במדבר ל, טז

אחרי שמעו. אחרי ששמע וקים, שאמר אפשי בו, וחזר והפר לה אפלו בו ביום:

ונשא את עונה. הוא נכנס תחתיה למדנו מכאן שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל ענשין:

וְעִם בַּטָלָא יְבַטֵּל יָתְהוֹן בָּתַר דִשְׁמָע וִיקַבַּל יָת חוֹבַהּ

וְאִין מֵישְׁרָא יִשְׁרֵי לָהּ יוֹמָא חַד בָּתַר דְשָׁמַע לָא סַגְיָא לָהּ בְּשֵׁירוּתָא וְאִין מַפְסָא פִתְגָמָא בַּעֲלָהּ אוֹ אִיבָהּ מְקַבֵּל יַת חוֹבָהּ

וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנָהּ – הוּא מֻכְנָס תַּחְתֶּיהָ. לָמַדְנוּ שֶׁהַגּוֹרֵם תַּקָּלָה לַחֲבֵרוֹ הוּא נִכְנָס תַּחְתָּיו לְכָל עֳנָשִׁין, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ל׳:ט״ז) מִסִּפְרֵי (מטות ל). וְנִרְאֶה שֶׁהָאִשָּׁה הַזֹּאת שׁוֹגֶגֶת אוֹ מֻטְעָה, כִּי הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּבַעַל שֶׁשָּׁמַע וְאֵין הָאִשָּׁה יוֹדַעַת בּוֹ, וְאַחַר זְמַן הֵפֵר וְאָמַר לָהּ שֶׁהוּא יוֹם שָׁמְעוֹ. וְלִמְּדָנוּ הַכָּתוּב שְׁנֵי דְבָרִים: שֶׁהַבַּעַל נוֹשֵׂא עָוֹן כְּאִלּוּ הוּא נָדַר וַיַּחֵל דְּבָרוֹ, וְשֶׁהִיא פְּטוּרָה, אֵין עָלֶיהָ מֵעֹנֶשׁ הַשְּׁגָגוֹת כְּלָל. אֲבָל אִם הָאִשָּׁה יוֹדַעַת שֶׁלֹּא הֵפֵר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וּבְקִיאָה בַּדִּין הַזֶּה, הִנֵּה הִיא חַיֶּבֶת וְגַם הַבַּעַל אֵינוֹ גּוֹרֵם הַתַּקָּלָה, אֲבָל עָנְשׁוֹ כְּמִי שֶׁיָּכוֹל לִמְחוֹת וְלֹא מִחָה. וְהִזְכִּיר הַכָּתוּב זֶה בַּבַּעַל וְהוּא הַדִּין לָאָב, אֲבָל דִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהֹוֶה כִּי הָאָב יִשְׁתַּמֵּר מִזֶּה לְאַהֲבַת בִּתּוֹ, וְהַבַּעַל אוּלַי יִשְׂנָא אוֹתָהּ וְחוֹשֵׁב לָתֵת עָלֶיהָ אָשָׁם. וְר' אַבְרָהָם כָּתַב: ״וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנָהּ״ - כִּי הִיא בִּרְשׁוּתוֹ, אִם כֵּן עִנְיַן הַכָּתוּב יִהְיֶה בְּמַכְרִיחַ אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁאָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ, וְאֵינוֹ נָכוֹן:

ונשא את עונה. כי היא ברשותו:

ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו - והיא אינה יודעת ששמע - ונשא את עונה - שאינם מופרים והיא שוגגת שלא ידעה אם שמע עד עתה אם לאו.

ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו. אחרי יום שמעו שאינו יכול אז להתחרט ולהפר:

ונשא את עונה. כמשפט כל מכריח את חבירו לעבור עבירה או מורה שקר ומתעה:

ונשא את עונה שהיא אנוסה שסבורה היא שיכול הוא להפר ולא היה לה ללמוד אבל הוא היה לו ללמוד ולא למד לפיכך ישא הוא את עונה.

אחרי שמעו. אם שתק עד למחר, ואם קיים שאמר רוצה אני בנדר שנדרה אפי' לבו ביום:

ונשא הוא את עונה. [אבל היא אנוסה שסבורה שיכול להפר] וביבם אם יכול להפר ג' מחלוקת בדבר. איכא למ"ד אין זיקה כלל ואין יכול להפר אפי' אין שם אלא יבם אחד, ואיכא למאן דאמר יש זיקה אפי' בהרבה אחין וכולם יכולים להפר, ואיכא למ"ד בחד אחין יש זיקה ויכול להפר אם אין שם אלא יבם אחד אבל לא בתרי אחי שאם שומרת לשני יבמין אינם יכולין להפר לא זה ולא זה אלא שניהם כאחד:

ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו ונשא את עונה מכאן שהמחטיא את חבירו יהיה נענש כחוטא עצמו והוא פטור כי לא ידע ולז"א שאם הפר אחרי שמעו שאין הנדר מופר ואמר לה שהוא הפר ביום שמעו ועברה על הנדר הוא יענש ונשא את עונה:

ואם הפר יפר. פרוש, אפילו בנדרים שיש בהם הפרה, אם יפר ונשא וגו׳:

ואם הפר יפר וגו׳. היינו שיכריחנה לנהוג היתר. ע״כ ונשא את עונה. אבל אם הוא מניא אותה לחוד. אינה רשאה לשמוע לו. ואם מבטלת הנדר. העון חל על ראשה:

ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו פי' אחרי קבלתו את הדברים, ר"ל אחרי שקיים את הנדר, כי מצאנו לשון שמיעה על קיום דברי חברו, וישמע אברם לקול שרי, ואז נכנס תחתיו לשאת עונה אחרי שגרם לה תקלה:

ח ר"ל למה כתיב ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו ונשא את עונה דמשמע מיד ששמע אם יפר ישא את עונה והרי שפיר עביד ואין לומר דאחרי שמעו הכי פירושו שאם לא הפר לה תיכף כששמע את נדרה אינו חוזר ומפר דהא כתיב כי החריש לה ביום שמעו דמשמע שכל יום שמעו אף על פי שהחריש לה יכול להפר אחר כך באותו יום. אלא על כרחך הכי פירושו שאם שמע נדרה ואמר אפשי בו שאז אינו יכול להפר אפילו בו ביום: