במדבר טו, ל

ביד רמה. במזיד:

מגדף. מחרף, כמו (יחזקאל ה, טו) והיתה חרפה וגדופה, (ישעיה לז, ו) אשר גדפו נערי מלך אשור עוד דרשו רבותינו מכאן למברך את השם שהוא בכרת:

וֶאֱנַשׁ דְיַעְבֵּד בְּרֵישׁ גְלֵי מִן יַצִיבַיָא וּמִן גִיוֹרַיָא קֳדָם יְיָ הוּא מַרְגֵז וְיִשְׁתֵּצֵי אֲנָשָׁא הַהִיא מִגוֹ עַמֵהּ

וּבַר נַשׁ דְיֶעֱבַד בִּזְדָנָא מִן יַצִיבַיָא אוֹ מִן גִיוֹרַיָא וְלָא תָאִיב מִן סוּרְחָנוּתֵיהּ קֳדָם יְיָ הֲוָה מַרְגִיז וְיִשְׁתֵּיצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מִגוֹ עַמֵיהּ

ביד רמה להראות הכל שאיננו ירא מהשם:

מגדף. כדרך לשון בני אדם:

ביד רמה - מגדף. זו עבודת גילולים לפי הפשט.

את ה' הוא מגדף. ואין לו כפרה בעולם הזה אפילו בתשובה הנעשת מיראת עונש עד שימות ולפיכך לא הועילה תשובת ישראל בענין המרגלים כאמרו ותשובו ותבכו לפני ה' ולא שמע ה' בקולכם:

ונכרתה אין הכרתה אלא לשון הפסקה.

והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו׳. פרוש, שהעובד עבודה זרה במזיד מעלה עליו הכתוב כאלו גדף את ה׳ חס וחלילה, ולזה ענשו ״ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה״.

ואמר עוד כי דבר ה׳ בזה וגו׳, פרוש, ולטעם ששקולה כנגד כל התורה, הרי זה בטל כל מצוות עשה, והוא אמרו ״דבר ה׳ בזה״, ועבר גם כן על כל מצוות לא תעשה, והוא אמרו ואת מצותו הפר. ולזה ״הכרת תכרת הנפש ההיא״ – הכרת כנגד גידי הנשמה, תכרת כנגד אבריה, לפי שהנשמות יש להם רמ״ח אברים ושס״ה גידים, שכנגדם נתן ה׳ רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות לא תעשה, וכשעבר על כלן לא נשאר לה ענף שממנו תחיה ואין לה תקומה עוד, ונקבע בה העוון לעולם ועד, והוא מאמר ״עונה בה״. ורז״ל דרשו (ספרי, סנהדרין צ:) הכתוב בענין אחר, ושבעים פנים לתורה.

אשר תעשה ביד רמה. פי׳ הרמב״ם בפי׳ המשניות ובס׳ המורה בשלישי פמ״א. דזה קאי על כל פרטי המצות אפילו על מ״ע. דזה שחלקה תורה בעונשין. אינו אלא כשעושה מחמת תאוה או עצלות וכדומה. אבל כשעושה ביד רמה נגד דבר ה׳. והרי זה מומר להכעיס. דומה למודה בע״ז ולכופר בכה״ת שנתן הקב״ה ונמצא זה המקרא מחובר לדלקמיה דכתיב את כל המצות האלה. ונתבאר דהעובד ע״ז ה״ז כאלו לא עשה כל המצות וכאלו לא למד לא תורה שבכתב ולא תורה שבע״פ אע״ג שהוא עושה ולומד וע״ז הוסיף זה המקרא דה״ה מי שעשה ביד רמה בדבר א׳ מה״ת הכי הוא. וכדאי׳ בבכורות דף ל׳ דהבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר א׳ אין מקבלין אותו. וה״ה בישראל שכופר בד״א. והכי אי׳ בירו׳ פ׳ חלק כי דבר ה׳ בזה אין לי אלא בזמן שביזה ד״ת מניין אפי׳ כפר במקרא א׳ בתרגום א׳ בק״ו א׳ ומפרש במקרא א׳ ואחות לוטן תמנע בתרגום א׳ יגר סהדותא בק״ו א׳ כי שבעתים יוקם קין וגו׳ ת״ל ואת מצותו הפר . ופי׳ עוד הכתוב את ה׳ הוא מגדף ונכרתה וגו׳ כי דבר ה׳ בזה וגו׳ הכרת תכרת וגו׳. המשך הכתובים. דמי שעושה ביד רמה הוא אחד משני אופנים. א׳ שבא בזה לבזות את ה׳ המצוה. אפי׳ הוא מאמין אשר דבר ה׳ ראוי לדקדק בהם. כי לא דבר רק הוא אבל כדי להכעיס את ה׳ ולהראות שאין פחדו עליו עושה דבר שגם בשכלו מבין ומאמין שאין לעשות כן כמו דאיתא בסנהדרין דף ק״ג גבי אמון שבא על אמו. כלום אני עושה אלא להכעיס את בוראי. והתכלית מזה חשבו כדי שירחיק הקב״ה השגחתו ממנו. ויהא תחת הטבע ככל המון הגוים. וביארנו יותר בפ׳ נצבים ב׳ שאינו רוצה להכעיס את הבורא ית״ש. אלא שאינו מאמין בתורה שהיא ממנו ית׳ או שיש בה כ״כ חשיבות לדקדק על כל קוץ וקוץ לדרוש מזה הלכות לאין קץ. וזה האופן אע״ג שנראה שאינו ראוי לעונש כמו הראשון שעושה להכעיס. מכ״מ באמת הוא עוד גרוע. משום שהמאמין בתורה אלא שמכוין להכעיס את בוראו אינו אלא לשעה ואינו תדיר אחרי שדבר ה׳ אינו נבזה בדעתו. משא״כ מי שאין מאמין בתורה או בדרשות דקדוקי התורה. שוב אין תקוה שתבוא השעה שישוב להאמין. ומפרש הכתוב דמי שעושה ביד רמה את ה׳ הוא מגדף. אם הוא בא מחמת שבא לגדף את ה׳ ה״ז ונכרתה וגו׳. ואם כי דבר ה׳ בזה. לחשוב שאין בדבר ה׳ חשיבות לדקדק בהם. ממילא ואת מצותו הפר. היינו תורה שבע״פ הפר לגמרי וכמש״כ בס׳ ויקרא א׳ א׳ בפירוש המקרא בס׳ ישעיה ה׳. אזי הכרת תכרת הנפש וגו׳. זהו המשך הענין לפי הפשט :

והנפש אשר תעשה ביד רמה בארה התורה שיש הבדל בין החוטא מצד התאוה שהוא מאמין בה' ובתורתו רק שיצרו הסיתו לחטוא, וזה יש לו תקנה בתשובה כי אחר שסר תאותו ממנו ישוב ויתחרט ואם חטא בשוגג די לו בקרבן, אבל מי שחוטא מצד הכפירה ויוצא ביד רמה לחלוק על תורה מן השמים כמנשה בן חזקיה שהיה לועג על משה רבינו שכתב בתורה דברים שאין בם צורך לפי דעתו וחשב שמשה מפי עצמו כתב, כי אין ה' מנבא בני אדם ואין תורה מן השמים כי השוה דברות התורה כדברות ב"א וספוריהם ולא העלה על לבו שדברות ה' שגבו מדעת האדם, ויש בספורי התורה סודות גדולים לא יבינם כל איש, ועז"א דמית היות אהיה כמוך, ועז"א הוי מושכי העון בחבלי השוא, וזה יתבאר לך עפ"י מה שפרשתי שם שיש הבדל בין החוטא מצד התאוה שזה יתחרט אח"כ ובין החוטא מצד הכפירה שזה לא יתחרט לעולם, הראשון נקרא בשם חטא והשני בשם עון שהוא עוות השכל, אמר שהם מושכים את העון שהיא הכפירה בעקרי האמונה ובהשגחת ה' ובתורה מן השמים בראיות ובטענות שאין בם ממש שזה קרא חבלי השוא, ועז"א תחלתו של חטא דומה לחוט של בוכיא, ומן העון יבואו לידי חטאים גדולים ועצומים שהם חזקים כעבות העגלה ועז"א שעברה גוררת עברה ומצוה גוררת מצוה, ועז"א והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף, ולא באר מה שתעשה כי הגם שתעשה עברה קלה אחר שנעשית ביד רמה וע"י מינות תביאהו לחטאים גדולים עד שיגדף את ה', כי לא עשה החטא מצד התאוה שיתחרט תיכף רק מצד שדבר ה' בזה, ועז"א הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה כי החטא שמצד התאוה אין שרשו בנפש רק בבשר שהוא נושא כח התאוה וא"א להעניש הנפש בעבור הבשר, אבל החטא שמצד הכפירה שרשו היא בנפש, שהיא המשכלת והמעיינת בכח העיון והשכל, וא"כ עונה בה בהנפש לא בהבשר:

את ה' הוא מגדף יש הבדל בין חרוף וגדוף שהגדוף לא יצדק רק במבזה דברים המקודשים, וכשבא על ישראל מציין שמבזה קדושת ישראל ותורתם, וכשבא על ה' מציין שמגדף קדושת השם, וס"ל לראב"ע דמגדף היינו מברך ה', ואיסי ס"ל שהוא עובד כו"ם, והעובד כו"ם מאמין בבורא כל רק שאומר שחלק מכבודו לשריו ועבדיו שהם מנהיגים עולם התחתון, והמברך את השם יכחיש ענינו לגמרי או יאמר שברא בריותיו לרעתם, וזה מגרף את כל הקערה ולא משייר כלום משא"כ העובד כו"ם לא נגע בהקערה עצמה, רק בהנתון בתוכה שהוא הנהגת העולם התחתון, ולשון הגמ' כריתות (ז' ע"ב) לאיסי גרפת וחסרת ולראב"ע גרפת ולא חסרת. ומ"ש ונכרתה התבאר בפ' צו (סי' קל"ב):

ר הכי פירושו ועוד כלומר תדע דלשון קללה הוא שהרי דרשו רבותינו זכרונם לברכה מכאן כרת למברך את השם כשאין עדים והתראה והוא במזיד ואם לא היה לשון זה לשון קללה מה יוכלו לדרוש רבותינו מכאן למברך השם שהוא בכרת אלא ודאי כדפרישית: