במדבר טו, לט

וזכרתם את כל מצות ה'. שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי"ג:

ולא תתורו אחרי לבבכם. כמו (במדבר יג, כה) מתור הארץ. הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העברות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העברות:

וִיהוֹן לְכוֹן לִכְרוּסְפְּדִין וְתֶחֱזוּן יָתֵיהּ וְתִדְכְּרוּן יָת כָּל פִּקוּדַיָא דַיְיָ וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן וְלָא תִטְעוּן בָּתַר הִרְהוּר לִבְּכוֹן וּבָתַר חֵיזוּ עֵינֵיכוֹן דִי אַתּוּן טָּעַן בַּתְרֵיהוֹן

וִיהֵי לְמִצְוָתָא דְצִיצְיַת וְתֶחֱמוּן יָתֵיהּ בִּזְמַן דְאַתּוּן מִתְעַטְפִין בְּהוֹן בִּימָמָא וְתִדְכְּרוּן יַת כָּל פִּקוּדַי וְתַעַבְדוּן יַתְהוֹן וְלָא תִסְטוּן לְמִטְעֵי בָּתַר הִרְהוּר לִבְּכוֹן וּבָתַר חֵיזוּ עֵינֵיכוֹן דְאַתּוּן טָעַן בַּתְרֵיהוֹן

וְאָמַר וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם – לְהַזְהִיר מִמֶּנָּה שֶׁלֹּא יִטְעוּ בָהּ. וְזֶה הוּא שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ (ספרי שלח קטו): ״אַחֲרֵי לְבַבְכֶם״ - זוֹ הַמִּינוּת, ״אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים״ - זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁלֹּא יְהַרְהְרוּ מִן הַתְּכֵלֶת בְּמִינוּת אוֹ בַּעֲבוֹדָה זָרָה, אֲבָל יִהְיֶה לָכֶם הַכֹּל לְצִיצִית וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם. וְאָמְרוּ: ״וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם״ - זוֹ זְנוּת, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב: ״וְאָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ וָעֵד נְאֻם ה'״ (ירמיהו כט כג), וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין. וּבְמִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה בַּפָּסוּק ״וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הוּא״ (קהלת ה ח), וּמַאי נִיהוּ אֶרֶץ, דְּנֶחְצְבָה מִמֶּנּוּ שָׁמַיִם, וְהוּא כִּסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהִיא אֶבֶן יְקָרָה, וְהִיא יַם הַחָכְמָה, וּכְנֶגְדָּהּ תְּכֵלֶת בְּטַלִּית צִיצִית, דְּאָמַר רַבִּי מֵאִיר: מָה נִשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת וְכוּ':

והיה לכם לציצת. והנה ישוב הפתיל להיותו בקצה כמו הציצית. והפירוש השני כאשר העתיקו חז"ל ובעבור שיש עדים נאמנים על הפירוש השני בטל הראשון והם העתיקו כי זאת המצוה עם בגד שיש לו ארבע כנפים והציצית הם הגדילים ועוד אפרשנו. והנה מצוה על כל מי שיש לו בגד בארבע כנפים שיתכסה בו ביום תמיד ולא יסירנו מעליו למען יזכרו והמתפללים בטלית בשעת התפלה יעשו זה בעבור שיקראו בקריאת שמע והיה לכם לציצית ועשו להם ציצית רק לפי דעתי יותר הוא חייב להתעטף בציצית בשאר השעות משעת התפלה למען יזכור ולא ישגה ולא יעשה עבירה בכל שעה כי בשעת התפלה לא יעשה עבירה:

וראיתם אותו. מצוה להיות נראה:

אחרי לבבכם. המתאוה והעין רואה והלב חומד והנה יהיה הציצית לאות ולסימן שלא ירדוף אדם אחר הרהור לבו וכל אשר שאלו עיניו:

אשר אתם זונים. כי מי שילך אחרי תאותו הוא זונה מתחת עבודת אלהיו:

והיה לכם לציצית - הציצית הזה יהיה לכם לראיה שתראו אותו. כמו: מציץ מן החרכים. וכן מצאתי בספרי.

פתיל תכלת - פירשו רבותינו: לפי שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד.

וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. תזכרו שאתם עבדים לאל יתברך ושקבלתם מצותיו באלה ובשבועה וזה בראותם הציצית שהוא כחותם המלך בעבדיו ובזה תחדלו מתור אחרי לבבכם להשיג שרירות לבכם בעושר וכבוד אפילו בגזל:

ואחרי עיניכם. להשיג תאוות שנתתם עיניכם בהן:

אשר אתם זונים אחריהם. מטים נפשכם השכלית בהן מדרכי חיי עולם לדרכי אבדון ומות:

וראיתם אותו. פרט לכסות לילה או אינו אלא פרט לכסות סומא כשהוא או' וזכרתם נתן ראיה וזכירה ראיה למי שרואה וזכירה למי שאינו רואה. ד"א וראיתם אותו שאם עשית כן נעשה כמי שאתה רואה כסא הכבוד שדומה לתכלת כדא"ר מאיר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין לפי שהתכלת דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנא' ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וספיר קרישטאל בלע"ז דומה לרקיע וכתיב וראיתם והדר וזכרתם והדר ועשיתם מלמד שהראיה מביאה לידי זכירה וזכירה מביאה לידי עשיה:

וזכרתם את כל מצות ה'. פרש"י שמנין גימט' של ציצית ת"ר כו'. ואעפ"י שציצת כתיב חסר יו"ד שניה וי"ל דג' ציצת כתיב וחד מנייהו כתיב לציצת והלמ"ד משלמת השלש יודי"ן החסרות. ועוד שמעתי שיש שעושין חוליות וכריכות עד שעולין כל החוליות והכריכות והחוטין והקשרים מן כל ד' ציציות תרי"ג. ושיעור החוליא בפ' התכלת כדי שיכרוך וישנה וישלש וכל הפוחת לא יפחות מז' כנגד ז' רקיעים והמוסיף לא יוסיף על י"ג כנגד ז' רקיעים וששה אוירים שביניהם:

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. כדאמר מר ליבא ועינא תרי סרסורי דחטאה:

וראיתם בגימטריא ציצית ביום:

וזכרתם כתיב זכירה בציצית לכן צוה לעשות ארבע ציצית בארבע כנפות בגדיו שכל מקום שיפנה יזכור. ובכל אחד חמשה קשרים כדי שיזכור לחמשה חומשי תורה. ויש בכל אחד שמונה חוטין שימנע מלעשות עבירה בשמונה איברים המרגילין את האדם לעבירה ואלו הן אזנים עינים פה חוטם ידים רגלים הערוה והלב ואם שמר עצמו מעבירה זוכה לעלות למעלה משמונה רקיעים דכתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים ואם עבר בהן עבירה נידון בשמונה דינין בחיבוט הקבר ובשבע מדורות של גיהנם:

ציצית עולה ת"ר ושמונה חוטין וחמשה קשרים תרי"ג לומר לך ששקולה מצות ציצית ככל התורה כולה. בכל עת יהיו בגדיך לבנים. בגימטריא זה ציצית לבגדיכם:

כל מצות ה' עולה תרי"ב אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום:

וראיתם אותו. מצוה שיהא נראה, ומכאן שאין מצות ציצית בלילה, ולפיכך הנשים פטורות בה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם. הראיה מביא לידי זכרון והזכרון מביא לידי מעשה. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. הלב והעין מסרסרים העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה העבירה. ואם עשה כן כאלו רואה כסא הכבוד שהוא דומה לתכלת.

והנה הציצית יהיה לאות ולסימן שלא ירדוף האדם אחרי הרהור הלב וכל אשר שאלו עיניו. ומה שהקדים הלב, לפי שהלב מנהיג את כל הגוף וכל האברים שבגוף נמשכין אחריו.

וזכרתם את כל מצות ה' פירש״י שמנין גימטריא ציצית ת״ר וח׳ חוטין וה׳ קשרים הרי תרי״ג. ולפי ששלשת תיבות של ציצת חסרים יו״ד אחרונה נכתב לציצת שהלמ״ד ממלאה גימטריה של שלשת התיבות של ציצית להיות כל אחת ואחת עולה בגימטריה תרי״ג.

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כשתראו מצותי תזכרו שאתם עבדי ולא תרגילו אחרי הלב והעין לעבור על מצותי.

והיה לכם לציצית. להבטה כמו מציץ מן החרכים:

וראיתם אותו וזכרתם. שאינו נעשה אלא לזכירה וכשרואה זאת המצוה זוכר ונותן לב לשאר המצות כי הציצית כמו חותם שבכסותו שעושין לעבד סימן שהוא משועבד לרבו וכשרואים ישראל זוכרים שהם משועבדים להק' ועליהם לקיים כל מצוותיו ורבותי' אמ' ציצית שש מאות בגימט' ושמנה חוטין וחמשה קשרים הרי ו' מאות וי"ג מצות וכשרואה אותו נזכר על כל המצות ונתן הק' סימן לאות כי הן עבדיו וסימן בכסותן וסימן ביתם ושמו חתום בו ותפילין בראשם וזרועם לסימן שהם עבדיו כי הד' סימנים מקיפין את האדם מילה מלפניו ומזוזה מימין ותפילין משמאלו וציצית שבבגדו נגרר אחריו כשהוא הולך:

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. שהם תרים ומרגלים הנאת הגוף וחומד ממון של גזל ועריות וכשתראו אלו המצות תזכרו שאתם עבדי ולא תרגלו אחריה' לעבור על מצותי:

אשר אתם זונים אחריהם. נמשכים ומיוזנים וימנעו אתכם אלו הסימנים ויזכירו לכם שאני ה' אלהיכם אשר הוצ' אתכם מארץ מצרים כדי להיות לכם לאלהים ולכך אני ה' אלהיכם אדון שלכם ודיין שלכם:

והיה לכם לציצת. אין ידוע מכון מאמר זה שיהיה לציצית. ולדברי התוספות שכתבו במסכת מנחות דף מ״ג בדברי רבי מאיר שאמר שם וזה לשונו: גדול ענשו של לבן מענשו של תכלת, משל למלך שאמר לשני עבדיו, לאחד אמר הבא לי חותם של טיט ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב, ופשעו שניהם ולא הביאו, איזה מהם ענשו מרבה וכו׳, כתבו התוספות מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכך עושים לעבדים, והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי ה׳ כדאיתא במסכת שבת (נז:) כבלא דעבדא תנן, עד כאן, ירצה במאמר ״והיה לכם לציצית״ לצד שהם עבדים לה׳ והעבד עושה כבלא יהיה לכם סימן זה לכבלא דעבדא.

ואמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ – פרוש, כשיביטו בסימן עבדותם יתנו לב שאינם בני חורין לעשות כחפצם במאכלם, במלבושם, בדבורם ובכל מעשיהם, כעבד שאימת רבו עליו, ולעמוד בשעה שהאדון מצוה לעמוד, ולעשות כל מלאכות אשר צוה ה׳ לעשות.

ואמר ולא תתורו וגו׳, פרוש, לצד שהנגלה הוא דבר שהעין חפצה וחושקת בו, ומצות המלך היא צווי עשות הפך הרצון הטבעי ושנוא הערב המרגש, ומן הנמנע שיעמד בדבר אלא בהערת סימן עבדותו הוא יכפהו להפך אשר עינו ולבו שם יחפץ.

ואמר ״למען תזכרו ועשיתם״, יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (מנחות מד.) מעשה באדם אחד וכו׳ כיון שעלה וכו׳ טפחו לו ציציותיו על פניו וכו׳, והוא אמרו ״למען תזכרו״, פרוש, שהציצית הוא יזכיר אתכם וימנע אתכם מחטא מכל מין חטא. ולזה דקדק לומר ועשיתם, על דרך אמרם זכרונם לברכה (קידושין לט:) ישב אדם ולא עבר עברה נותנין לו שכר כעושה מצוה, והעמידוה בבאה לידו עברה ופרש ממנה. ואמר והייתם קדושים על דרך אמרם זכרונם לברכה (ויקרא רבה כד) אין נקרא קדוש אלא הפורש מן העריות. ואמרו אני ה׳ אלהיכם וגו׳ פרוש, חיוב העבדות שאני מחיב אתכם לעשות עליו סימן לצד שהוצאתי אתכם וגו׳, וכפל לומר פעם שניה אני ה׳ אלהיכם הוא חיוב משכל. ועין מה שפרשתי בפסוק (ויקרא כה:נה) ״כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם״ וגו׳:

ומעתה באנו להשכיל על דבר אמת אשר צוה ה׳ במצוה זו, שאין לעשות ציצית אלא בכסות בת ארבע כנפות ולא בת שלש ובת חמש, כי לצד שהציצית הוא סימן העבדות יצו ה׳ שיהיה הסימן גם כן יגיד מי לנו אדון, כי ימצא גם כן דבר זה במלכי ארץ שכל אחד יעשה מין סימן אחד לעבדיו ונכר הסימן של כל אחד, וכמו כן גזר ה׳ שלא נעשה סימן עבדותנו לה׳ אלא בטלית בת ארבע כנפות לרמז כי מלכנו הוא הבורא ארבע קצוות העולם ושליט עליה, ולזה בהיות הטלית בת שלש ובת חמש אבדה הכונה ואין לעשות בה ציצית.

וצוה שיהיו החוטין לבן לרשם סימניו יתברך, כי מדותיו הם מדת הרחמים והטוב הרמוז במין הלבן. גם התכלת לרמז על שליטתו בשמים, כי התכלת דומה לרקיע. גם במספר החוטין ארבעה שהם שמנה ירמז לשמו יתברך שהוא שם בן ארבע ויחודו בהיכלו הוא בן שמנה בסוד השלוב של הוי״ה ואדנות. גם רשם בדת האל (מנחות לט.) לעשות קשר התכלת עם הלבן להעיר במושכל נעלם, כי הלבן הוא סוד החסד והתכלת הוא סוד הרחמים, והוא סוד בחינת שמים. ומדה זו מתיחסת ליעקב אבינו שהוא סוד התפארת, ואמרו מביני נסתרי התורה כי מדת התפארת תתאב למדת החסד שהיא מתיחסת לאברהם, ולזה יקיף התכלת להלבן כאשר יקיף רוח לנשמה כידוע ליודעי חן:

וראיתי להעיר, למה לא הכשיר ה׳ צבע התכלת אלא מדג עולה מהים, ולא משאר דברים שיש להם צבע זה עצמו? ואולי שהוא מטעם עצמו שזה הוא סודו, כאמרם זכרונם לברכה (חולין פט.) ים דומה לרקיע, והבן. גם להעיר שהרחמים ימשכו מהתורה הנרמזת בים, גם לרמז כי הרחמים נמשכים מבחינה הנרמזת בדג בסוד עינא פקיחא, כידוע לרואים באור החיים:

חסלת פרשת שלח לך

והיה לכם לציצית. בלשון יחיד שהוא מצוה אחת לבן ותכלת:

וזכרתם את כל מצות וגו׳ ולא תתורו וגו׳. ואח״כ כתיב עוד הפעם למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי וגו׳. הענין דשתי זכירות הללו לבן ותכלת באות לשני אופני הנהגת האדם מישראל. האחד מי שחייו בדרך הכבושה לרבים עוסק בעניני פרנסה ומכ״מ עליו לשמור לעשות מצוה בזמנה. השני מי שמופרש לעבודת ה׳ ומתבודד ושוקע עצמו לאהבת ה׳. וגם עליו לשמור מצוה בזמנו ולא לקפח מעשה המצוה בשביל דביקות ח״ו. וכבר אמרו חז״ל במסכת שבת גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה שכן מצינו בא״א שאמר להקדוש ברוך הוא אל נא תעבור וגו׳ ולא כוונו חז״ל שהמכניס אורח גדול במעלה ממי שזכה להקבלת פ״ש. שזה אינו מוכח מזה המקרא כלל. אלא גדול לפני ה׳ לעשות זה המצוה של ה״א יותר מהקבלת פ״ש. ומי שהגיע לאהבת ה׳ והקבלת פ״ש והגיע לפניו מצוה של ה״א עליו להפסיק דביקותו ולהזדקק למצוה שבאה לידו. כמו שעשה א״א. וכש״כ מצוה שבינו לשמים שאין אפשר לעשות ע״י אחרים. ועל אלו שני אופני חיי הישראלי צוה ה׳ לעשות חוטים לזכרון. ובשביל אופן הראשון צוה לעשות חוטי הכנף מין כנף. ועליו כתיב וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם. שלא יהא העסק משכחו ממצוה בזמנו:

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. לימדנו בזה מעשה המצות שלא נחשבו למצוה אלא אם עושה ומאמין עכ״פ שהוא מצוה ועושה. לאפוקי אם לבבו פונה אחרי מינות שאינו מאמין במצוה כלל. אין בעשייתו נחשב למעשה וזהו אחרי לבבכם. ופי׳ בגמ׳ ברכות פ״א זו מינות. וכתיב עוד ואחרי עיניכם היינו עין הדעת. דיש עושה מצוה ומכוין שלא לצאת בה ע״פ איזה טעם שנראה לו בדעת שטוב יותר שלא לצאת ידי מצוה. בזה האופן אינו נחשב למצוה (וכמש״כ התוס׳ בכ״מ דאפי׳ למ״ד מצות א״צ כונה מכ״מ אם מכוין שלא לצאת ודאי א״י ידי חובה. והכי עיקר כמש״כ בחיבורי הע״ש סי׳ קנ״ד בעזרו ית׳) וע״ז כתיב ואחרי עיניכם. דעין הדעת מורה שלא לצאת אז אינו מצוה:

והיה לכם לציצת כבר בארתי באילת השחר (כלל קסט) שכשמזכיר דין אחד על כמה דברים יבא הפעל בלשון רבים, ואם בא בלשון יחיד מורה שהם מצטרפין זב"ז וכן ממה שלא אמר והיו לכם לציצית למדו שארבעתן מצוה אחת, ור' ישמעאל ס"ל שבא פעל והיה בלשון יחיד להורות שכל כנף מצוה בפ"ע וגם כנף אחד מובן למצוה, ומובא במנחות (דף לז ע"ב):

והיה לכם לציצת הטלית עם הציצית רומזים לאור הנעלם הסובב כל עלמין ומעטיף אותם כמ"ש מלמד שנתעטף הקב"ה כשמלה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, ואמרו מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ, וארבע כנפות הטלית הם ארבע האורות המתפשטות בכל עולם ועולם עד שראום החוזים בעולם היצירה כארבע חיות נושאות את כסא הכבוד, והחיה הרביעית הוא מדת מלכות שהוא מראה תכלת והוא גם כן מדה"ד ועז"א למה נקרא שמה תכלת ע"ש שנתכלי המצרים כי במדה זו הכה אותם כמ"ש וה' הכה כל בכור הוא ובית דינו, ויתר המדות מצוין בגוון הלובן ובצבע ממין הכנף והם מורים על החסד וההשגחה שבה מציץ מן החרכים, ועז"א והיה לכם לציצית שעמכם יתנהג במדותיו של רחמים, וידוע ששבעים שרים עומדים אחורי המרכבה ויונקים השפע מד' ציציות שבארבע כנפות הארץ העליונה וע"כ כל המקיים מצות ציצית יחזיקו בו עשרה אנשים מהכנענים, כי כל כח רוחני יש בו עשרה כתות והם שבע מאות בכל כנף. כי כ"א מושך יניקתו מארבע כנפות וכנגדן למטה עשרה מכל לשון בכל כנף וע"כ אמרו בשבת (דף לב) שכל אחד זוכה ומשמשים לו ב' אלפים ושמונה מאות עבדים, ובהפך יתנערו רשעים מכנפות הארץ העליונה כי פסק חיותם ושפעם, ור"מ דייק מה שאמר וראיתם אותו בלשון יחיד שר"ל אות שלו, כמש"פ מ"ש וה' אותי כגבור עריץ, (ירמיה כ) ה' אות שלי, שהוא אות ודגל של שכינה שהוא מראה התכלת הדומה לכסא הכבוד שבזה יזכור במלכות שמים שמשם יצאו התרי"ג מצות כמ"ש קבלו מלכותי ואח"כ קבלו גזרותי, ומובא במנחות (דף מג).

וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' דרשו חז"ל שרמז שבעת יראו התכלת והלבן ויכירו צבעם אז זמן ק"ש, שמקבל עליו עול מלכות שמים ועול כל המצות, כמ"ש זמן ק"ש משיכר בין תכלת ללבן כמ"ש בברכות (דף ט) ומנחות (דף מג), כי במ"ש אני ה' אלהיכם מרמז על פרשה שיש בה קבלת עול ע"ש ומ"ש שתקדום שמע לוהיה אם שמוע כ"ה בברכות (דף יג) במשנה, וכפי פי' שם בגמ' (דף י"ד ע"ב), וממ"ש וראיתם אותו למדו דאין ציצית נוהג בלילה, והגירסא שהעתקתי הוא גי' הגר"א וכבר בארתי (בחקותי סי' ב'), שהזכירה בא על זכירה מחשביית וגם בא על זכירה בפה ופי' פה שיזכור פ' ק"ש בפירוש, וגם דרשו בצד הדרוש על זכירת הלב שאם יזכור כל המצות ע"י מצות ציצית מעלה עליו הכתוב כאלו עשאם בפועל ומקבל שכר על המחשבה כמעשה:

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכו' הלב מציין בינת הלב והעיון, שלא ישלח מחשבתו לחשוב דברי מינות, והעינים מציינים את החושים שהם מסבבים התאוה לזנות. והנה לא מצאנו לשון זנה אחרי רק בע"ג, וע"כ אמר אשר אתם זונים אחריהם זו עכו"ם, כי עם עבודת כו"ם היה מקושר מינות כנודע, ור' נתן ס"ל שמצאנו זאת מקושר עם מלת אחרי פעם א' בתנ"ך, ואחריך לא זונה (יחזקאל סי' טז) ובא לפי פירושי שם על הזונה במחשבתו, שלא נתעורר אצל הזונים תאוה אליך שיזנו אחריך במחשבתם בך, ועז"א שלא יהיה שותה בכוסו וכו' שזה זנות במחשבה ומובא נדרים (דף כ"ף). והנה דעת רבים שהתעוררות חמדת הלב אל העברה בא מסבת החושים כמ"ש העין רואה והלב חומד, ואמרו שאין אדם מתאוה אלא מניה שראו עיניו. אמנם חז"ל דייקו ההפך כי בצד א' לולא קדמו ציורי התאוה למשול בלבו בדרך רע או דרכי המינות שמשלו בלבו להסיר מפניו יראת ה' ופחדו לא הי' נפעל ממראה עינו, ומה שנפעל ממראה עיניו אל התאוה זה אות כי כבר סללו ציורי התאוה מסלה בלבבו מקודם, וכן שקדמו בלבו מחשבות און להקל ביראת ה' המשקיף על נסתריו ונגלהו, ומזה הסביר הראב"ע מה שצוה לא תתאוה בית רעך לא תחמוד אשת רעך שאם ישפיל ציורי התאוה ולא יעלה על פני הלב וכן אם יזכור תמיד שה' צוה והזהיר ועומד עליו ורואה במעשיו לא יגיע לידו חיבה כלל כמו שלא יחמוד הכפרי בבת המלך, וז"ש שהעינים הולכים אחר הלב שלולא ציורי התאוה שקננו בלבו לא יתפעל מראות עיניו, וע"כ הקדים ולא תתורו אחרי לבבכם שהוא הקודם לצייר ציורי התאוה ומדות הרעות ואז יתור אחר עיניו, והביאו ראי' נגד האומרים שלא יתפעל הלב אל הציורים הרעים רק ע"י שהובילו אותם העינים אל הנפש פנימה דהא גם הסומא יעשה תועבות גדולות אף שלא ראה בעיניו, ור' ישמעאל חדש לנו דבר אחר שדייק מ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם ולא אמר ולא תלכו אחרי לבבכם, עז"א שנפש האדם וכחותיה נבראו בארח ישר וטבע הלב והנפש נוטה אל הטוב רק שהאדם מקלקל את טבעו ומעלה על לבו ציורים רעים ומחשבות הפוכות מטבע הנפש, וע"כ לא יכול לאמר ולא תלכו אחרי לבבכם שאם הי' הולך לפי מה שדרכי הלב סלולות בטבע יצירתו היו דרכים טובים וישרים, ולכן אמר החכם שמח בחור בילדותך והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך שמדבר ממי שהולך בדרכי לבו הטובים אשר לא נשחתו עדיין, ורק מי שנוטה מטבע נפשו אשר היא טובה וטהורה בעצם יצירתה, ותר ומרגל בלבבו ובעיניו ומבקש חשבונות רבים על זה הזהיר, וז"ש שמח בחור בילדותך בדרך ישר ר"ל והלך בדרכי לבך הישרים בטבע כמ"ש אשר עשה האלהים את האדם ישר, או בדרך שתרצה שעז"א והמה בקשו חשבונות רבים עז"א ולא תתורו:

ז הרא"ם כתב והנראה בעיני פירושו שהוא אליבא דמאן דאמר יש אם למקרא וכיון שהוא נקרא מלא כאלו הוא מלא יו"ד עד כאן לשונו:

ח פירוש לא שכונת התורה לזה הטעם דהא יש אומרים שיכול לעשות ט"ז חוטין וכן הקשרים דמן התורה אין צריך שיהיה רק קשר אחד לבד ועוד יכול לעשות יותר רק שכוונת התקנה שתקנו ה' קשרים ולא פחות ולא יותר היתה למלאות החשבון שיתכן בזכירת כל המצות יותר בראיית הציצית והקשרים משום הכי פרש"י הקרא כאחר התקנה ולא כפי קודם התקנה: