במדבר טו, לב

ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו. בגנותן של ישראל דבר הכתוב, שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ובשניה בא זה וחללה:

וַהֲווֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא וְאַשְׁכָּחוּ גַבְרָא כַּד מְגַבֵּב אָעִין בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא

וַהֲווֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל שַׁרְיַין בְּמַדְבְּרָא גְזֵירַת שַׁבְּתָא אִשְׁתְּמוֹדַע לְהוֹן בְּרַם קְנָסָא דְשַׁבְּתָא לָא אִשְׁתְּמוֹדַע לְהוֹן קָם גַבְרָא מִדְבֵית יוֹסֵף אָמַר בְּמֵימְרֵיהּ אִיזִיל וְאֶתְּלוֹשׁ קִיסִין בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא וְיֶחֱמוּן יָתִי סַהֲדַיָא וִיתַנוּן לְמשֶׁה וּמשֶׁה יִתְבַּע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ וְיִדוֹן יָתִי וּבְכֵן אִשְׁתְּמוֹדַע קְנָסָא לְכָל בֵּית יִשְרָאֵל וְאַשְׁכָּחוּ סַהֲדָא יַת גַבְרָא כַּד תָּלִישׁ וְעָקַר קִיסִין בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא

מְגַבֵּב קִיסִין:

וְלַפָּרָשָׁה הַזֹּאת סָמַךְ אַחֲרֶיהָ עִנְיַן הַמְּקוֹשֵׁשׁ, כִּי הָיָה בַזְּמַן הַזֶּה אַחַר מַעֲשֵׂה הַמְרַגְּלִים עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט. וְזֶה טַעַם וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, כִּי בְּהִתְאַחֵר שָׁם הָעָם בַּגְּזֵרָה הַנִּזְכֶּרֶת הָיָה הַמְּאוֹרָע הַזֶּה. וְאַחַר כֵּן (במדבר ט״ו:ל״ח) צִוָּה בְּמִצְוַת צִיצִית שֶׁיִּזְכְּרוּ בּוֹ הַמִּצְווֹת כֻּלָּן וְלֹא יִשְׁכְּחוּ אֶת הַשַּׁבָּת אוֹ זוּלָתָהּ מִן הַמִּצְווֹת. וְטַעַם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה שֶׁיִּהְיֶה בַּצִּיצִית לְכָל הַמִּצְווֹת כָּתַב רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ט״ו:ל״ט) מִפְּנֵי הַמִּנְיָן שֶׁל צִיצִית בְּגִימַטְרִיָּא שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁמוֹנָה חוּטִין וְחָמֵשׁ קְשָׁרִים הֲרֵי תַּרְיַ״ג. וְלֹא הֲבִינוֹתִי זֶה, שֶׁהַצִּיצִת בַּתּוֹרָה חָסֵר יוֹ״ד, וְאֵין מִנְיָנָם אֶלָּא חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים. וְעוֹד שֶׁהַחוּטִין לְדַעַת בֵּית הִלֵּל אֵינָם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה (מנחות מא), וְהַקְּשָׁרִים מִן הַתּוֹרָה אֵינָם אֶלָּא שְׁנַיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (שם לט): שְׁמַע מִנָּהּ קֶשֶׁר הָעֶלְיוֹן דְּאוֹרַיְתָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לָאו דְּאוֹרַיְתָא, כִּלְאַיִם בְּצִיצִית דְּשָׁרָא רַחֲמָנָא לָמָּה לִי, הָא קַיְּמָא לָן הַתּוֹכֵף תְּכִיפָה אַחַת אֵינוֹ חִבּוּר. אֲבָל הַזִּכָּרוֹן הוּא בְּחוּט הַתְּכֵלֶת, שֶׁרוֹמֵז לַמִּדָּה הַכּוֹלֶלֶת הַכֹּל שֶׁהִיא בַכֹּל וְהִיא תַכְלִית הַכֹּל, וְלָכֵן אָמַר "וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל" שֶׁהִיא "מִצְווֹת הַשֵּׁם". וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ (שם מג): מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד וְכוּ', וְהַדִּמְיוֹן בַּשֵּׁם גַּם הַגָּוֶן תַּכְלִית הַמַּרְאוֹת, כִּי בְּרָחְקָם יֵרָאוּ כֻּלָּם כַּגָּוֶן הַהוּא, וּלְפִיכָךְ נִקְרָא תְּכֵלֶת:

במדבר. לפי דעתי שהוא מדבר סיני וכבר הזכרתי למה נסמכה הפרשה גם יתכן שעשה המקושש ביד רמה והזהירוהו ולא הועיל. יש אומרים ויקריבו אותו ליל ראשון:

ויהיו בני ישראל במדבר. אמרו רבו' ז"ל אלמלי שמרו ישראל שבת שניה לא שלטה בהן כל אומה ולשון ומנא להו שזה היה בשבת שניה מדכתיב ויהיו וימצאו דתכף להויה שנצטוו במצות שבת מצאו מקושש. ומנא לן דמקושש זה צלפחד מדכתי' מקושש עצים ביום השבת עצי"ם עם ב' דביו"ם עולה בגימטריא צלפחד ולמה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לפי שבשעה שחלל המקושש את השבת אמר משה לפני הקב"ה רבון העולמים כתוב בתפילין למען תהיה תורת ה' בפיך וצוית שלא לנשאם בשבת היה זה נושאן היה נזכר ולא חלל את השבת אמר הקב"ה הריני קובע ומצוה להם מצוה אחת שעל ידה יהיו נזכרין מן המצות כמו במצות תפילין ותהיה נוהגת בשבת וזו היא מצות ציצית:

ויהיו בני ישראל במדבר. ידוע כי כל ענין המרגלים וענין מקושש עצים גם קרח במדבר היה ומה טעם שיזכיר בכאן ויהיו בני ישראל במדבר. ויתכן לפרש כי הוא להפליג על גודל חטא המקושש, ולכך הוצרך להזכיר במדבר ולומר כי במדבר שהיו בו ישראל והמן יורד בכל יום שהוא מן הנסים המפורסמים המורים על חדוש העולם, שם נמצא מקושש זה לחלל שבת ולבא כנגד החדוש. או יאמר ויהיו בני ישראל במדבר לפי שנגזרה גזרה בחטא מרגלים שיתעכבו שם כענין שכתוב למעלה במדבר הזה יתמו ושם ימותו, הוצרך לומר עוד ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש כלומר בדין היה שיהיו בני ישראל במדבר מלבד הגזרה שנגזרה בחטא המרגלים, לפי שיש ביניהם עברות אחרות כגון מחללי שבתות ומזלזלים במצות ציצית, וזהו סמיכות הפרשיות, והרי כל ישראל ערבים זה לזה ממה שדרשו רז"ל (ויקרא כ״ו:ל״ז) וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו.

ויתכן לפרש עוד כי לפי שאמר למעלה והעמלקי והכנעני יושב בעמק כלומר לארוב לכם, מחר פנו וסעו לכם המדבר, שיחזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הגיד בכאן הכתוב כי עשו כדבר השם יתברך ונסעו לאחוריהם המדבר דרך ים סוף, ותכף בואם שם במצות ה' יתעלה אירע ענין המקושש, ולפיכך אמר ויהיו בני ישראל, לבאר כי הם גרמו עברה זו מפני חטאם שהוצרכו לחזור לאחוריהם, שהרי עבירה גוררת עבירה.

או אפשר לפרש עוד כי הוא דבק עם פרשת עבודה זרה הסמוכה לה, כי התחילה הפרשה וכי תשגו לבאר משפט הצבור העובדים עבודה זרה בשוגג, ותסיים במשפט עובד עבודה זרה במזיד, והנפש אשר תעשה ביד רמה הכרת תכרת עונה בה, ודרשו רז"ל בזמן שעונה בה כלומר שלא עשה תשובה, ולכך הזכיר ויהיו בני ישראל כי כן היה ענין בני ישראל במדבר בעשותם העגל שעבדו שם עבודה זרה תחלתן שוגג, הוא שאמרו (שמות ל״ב:א׳) קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש, ולבסוף מזידין היו הוא שכתוב (שם) וישתחוו ויזבחו לו, ואע"פ כן נסלח להם הוא אמרו (במדבר יד) סלחתי כדברך.

עוד אפשר לומר שיכלול עוד מה שהזכיר המדבר בחטא המקושש לרמוז על כל מי שהולך במדבר בדרך רחוקה ואינו יודע איזה יום הוא, שחייב לשמור את השבת ואינו רשאי להפטר בכך, כיצד יעשה מונה ששה ושובת יום אחד כמו שהזכירו רז"ל. והטעם בזה על דרך האמת לפי שכל אחד ואחד מן השבעה הוא שבת, שהרי בששת ימי בראשית כל השבעה פעלו ושבתו וכאשר באה שבת ופעלה פעולתה המנוחה והתענוג אז שבתו כלן בפעולתם ואז היתה מנוחה לכלן גם לעצמה. ואע"פ שישראל במדבר היו מכוונים הימים והשנים על פי החשבון ואי אפשר להם לטעות, רמז לך הכתוב על כל מי שהולך בדרך ואינו יודע באיזה יום שבת שהוא חייב מיתה אם לא ישמור את השבת אפילו במדבר.

וע"ד המדרש ויהיו בני ישראל במדבר, צלפחד בן חפר היה, כתיב הכא במדבר וכתיב התם (במדבר כ״ז:ג׳) אבינו מת במדבר.

ויהיו בני ישראל במדבר שכן נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ. במצות דלעיל כגון נסכים וחלה כתיב בהם וכי תבואו אל הארץ בבואכם ללמד שאינן נוהגות אלא בארץ אבל שבת נוהגת בין בארץ בין בח״ל ואפי׳ במדבר ולהכי כתיב ביה במדבר.

וימצאו איש מקשש עצים פירש״י בגנותן של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה נמצאת למד שהמקושש היה בשנה ראשונה. ואם תאמר הרי בפרשת אמור פרש״י שמקושש ומקלל היו בפרק אחד וגבי מקלל משמע שהוא היה בשנה שניה כשהדגלים נקבעו אלא י״ל אף מקלל היה בשנה ראשונה ואעפ״י כן יצא מחויב כמו שפי׳ בפרשת אמור.

מקשש עצים ביום השבת מר אמר מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים היה ומר אמר תולש היה ומר אמר מעמר היה בפרק הזורק.

וימצאו מלמד שמנה משה שומרים עליו ומצאו אותו מקושש.

ויהיו בני ישראל במדבר ארז"ל אלו שמרו בני ישראל שבת שנייה לא שלטה בהם אומה ולשון וא"ת מנ"ל שהיא היתה שבת שנייה וי"ל מדכתי' ויהיו וימצאו דוימצאו הי"לל אלא מלמד שתכף להוייה שנצטוו במצות שבת מצאו המקושש ואמרו שזה היה צלפחד ומנ"ל דכתיב מקושש עצים ביום השבת וגורעין ב' דביום ומוסיפין על עצים ועולה גימ' צלפ"חד ולמה נסמכה פ' מקושש לפ' ציצית לפי שבשעה שחלל המקושש שבת אמר משה להקב"ה רבש"ע כתו' בתפלין למען תהיה תורת ה' בפיך וצוית שלא לנשאם בשבת ואלו היה נושאם היה נזכר ולא היה בא לידי חלול שבת אמר הקב"ה אני קובע להם מצוה אחרת שע"י יהיו נזכרים מן המצות כמו על ידי תפלין ואיזו זו מצות ציצית שנוהגת אפילו בשבת:

ויהיו במדבר. כמו שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ ובתוך כך שהיו במדבר וימצאו איש מקושש איכא למאן דאמ' תולש היה ואיכא למ"ד מעמר היה ורבותינו אמרו לכך כתבו במדבר ללמדינו שזה היה צלפחד דכת' ביה אבינו מת במדבר:

ויהיו בני ישראל במדבר וגו׳. קשה, מה בא הכתוב להשמיענו שהיו ישראל במדבר? ויתבאר על פי מה שאמרו במסכת שבת (שבת צו:) וזה לשונם: אמר רב יהודה אמר שמואל: מקושש מעביר ארבע אמות ברשות הרבים היה, עד כאן. גם אמרו במסכת שבת פרק א׳ (שבת ו:) וזה לשונם: תנו רבנן: סרטיא ופלטיה וכו׳ זו היא רשות הרבים, והקשו בש״ס: ולחשוב נמי מדבר, דהא תניא איזהו רשות הרבים סרטיא וכו׳ והמדבר, ותרץ אביי: לא קשיא, כאן בזמן שהיו ישראל שרויים במדבר, כאן בזמן הזה. ופרש רש״י וזה לשונו: בזמן ההוא חשוב רשות הרבים, בזמן הזה אינו מקום הלוך לרבים, פרוש, ובריתא דקתני ״והמדבר״, הא קא משמע לן דאי איכא רבים מצויים עכשיו במדבר תדיר, גם כן הוא בכלל רשות הרבים.

והוא מה שאמר הכתוב, כשרצה להודיע עון המקושש שהוא מעביר ארבע אמות לסברת רב יהודה, הקדים לומר ״ויהיו בני ישראל במדבר״, פרוש, ובזה הוא שנחשב לו חלול השבת להתחיב מיתה, אבל אם לא היו ישראל במדבר, הגם שהיה מעביר ארבע אמות שם אינו חיב, שאין לו דין רשות הרבים.

ולפי סברת רמב״ם (הלכות שבת פי״ד), כפי מה שנשמע מדבריו ממה שמנה המדבר בכלל רשות הרבים ולא חלק אם מצויים ישראל לשאינם מצויים, ופרשתי בו בחבורי ״חפץ ה׳״ שחברתי בימי חרפי, שהרמב״ם מפרש דברי אביי על זה הדרך: ״כאן בזמן שהיו ישראל״ – פרוש, תנא שהזכיר המדבר מדבר על אותו זמן, לזה מנאו גם כן, ותנא שלא הזכיר אינו מדבר אלא בזמן הזה, וזמן הזה אינן מצויים הולכי מדברות, ולצד שאינם מצויים לא טרח להשמיענו דינו. ואין הכי נמי שאפלו בזמן הזה המדבר רשות הרבים, אם כן נחזור לקשיתנו לדרך זה: למה הצרך הכתוב לומר ״ויהיו בני ישראל במדבר״?

ויתבאר על פי מה שאמרו עוד שם (שבת צו:) וזה לשונם: במתניתא תנא מקושש תולש הוה, עד כאן. ולצד שתקשה לדברי התנא, והלא אמרו רבותינו (חולין פח.) בדיני כסוי דם חיה ועוף אין מכסין בעפר המדבר מפני שהיא מלחה ואינה מצמחת, עד כאן. אם כן מנין יצאו צמחים במדבר שתלשם מקושש? לזה הקדים לומר ויהיו בני ישראל במדבר, ואמרו זכרונם לברכה (במדבר רבה פי״ט) שבארה של מרים היה משקה והיה מעלה גנות ופרדסים, ואם כן היו גדלים צמחים במדבר לתלוש. גם לסברת רב אחא בר יעקב שאמר (שבת שם) מעמר היה, יתישב גם כן הכתוב בדרך זה.

וימצאו איש וגו׳. אמר לשון מציאה, יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני) שאמר להם משה: צאו וראו אם יש אדם שחלל את השבת וכו׳ עד כאן. לזה אמר ״וימצאו״ על דרך אמרו (אסתר ב:כג) ״ויבקש הדבר וימצא״.

מקושש עצים ביום השבת. הקדים זכרון המעשה קודם זכרון היום, ולא אמר ״ביום השבת מקושש עצים״, לומר שלא נתעלם ממנו שבת כשעשה מעשיו. ואם היה מקדים זכרון שבת, היה נשמע שמצאוהו ביום השבת, פרוש הידוע אצלם, אבל מאמרו ״מקושש עצים ביום השבת״ חוזר זכרון השבת אל המקושש, שיודע כי שבת הוא. ורבותינו זכרונם לברכה (ספרי) נתחכמו להוציא דבר זה שיודע היה שהוא שבת ממה שכפל לומר בפסוק שאחר זה ״מקושש עצים״, שבא לומר שאחר שהודיעוהו שבת הוא חזר לקושש. ולדרכנו טעם שכפל לומר פעם שניה ״מקושש״ להודיענו שלא היתה לו שגגת מלאכה, אלא הודיעוהו כי היא מלאכה שחיב עליה, והוא אמרו ״אותו מקושש״, פרוש הוא היה יודע כי עושה מלאכה, ובזה היו לו זדון שבת וזדון מלאכה.

וימצאו. ויראו מיבעי. מכאן דרשו בספרי שמשה העמיד שומרים ע״ז. ופי׳ וא״כ חפשו ומצאו. וטעם שהעמיד הוא משום שהיה הדור פרוץ בח״ש כמבואר בספר יחזקאל כ׳ שחללו שבת מאד במדבר. ולא כוון הנביא על שיצאו בשבת ראשונה ללקוט. ולא על מעשה זה דמקושש. דלא שייך לומר על מקרה זה הלשון. אלא שכל הדור היו פרוצים בח״ש. ומשום הכי הוצרך משה וב״ד להעמיד שומרים ומשגיחים כמו שעשה כן נחמיה הפחה בשעתו בשביל שהיו פרוצים. והכי אי׳ בש״ע או״ח שלהי הל׳ יו״ט דב״ד מחויבים ביו״ט להעמיד שומרים שלא יהיו נכשלים בעבירה. והכל למדים מדכתיב וימצאו:

ויהיו בני ישראל במדבר לשון זה סתום דפשיטא שהיו במדבר כל ארבעים שנה, ופי' חז"ל שלמד שמעשה זה היה בתחלת חנייתם במדבר, שבעת שנסעו מים סוף הלכו ג' ימים במדבר שור וחנו במרה ובאילם ושבו לים סוף, ואח"כ יצאו מן המדבר ומשם שבו למדבר וחנו במדבר סין ומאז היו ונשארו במדבר בקביעות, ובמרה נצטוו על השבת, ובט"ו לחדש אייר שבאו למדבר סין ויהיו ונשארו במדבר היו שבת ראשונה ושמרו אותו, ובט"ז אייר ירד להם המן ויהי ביום השביעי [והוא שבת שני"] יצאו מן העם ללקוט, ואז היה גם מעשה דמקושש, וכן אמר ר' שמעון סתמא דספרי בספרי זוטא שמקושש היה בשנה ראשונה באחד ועשרים לחדש השני, ועי' ברא"ם ובתוס' שבת (דף פז ע"ב ד"ה כאשר צוך), וי"ל מה שהק' עמ"ש בשבת (דף קיח) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בם אומה ולשון, שי"ל שמ"ד זה ס"ל כמ"ש רש"י ז"ל בפי' החומש בפרשת המן שאעפ"י שמשה נצטוה במרה לא הגיד לישראל עד אח"כ גבי המן:

וימצאו איש מקושש עצים פעל קשש מצאנוהו על האוסף גדולי קרקע, כמו וקוששו להם תבן, וזה נקרא בשם מעמר, ומצאנוהו על התולש מן המחובר כמו והנני מקוששת שנים עצים (מלכים א י״ז:י״ב), שעל שנים לא יצדק לשון קשוש ואסיפה, ופי' שקוצצת שני עצים מן המחובר, ועז"א בשבת (דף צו ע"ב) מקושש במתניתא תנא תולש הוה, ראב"י אמר מעמר הוה. ולפ"ז מקושש הוא פעל בינוני, ושמואל אמר שם דמקושש מעביר ד"א בר"ה היה, וצריך לומר דשמואל מפרש שמקושש אינו בינוני פועל, רק שם תואר על שם אומנותו שאומנות האיש הי' שהיה מקושש עצים ומצאוהו ביום השבת שיצא להביא העצים הביתה, והיה מעביר, כי כלל הוא שהפעל הבינוני, כמו סופר רוקם, לפעמים בא על הפועל ולפעמים בא כשם תואר. אמנם בספרי מוכיח שהוא פועל בינוני והי' אז מקושש ותולש מן הקרקע ולא תאמר שר"ל איש ששמו מקושש ר"ל שהוא שם תואר על שם אומנותו ושבעת ההיא הי' מעביר לא תולש כדעת שמואל, דהא כתיב המוצאים אותו מקושש עצים, שמצאוהו עוסק בפעולה זאת, ומ"ש ומי הי' צלפחד, בגמ' שם, ושם הלשון בין כך ובין כך עתיד אתה ליתן את הדין וסי':

וימצאו איש לשון מציאה מציין תמיד שמצא דבר המחופש והמבוקש, ויחפש ולא מצא, אשר תאבד ומצאת, והיל"ל ויראו איש מקושש, כמו ויראו השומרים איש יוצא מן העיר (שופטים א׳:כ״ד) וע"כ פי' חז"ל שמשה העמיד שומרים לזה, כי הי' בשבת שני' של המן, ואמר במכלתא הביאו רש"י ז"ל בפ' בשלח שראה אותם דואגים, והעמיד שומרים, והתרו בהיוצאים והניחו כליהם, וע"כ לא נתחייבו מיתה, רק המקושש קבל התראה ונתחייב מיתה:

א פירוש דאם לא כן במדבר למה לי אלא ללמד מיד שבאו למדבר חלל זה את השבת ולא קודם לכן והא דאמרינן בפרק כל כתבי (שבת דף קיח) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון. יש לומר דמדרשות חלוקים הם. והא דאמר רב יהודה אמר רב כאשר צוך שבת ודינים במרה אפקיד שמע מינה שלא היה שבת ראשונה וכמו שהקשו התוספות יש לומר דרש"י נזהר מקושיא זו בפרשת בשלח שפירש שם שם לו במרה נתן להם מקצת פרשיות שיתעסקו בהם שבת ופרה אדומה ודינים משמע שהודיעם החוקים ההם ולימד אותם כי עתיד הקדוש ברוך הוא לצוות אתכם בכך כמו שפירש הרמב"ן שם בפרשת בשלח ואם כן לא נצטוו עדיין בשמירת מלאכת שבת כי אם ללמוד מצות השבת:

ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש וגו' עד סוף הסדר. כפי דעת הראב"ע אחרי שזכרה התורה עונש העושה ביד רמה בעבור שנשאו קול כל העדה וגדפו את השם על דברת המרגלים זכר הכתוב גם כן ענין המקושש עצים ביום השבת כי עשה ביד רמה לחלל היום המקודש ההוא ואמרו שהיו בני ישראל במדבר יראה שאין ענין לו כי בידוע שבמדבר היו ועדין לא נכנסו אל הארץ ומפני זה חשבו המפרשים שהיה זה בשנה שניה כשנצטוו במרה על מצוות השבת. אבל אין ראוי לסבול הבלתי סדור שיתחייב מזה בפרשיות התורה וספוריה ולכך נראה שקרה זה אחר ענין המרגלים כסדר הפרשיות. כי כמו מה שעשו שם ישראל בהיותם מסופקים בנבואת משה ויעודיו קרה להם מה שקרה מהרעה כן קרה בהיותם שמה ענין אחר לא מחטאות הצבור אלא מיחיד אחר שחלל את השבת ויהיה מכחיש בזה פנת חדוש העולם ובריאתו ומפני זה נדון למות ולפי שזה ג"כ קרה בהיותם במדבר פארן לזה אמר ויהיו בני ישראל במדבר. ואפש' לפרש עוד שבעבור שהיו ישראל במדבר מקום שאין העצים מצויים עד למרחוק יצא האיש ההוא ממקומו ביום השבת והלך חוץ לתחום ביוה"ש בהפך מה שצותה תורה אל יצא איש ממקומו ולזה אמר מקושש עצים ביום השבת שאין פירוש מקושש כורת אלא לוקט אותם אחד הנה ואחד הנה מלשון וקוששו להם תבן ואין לקיטת עצים אחת מאבות מלאכות כי לא חטב ולא עמר אבל היה חטאו שלא ישב במקומו והלך חוץ לתחום. והמוצאים אותו עושה זה והתרו בו והוא התמיד במרדו ביד רמה הקריבוהו אל משה ואל אהרן ואת כל העדה לראות אם היתה העדה מחוייבת להענישו ולפי שלא נתברר שם דינו הניחוהו במשמר שהוא בית הסוהר ששם היו שומרים עוברי עבירות כדי שלא יברחו משם כי לא פורש מה יעשה לו רוצה לומר איזו מיתה ימות בענשו ולפי שהכתוב אומ' בשבת מחלליה מות יומת ועתה פירש שהמיתה תהיה סקילה. ואפשר לפרש שלא היה הספק באיכות המיתה ממיתות ב"ד אבל שהם ספקו לפי שבשבת נאמר מחלליה מות יומת אם תהיה מיתתו בידי שמים או בבית דין של מטה וזהו כי לא פורש מה יעשה לו אם ימיתוהו בב"ד אם לא והוצרך יתברך לפרש מות יומת האיש רגום אותו באבנים כל העדה מחוץ למחנה רוצה לומר אל יפטרו העדה את עצמם מהמיתו כי הם בעצמם ירגמוהו ומת ואין לחוש פן יטמאו בזה את מחניהם כי הנה יעשו זה מחוץ למחנה במקום מיוחד לזה ונקרא בית הסקילה. וכבר ידענו שכל הנסקלים היו נתלים אחרי מיתתם. ולפי שבפעם הזאת ביאר להם את הדין שכל מקום שנאמר מות יומת דינו בסקילה לכן נאמר ובני ישראל עשו וגו' שעשו כן מכאן והלאה. ויתכן שאותם המוצאים את המקושש יוצא חוץ לתחום שאלוהו אנה הולך והוא השיב לקושש עצים והתרו בו שלא יעשה כן שהיה בן מות על ככה ולא חשש ומצאוהו בבואו שהביא את העצים מחוץ לתחום ולכך היתה מיתתו בעדי' והתראה. ואפשר לפרש מקושש עצים שהיה חוטב וכורת בידיו ועושה עצים קטנים מהעצים הגסים הגדולים כי מקושש הוא מלשון קש. והוא שם הנאמר על העצים הדקים מאד והיתה א"כ מלאכתו מהאבות מלאכות ולכך אמר מקושש עצים ולא אמר מביא עצים מחוץ לתחום. ולפי שקרה זה למקושש ההוא מפני ששכח שהיה יום השבת או ששכח דין המקושש לכן בחמלת השם על עמו צוה במצות הציצית שהיא כדי שיזכרו את מצותיו ולא יעברו עליהם מפני שכחה ותגבורת התאוות. וכתבו המפרשים שמצות הציצית היתה מהמצות הראשונות כי היא עקרית באות וכטוטפת וכקדוש בכורים שנאמרו קודם שיצאו ממצרים ושכן היתה מצות הציצית נאמרת במצרים או במרה. והוא מכלל שם שם לו חק ומשפט. אבל משה לא אמרה לישראל עד המקום הזה מפני שענין המקושש הביאו אליו. ואמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם שיגיד להם המצוה ההיא כמו שיזכור ויאמר להם הפי' המקובל כאשר ניתן בסיני. כי הנה לא צוה יתברך במצוה אלא ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. ועשו להם ציצית וציצית הם חוטים או שערות יורדים ומדלדלים כמו ויקחני בציצי' ראשי והיא קצוות שער. וכן חוטי הציצית הם כזאת הצורה בתתתית ונקראו גדילים לפי שהם גדלים מלמעלה. והמפרשים פירשו גדילים על הצורה מלמעלה שהיא קלועה מעשה גבלות לחזוק וכן בלשון חז"ל קוראין לקליעה גדיל ואין הקליעה קיימת רק בקשרים אם כן נקרא ציצית על שם דלדול הפתילים למטה ונקרא גדילים על שם הקליעה והקשרים שבעליון הפתילים אך מנין ח' חוטים פשוטים נעשים מד' כפולים וה' קשרים קבלה הוא. ואמרו על כנפי בגדיהם רמז אל הכסות העליון והטעם שבזמניהם היו נוהגים ללבוש על כל בגדיהם מעיל בעל ארבע כנפים ומתעטפים במעיל ההוא כצורת הטלית אשר לנו היום וכנפי המעיל מתפשטים אנה ואנה וצוה יתברך שהציציות תהיינה תלוים בהם וזהו ענין וראיתם אותו. ואמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם. להגיד שאף בהמשך הדורות אם לא ינהגו בני ישראל ללבוש מעילים יעשו עכ"פ בגד מד' כנפות ויעשו להם ציצית. ומזה התבאר טעות האומרים שאם ירצה שלא ללבוש טלית בעל ארבע כנפים אינו חייב במצות ציצית. ואמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת להגיד שיהדרו המצוה ההיא בשומם פתיל תכלת לקלוע בו הציצית וארז"ל שהתכלת דומה לים ולרקיע ולכסא הכבוד והוא היפה שבגוונים ונעשה מדם חלזון והוא דג קטון והוא מצוה מן המובחר. אבל אם אין לו תכלת יצא ידי חובתו בחוטים לבנים כולם. ואמרו והיה לכם לציצית פירשו המפרשים והיה לכם כנף המעיל הנזכר העליון לציצית להתדלדל ולהתחבט בפניכם וכנגד עיניכם וראיתם אותו לאות ולסי' לזכור כל מצות ה'. כי מפני שרוב בני אדם טבועים במצולות ים התאוות החמריו' גם בטרדת העסקים וצרכיהם חייבה החכמה האלהית את האדם לשום אות וסימן לזכר בבשרו אם יהיה ערום והוא ברית מילה וכן במלבושיו בכנף מעילו העליון שהוא תמיד לנגד עיניו והוא הציצית ועל ידיו העסקניות ובין ידיו התפילין של יד ושל ראש ועל פתח ביתו המזוזה ולדבר בהם תמיד בבקר ובערב כדי לזכור תמיד את בוראו וכמ"ש שויתי ה' לנגדי תמיד ועל זה אמר למען תזכרו ועשיתם את כל מצוות ה' והייתם קדושים. האמנם ראוי לבאר איך הטלית והציצית יהיו זכרון המצוות מדריכות אל הקדושה. והרלב"ג כתב שהיו ארבע כנפים רומזים אל ארבע יסודות והקשרים לגלגלים. והוא בעיני בלתי נכון. ומה שנראה לי הוא שבמצות הציצית יובחנו ארבע דברים. הא' הוא הטלית שהוא אחד כולל ומקיף לכל. והב' הם הכנפים הד' היוצאים מהטלית הכולל ההוא. והג' הוא הקליעה והם הקשרים אשר בעליון הפתילים והד' הם הציציות ר"ל הפתילים והחוטים היוצאי' משם עם פתיל התכלת. והנה המעיל או הטלית ירמוז אל הבורא כי הוא מעיל צדקה אחד כולל ומקיף לכל הדברים. והכנפים רומזים לשכלים הנבדלים הסובבים את כסא כבודו. ולפי שהם בארבע מחנות הם נעלמים ונסתרים כמהותם לכן תארם בכנפים שהוא לשון הסתר. והיו ארבע כנפים והקליעה והקשרים הוא רמז אל ההנעה שיניעו הנבדלים לגרמים השמימיים ולכך היו חמשת הקשרים. הא' הוא רמז להנעת הגלגל העליון המקיף הכל שמניעו הוא הבורא ית' בעצמו. וארבעת הנשארים הם ההנעות הבאות מארבע כנפים מהגרמים השמימיים. ואמנם הציציו' והחוטים הם רמז לגרמים השמימיים ההם ולכן היו החוטים ח' ועם הפתיל תכלת תשעה כמספר הגלגלים וכל זה לרמוז כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. וכאשר האדם יהיה לנגד עיניו מציאות האל והשפעתו על מלאכיו והנעתם לשמים המחייבים עניני בני אדם בארץ. יחרד לבבו ויפחד מאדון העולמים ויזכור מצוותיו לעשותם ולא יתורו אחרי לבבם ואחרי עיניהם. ואז"ל אחרי לבבכם זו אפיקורסות. ואחרי עיניכם זו זנות. והענין שלא יאמין דברים כוזבים ולא ימשך אחרי תאות יצרו. וכן אמרו גדולה מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות שנאמר וזכרתם את כל מצוות ה' שבגמטריא כל מצות ה' עולה לתרי"ב מצוות ומצות הציצית אחת הרי תרי"ג ועוד תמצא כי ציצית עולה ת"ר וח' חוטים וה' קשרים הרי תרי"ג ואע"פ שהוא ציצת כתוב חסר יו"ד מפרש בתנחומא ג' פעמים כתוב בפרשה לציצת חלק למ"ד לשלשתן והיא משלמת המנין. גם אמרו שיש ס"ד תיבות מן דבר אל בני ישראל וגו' ועשו להם ציצית עד אני ה' אלהיכם. לרמוז כאלו השכינה כנגדו וכן אמרו בספרי ובירושלמי שכל המקיים מצות ציצית כאלו מקבל פני שכינה כתיב הכא וראיתם אותו וכתיב התם את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ואמנם אמרו אחר זה למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי יראה כפל ומותר אחרי שכבר אמר וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו וגו'. אבל ענינו מה שכתב הפלוסוף שרבוי המעשים בעת הלמוד יעשה קנין חזק בנפש באופן שאחריו יצאו המעשים בנקלה ומבלי קושי. וכן אמר הכתוב כאן שיעשו ציצית ויראו אותו ויזכרו את כל מצוות ה' וכ"ז למען אשר אחרי הקנין הנכבד ההוא מבלי ראיית הציצית אתם מעצמכם תזכרו את כל מצות ה' ועשיתם אותם והייתם קדושים לאלהיכם כי לבעבור שתבואו לקנין הזה בלבכם צויתי אתכם במצות הציצית וזהו אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתכלית שאהיה לכם לאלהים כמו שהדבר עתה כי אני ה' אלהיכם. ואפשר שאמר והייתם קדושים לאלהיכם אני ה' אלהיכם להגיד שראוי שיהיו מצויינים בלבושיהם כעבדי המלך או האדון שמביאים בלבושיהם סימן כדי שיוכרו שהם עבדיו ומשרתי שלוחי השם. והותרה בזה השאלה הח':