במדבר טו, ב

כי תבאו. בשר להם שיכנסו לארץ:

מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תֵעֲלוּן לַאֲרַע מוֹתְבָנֵיכוֹן דִי אֲנָא יָהֵב לְכוֹן

מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרוּם תֵּיעָלוּן לְאַרַע מוֹתְבָנֵיכוֹן דַאֲנָא יָהֵיב לְכוֹן

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם – אַחַר שֶׁהִבְטִיחַ אֶת הַבָּנִים שֶׁיָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, הִשְׁלִים לָהֶם תּוֹרַת הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁיַּקְרִיבוּ נְסָכִים בְּבוֹאָם לָאָרֶץ. וְאוּלַי הָיָה זֶה עַתָּה לְנַחֲמָם וּלְהַבְטִיחָם, כִּי הָיוּ נוֹאָשִׁים לֵאמֹר, מִי יוֹדֵעַ מַה יִהְיֶה לְאֹרֶךְ יָמִים לְסוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְאִם יֶחְטְאוּ גַּם הַבָּנִים. וְלָכֵן רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנַחֲמָם, כִּי בְּצַוֹּתוֹ אוֹתָם בְּמִצְווֹת הָאָרֶץ הִבְטִיחָם שֶׁגָּלוּי לְפָנָיו שֶׁיָּבֹאוּ וְיִירְשׁוּ אוֹתָהּ. וְהִנֵּה צִוָּה בַּנְּסָכִים בָּאָרֶץ בַּעֲשׂוֹתָם עוֹלוֹת וּזְבָחִים, כִּי בַּמִּדְבָּר לֹא נִתְחַיְּיבוּ בִּנְסָכִים לְבַד בַּתָּמִיד שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: ״וְנֵסֶךְ רְבִיעִית הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד״ (שמות כט מ), כִּי שָׁם נֶאֱמַר: ״פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם״ (שם פסוק מב). וְכֵן הַנְּשִׂיאִים בַּחֲנֻכָּה שֶׁלָּהֶם לֹא הֵבִיאוּ נְסָכִים. וְרַבּוֹתֵינוּ נֶחְלְקוּ בָּזֶה, מֵהֶם שֶׁאָמְרוּ בְּסִפְרֵי (שלח קז): בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹּא נִתְחַיְּיבוּ בַּנְּסָכִים אֶלָּא מִבִּיאָתָם לָאָרֶץ וְאֵילָךְ וְכוּ', וּמֵהֶם שֶׁאָמְרוּ שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב הַיָּחִיד בַּנְּסָכִים אֶלָּא מִבִּיאָתָם לָאָרֶץ וְאֵילָךְ. וְהִשְׁלִים עוֹד תּוֹרַת כֹּהֲנִים וְצִוָּה עַל הַחַלָּה שֶׁלֹּא נָהֲגָה בַמִּדְבָּר. כִּי הַתְּרוּמָה וְהַמַּעֲשֵׂר בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ שָׁם, כִּי הֵם מֵרוּחַ הַגּוֹי וּבְחוּצָה לָאָרֶץ. וְיֵשׁ עוֹד שִׁנּוּי בַּחַלָּה עַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ (כתובות כה א) שֶׁנִּתְחַיְּיבוּ בְַחַלָּה כְּשֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ מִיָּד, וְלֹא נִתְחַיְּיבוּ בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַתְּרוּמָה אֶלָּא לְאַחַר יְרֻשָּׁה וִישִׁיבָה:

כי תבואו אל ארץ מושבתיכם. נסמכה זאת הפרשה בעבור שנחלשו ויתאבלו לנחם הבנים להודיעם כי יבאו אל הארץ והנכון בעבור שנשאו קול כל העדה (וחטאו) ונסלח להם בעבור תפלת משה אמר וכי תשגו והעד ונסלח להם והוצרך להזכיר משפט מנחות כל עולה וזבח ובסוף והנפש אשר תעשה ביד רמה רמז למעשיהם והזכיר דבר המקושש כי עשה ביד רמה ומרוב חמלת השם על ישראל שם הציצית לזכר שלא יעשה האדם ביד רמה או שלא ישכח:

כי תבואו אל ארץ מושבותיכם. למה נסמכה פרשה זו לפרשת מרגלים לפי כששמעו ישראל גזרתו של הקב"ה אמרו אוי לנו לעולם לא נכנס לארץ כי לסוף ארבעים שנה נמי אם אנו חוטאין יגזור גזרה אחרת וא"כ אין לדבר סוף אמר להם הקב"ה בודאי לאחר מ' שנה תבואו אל הארץ:

כי תבאו אל ארץ מושבותיכם וגו' ועשיתם אשה לה'. נסמכה פרשה זו לפרשת מרגלים כדי לחזק לב הבנים המתאבלים ולנחם אותם ולהודיעם שיבאו אל הארץ ויקריבו שם קרבנות.

ובמדרש כשם שהאב משתדל על בנו בחמשה דברים, למולו וללמדו תורה ולפדותו מן הכהן וללמדו אומנות ולהשיאו אשה, כך עשה הקב"ה לישראל. מל אותם ע"י יהושע שנאמר (יהושע ה) עשה לך חרבות צורים. מה האב חייב לפדות, אף הקב"ה פדה לישראל, שנאמר (שמואל ב) ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם. ללמדו תורה אף הקב"ה למדם תורה, שנאמר (דברים יא) ולמדתם אותם את בניכם, וכתיב (ישעיה מח) אני ה' מלמדך להועיל. ללמדו אומנות אף הקב"ה למדם את המצות, שנאמר (ויקרא כז ) אלה המצות אשר צוה ה'. להשיאו אשה אף הקב"ה אמר להם (בראשית א) פרו ורבו. מה האב מאכיל ומשקה וסך ורוחץ ומלביש את בנו אף הקב"ה לישראל, שנאמר (יחזקאל ט״ז:ט׳-י׳) וארחצך במים ואשטוף דמיך מעליך ואסוכך בשמן ואלבישך רקמה וגו', (שם ) ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך, (במדבר כא) עלי באר ענו לה. מה האב נותן נכסים לבן ובנו חייב להעלות לפניו דורון, אף הקב"ה אמר לישראל כי תבאו אל ארץ מושבותיכם.

דבר אל בני ישראל כשראה שחזרו בתשובה ונתאבלו על מה שעשו הודיעם שיתישבו בה בניהם ודבר עמהם על עסק הקרבנות שיקבלם ברצון מהם.

אל ארץ מושבתיכם אבל במדבר לא תקריבו כי אתם במזיד ואין קרבן כפרה למזיד.

כי תבואו אל ארץ מושבותיכם למה זכה כנען שנקראת א"י על שמו אלא לפי שכששמעו שישראל באין פינה הארץ א"ל הקב"ה אתה פנית הארץ תקרא על שמך ואתן לך ארץ יפה כמעט כמותה ואי זו אפריקה ולכך נסמכה פ' זו לפ' מרגלים לפי שכששמעו ישראל גזרתו של הקב"ה אמרו אוי לנו כי לעולם לא נכנס לארץ כי לסוף מ' שנה אם הם חוטאים יגזור גזירה אחרת עליהם וא"כ אין לדבר סוף א"ל הקב"ה בודאי לאחר מ' שנה תבואו אל הארץ אמר ר"י בר חנינא למה נסמכה פ' זו של חלה לפ' נסכים שנא' ויין לנסך וכתיב בתריה והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' פ' חלה למטה ופ' נסכים למעלה וז"שה לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך שהקרבת נסכים ופסוק זה נאמ' לשלמה כשבנה הבית ועשה ז' ימי חנוכה ואח"כ ז' ימי הסוכות ואכלו ביוה"ך והיו מצירין ועצבים יצתה בת קול ואמר לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך:

דבר אל בני ישראל. אחר שראה הק' שחזרו בתשובה ונתחרטו על מה שעשו אמר להם כי תבאו אל ארץ מושבותיכם שיתיישבו בה בניכם ואני אתנינה לכם ודבר עמהם על עסקי הקרבנות אקבל קרבנכם ברצון ותביאו לפני סולת ושמן ויין שהוא עניין ניחוח ושמחה ונדבה וכל זאת הפרשה נאמרה אחר הגזירה שידעו שלא געל בהם הק' אך יתרצה להם ולפי הנראה לא הקריבו נסכים במדבר שהרי תלה בביאת הארץ ובפירות הארץ:

כי תבאו אל ארץ מושבתיכם וגו׳. לצד שראה ה׳ מדוה לבם בגזרת טלטולם במדבר ארבעים שנה, מפלגים מביאת הארץ, לזה סעד לבם במצוות התלויות בארץ לכונן רוחם כי יעלו ויירשו את אדמתם, והפלגת הזמן לא תרע לדבר המחזק לבא. ודקדק לומר אשר אני נתן לכם, הגם שהדור ההוא פגריהם יפלו במדבר כל העם היוצא ממצרים בן עשרים, בא לומר כי מעשה בנים יתיחס גם להאבות כי את בניהם הקים תחתם.

עוד נראה לומר כי אמרו נתן לכם, על דרך אמרם זכרונם לברכה (סנהדרין צ:) מנין לתחית המתים מן התורה? דכתיב ״אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לתת להם״ (שמות ו:ד), לכם לא נאמר אלא להם וגו׳ עד כאן. כמו כן הבטיחם שיקומו בתחית המתים ויירשו את אדמתם.

כי תבואו אל ארץ מושבותיכם דברי הספרי מבוארים בקדושין (דף ל"ז) ובזבחים (דף קי"א), שר' ישמעאל ס"ל שמ"ש אל ארץ מושבותיכם היינו אחר ירושה וישיבה כי לא קרבו נסכים במדבר ולא נתחייבו בנסכים עד אחר ירושה וישיבה, שמ"ש מושבותיכם הוא דוגמת מ"ש וירשתה וישבת בה, ובזבחים מוסיף שרק בבמה גדולה, או אינו אלא אפילו בבמה קטנה, ת"ל אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם הרי בבמה הנוהגת לכלכם הכתוב מדבר, וזה לא נזכר בספרי, וי"ל שזה נשמע מן מושבותיכם שהוא לאחר ירושה וישיבה ומאז נאסרו הבמות, ולא היה עוד במה קטנה, שאף שאמר במשנה (פי"ד דזבחים) באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות, י"ל ר' ישמעאל לשטתו דס"ל בזבחים (דף קי"ט) זו וזו שילה ולשטתי' פירשו התוס' (זבחים דף ס"א) שמזמן שילה ואילך לא הותרו הבמות, ורש"י שפי' שהלמוד למעט במה קטנה הוא ממ"ש אשר אני נותן לכם הוא לשטתו שמפ' שם שגם לר' ישמעאל יש היתר במות, [ומ"ש הואיל ונאמרו ביאות סתם וכו' יש לדחוק וטוב למחקו כי זה משמע כאידך דר"י בקדושין שם] ור"ע ס"ל דמושבות בכ"מ שאתם יושבים משמע וקרבו נסכים במדבר ואח"כ בבמה קטנה עי' בגמ' שם, וכבר פרש"י ותוס' בקדושין דאף לר' ישמעאל קרבו במדבר בקרבן צבור, דכתיב במלואים וזה אשר תעשה על המזבח וכתב שם נסכים בעולת תמיד רק שלא קרב בקרבן יחיד אלא מביאתן לארץ, וזה כונת א' מתלמידי ר' ישמעאל וכמ"ש התוס' (זבחים דף קי"א) ד"ה לדברי, ורשב"י יסביר כר"ע דמושבותיכם בכ"מ שאתם יושבים משמע, או שהגם שיסגור דמושבותיכם לאחר ירושה וישיבה משמע הולך לשטתו בזבחים (דף קי"ט) שזו וזו ירושלים, ועד שנבנה הבית לא נאסרו הבמות, וס"ל שאחר ירושה וישיבה היו נסכים נוהגים גם בבמה למ"ש שאין הלמוד ממ"ש אשר אני נותן לכם רק ממה שאחר ירושה וישיבה לא הותרו הבמות כנ"ל, וא"כ לרשב"י שהיו שם במות היו נסכים קרבים בבמה, ואבא חנן משום ר"א ס"ל ג"כ שהיו נסכים נוהגים גם בא"מ [ובשגם למ"ש בקדושין שר"א חולק על ר' ישמעאל ומ"ש אל ארץ מושבותיכם ללמד שנסכי בית עולמים שוים עם נסכי א"מ: