במדבר יג, כו

וילכו ויבאו. מהו וילכו, להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה, אף הליכתן בעצה רעה:

וישיבו אתם דבר. את משה ואת אהרן:

וַאֲזָלוּ וְאָתוּ לְוַת משֶׁה וּלְוַת אַהֲרֹן וּלְוַת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַדְבְּרָא דְפָארָן לִרְקָם וַאֲתִיבוּ יָתְהוֹן פִּתְגָמָא וְיָת כָּל כְּנִשְׁתָּא וְאַחֲזֵיאֻנוּן יָת אִבָּא דְאַרְעָא

וַאֲזָלוּ וְאָתוּ לְוַת משֶׁה וּלְוַת אַהֲרן וּלְוַת כָּל כְּנִישְׁתָּא דְיִשְרָאֵל לְמַדְבְּרָא דְפָּארָן לִרְקַם וְאָתִיבוּ לְהוֹן פִּתְגָמָא וּלְוַת כָּל כְּנִישְׁתָּא וְחָמִיאוֹנוּן יַת אִבָּא דְאַרְעָא

וילכו. להודיע שלא באו לאהליהם אל המחנה רק מיד הלכו:

וישיבו אתם דבר. אל משה ואהרן:

אל מדבר פארן קדשה. אל אותו החלק מהמדבר שהיה מול קדש ברנע:

וישיבו אותם דבר. שלא הלכו לאהליהם אלא מיד שבאו הלכו למחנה ישראל להודיעם ולהוציא דבה, והדבה היא שאמרו ארץ אוכלת יושביה. ודרשו רז"ל שהביא הקב"ה דבר על הכנעני באותו זמן כדי שיהיו מתעסקין בקבורתם ולא יתנו לב למרגלים ויוכלו לחפור את הארץ כרצונם, ובנסים עצמן שהיו נעשים להם בהם הוציאו דבה, והיו מיראין ומפחידין אותן בעמלק, הוא שאמרו עמלק יושב בארץ הנגב, לרמוז שאין שם רוח לבא בארץ כי כלם גבורים, שהרי עמלק בדרום והכנעני במערב ובמזרח, והאמורי בהר. הגידו שליחותם ויניאו לב העם ברמז מפני פחדן של משה ואהרן, והנה כלב השתיק אותן והראה דעתו שהוא עמהם ורוצה לדבר כנגד משה כדי שיהיה לו מקום לדבר ביניהם, ואמר עלה נעלה וירשנו אותה, אם הם חזקים הלא אנחנו נחזק מהם, ומיד השיבו מרגלים ואמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו, מה שהיה מתבאר מתחילה מכלל דבריהם שדברו ברמז אמרו עתה בפירוש. ומה שאמרו לעלות אל העם ולא אמרו לא נוכל לבא אל הערים, דרך גוזמא ודבה אמרו כן, כי אפילו לעם אם יצאו אלינו בשדה לא נוכל לעלות אליהם להלחם בם, אף כי נכבוש מהם ערים בצורות גדולות מאד, וטעם לשון עליה והוא בשדה, כן הלשון בנלחמים במערכה, ואחר שהרעו והניאו לב העם ברמז, עוד הוסיפו להרע על דבריהם ועוד העמיקו שחתו באמרם ארץ אוכלת יושביה, וכבר העידו הם בעצמם כי הם חזקים גבורים והיו דבריהם סותרין זה את זה. וכשאמרו כי חזק הוא ממנו זה כלפי מעלה כביכול אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם, עוד הוסיפו להבהילם ולהפחידם במה שאמרו ושם ראינו את הנפילים, כי למעלה הזכירם בלשון ילידי הענק ועתה אמרו הנפילים שכל הרואה אותן לבו נופל, וזהו שחזר מן הנפילים, כלומר הקדמונים שבבראשית שעליהם נאמר (בראשית ו׳:ד׳) הנפילים היו בארץ. ושלשה שמות נקראו להם, נפילים ענקים רפאים. נפילים היו ראש המשפחה אותן שהיו בני האלהים שהזכיר בבראשית, ולא היו כשאר בני אדם להסתכל בהם, וכל המסתכל בהם חרדה גדולה נופלת עליו, ואח"כ נתמעטו מן הכח והגבורה ונקראו ענקים על שם שמעניקים חמה בקומתן כלומר אצל הרואה, כי (לא) היו רשאין להסתכל בהם כמי שמסתכל במגדל גבוה, ואח"כ ברחוק הדורות שהיו מתגלגלין והיו מתרחקין מגבורה אותן נפילים נתמעט כחן יותר ונתרפה ונקראו רפאים, ועוג מלך הבשן היה מהרפאים והיה פסולת שלהן, שכך אמרו במדרש תנחומא והוא נשאר מיתר הרפאים, וזה עוג שהרג אמרפל וחבריו, והיה פסולת שלהם כפריצי זיתים הפלטים מתוך הגפת, שנאמר (בראשית י״ד:י״ג) ויבא הפליט, זה עוג. ומה שזכה להנצל מן המבול, בזכות אברהם, וגם בזכות ישראל, כדי שתתישב הארץ הקדושה על ידי אנשים כמותן. סוף דבר התנכרו בנפלאות השם יתברך וגבורותיו וחזרו להיות מקטני אמנה, ולא זכרו נסי מצרים ונסי הים ונסי המדבר, גם מלחמת עמלק שכתוב בו (שמות י״ז:י״ג) ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו, שהיו עכשיו מיראין אותן בעמלק ואמרו עמלק יושב. עוד הפליגו לדבר סרה באמרם (במדבר י״ד:ב׳-ג׳) לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו, ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיו לבז הלא טוב לנו שוב מצרימה, נתנה ראש ונשובה מצרימה, והקב"ה אמר (דברים י״ז:ט״ז) לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. וכששמעו משה ואהרן כל זה נפלו על פניהם ונתביישו בשת גדול על שהיו מחללים את השי"ת בפרהסיא, ועל שנתפתו הכל אחר דברי המרגלים, ועליהם אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כ״ו:ו׳) מקצה רגלים חמס שותה שולח דברים ביד כסיל, מי שהוא מקצה רגלים לקצה אחר כלומר שהמשיכן לאחור ואינו הולך למלאכתו חמס שותה, וכן שולח דברים ביד כסיל והנה יהושע וכלב קרעו בגדיהם לזאת והתחיל לפייסם, אם חפץ בנו ה', אך בה' אל תמרודו, וה' אתנו אל תיראום, והם העיזו פניהם ואמרו לרגום אותם באבנים. הרי כמה עבירות נגררות זו אחר זו, וכמה חסדים היה עושה הקב"ה עמהם שלא היה מאבדן מן העולם על כל ההכעסות הללו, ושלא היה המן נמנע מלירד דבר יום ביומו.

אל מדבר פארן קדשה מדבר פארן ומדבר צין וחצרות וקדש ברנע ורתמה סמוכים זה לזה דהא כתיב הכא נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן. והוא רתמה כמפורש בפרשת מסעי ושם כתיב ויחנו במדבר צין היא קדש וכאן כתיב אל מדבר פארן קדשה ובפ׳ מטות כתוב בשלחי אותם מקדש ברנע.

אל מדבר פארן קדשה. מדבר פארן ומדבר סין וחצירות וקדש ורתמה סמוכין זה לזה דהא הכא כתי' ויסעו מחצירות ויחנו במדבר פארן והוא רתמה כדמפור' באלה מסעי ובאלה מסעי כת' ויסעו ממדבר סין ויחנו בקדש וכאן כת' במדבר פארן קדשה ולכך נרא' שמחוז אחד הוא וביהושע כת' שאמר כלב בשלח אותו משה מקדש ברנע לראות את הארץ:

וילכו ויבאו וגו׳. קשה למה הצרך לומר וילכו אחר שכבר השמיענו ההליכה, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (סוטה לה.) שנכתבה להקישה לביאה – מה ביאה בעצה רעה וכו׳, וצריך לדעת לאיזה ענין ישמיענו הכתוב דבר זה שהלכו בעצה רעה?

אכן יתבאר הענין על פי מה שאמרו במסכת קדושין דף ל״ט וזה לשונם: תניא רבי יעקב אומר אין לך מצוה וכו׳, הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה ולקח הגוזלות ושלח את האם, ובחזרתו נפל ומת, היכן אריכות ימיו של זה? אלא לעולם שכלו טוב וכו׳. והעלה בש״ס שרבי יעקב מעשה חזא, ומקשה: ודלמא מהרהר בעבודה זרה הוה, ומשני: איהו נמי הכי קאמר, אי סלקא דעתך שכר מצוה בהאי עלמא אכא, אמאי לא אגין מצוה עליה דלא אתי לידי הרהור, עד כאן. משמע דלמאן דאמר שכר מצוה בהאי עלמא אכא, תגן מצוה מהיסורין ומהחטא. וקשה, דבמסכת סוטה דף כ״א אומר במסקנת הדברים לרבא: מצוה אגוני מגנא אבל אצולי לא מצלא, ואפלו בזמן עצמו שהוא עסוק בה. וכפי זה, במה מוכיח רבי יעקב ממה שלא הגנה עליו המצוה שלא לבא לידי הרהור עבודה זרה? והגם שלסברת רב יוסף שמביא הש״ס בסוטה, מצוה בזמן שהוא עסוק בה תגן עליו גם מהעברות, הלא נדחית סברת רב יוסף מכח קשית דואג ואחיתפל שלא הגנה עליהם תורתם שלא יצאו לתרבות רעה, וכיון שנדחו דברי רב יוסף, במה מצדיק הש״ס דחית רבי יעקב בקדושין?

ויש שרצו לחלק בין מעשה מצוה למעשה מצוה, מה שאמרו בסוטה דמצוה לא מצלא מהחטא אפלו בעדנא דעסיק בה מדבר בעושה שלא לשמה, ושם שאמרו אמאי לא אגנת עליהם שלא לבא לידי חטא מדבר במצוה לשמה, עד כאן דבריהם. וזה הבל שאם כן היה לו לתלמוד לדחות מעשה הסולם בשלא עשה המצוה לשמה, שהיא דחיה יותר קרובה מדחית דלמא מהרהר בעבודה זרה. גם היה מרויח בדחיה זו שאין להקשות למה לא הגנה עליו מיצר הרע כיון שאין כח באותה מצוה להגן מיצר הרע.

והנכון לתרץ הוא, דמסקנת התלמוד היא כסברת רב יוסף, דמצוה בעדנא דעסיק בה מגנא ומצלא, ולזה הוא שמוכיח ר׳ יעקב ממה שלא הגנה והצילה המצוה על העולה בסולם להביא גוזלות לאביו, שהרי גם בחזרה היה שעת מעשה מצוה שהביא גוזלות לאביו. ומה שדחה הש״ס בסוטה סברת רב יוסף ממה שלא הגנה תורה לדואג ואחיתפל אינה דחיה, לפי מה שאמרו בחגיגה (חגיגה טו:): במתניתא תנא: דואג ואחיתפל טינא היתה בלבם, פרוש שתורתם היתה שלא לשמה, ומעתה אין הוכחה ממה שלא הצילתם תורתם, שהרי לא היתה תורה לשמה, או למה שפרשו שם התוספות שהיו בעלי עברות קדם שעסקו בתורה וקדמה תורתם ליראת חטאם, שבכגון זה אין תורה מצילתם מיצר הרע.

ועוד, אפלו לסברת הדוחה סברת רב יוסף במסכת סוטה מדואג ואחיתפל, לא דחה אלא חלקת תועלת התורה דאינה מצלת (אפלו) בזמן שאינו עוסק בה, אבל מה שאמר מצוה בעדנא דעסיק בה מגנא ומצלא לא דחה הש״ס. והגם דרבא מכח קשית דואג ואחיתפל הכרח לישב הבריתא שאמרה תלה הכתוב המצוה בנר והתורה באור וכו׳, יאמר שאין תועלת במצוה אלא להגן מהצרות, אין הכרח לדבריו. ויכולין לומר על זה הדרך: מצוה בעדנא דעסיק בה מגנא ומצלא, ובעדנא דלא עסיק בה ולא כלום. תורה בעדנא דעסיק בה מגנא ומצלא, ובעדנא דלא עסיק בה מגנא ולא מצלא. ומה שאמרו אם יש לה זכות תולה – זכות תורה שמצלת מהפרענות אפלו שלא בזמן שעוסקת בה, והגם שאין אשה מצוה על התורה, בשכר תורת בעליהן ובניהם וכדברי רבינא שם (סוטה כא.). ולדרך זה מוכיח ר׳ יעקב מהעולה בסלם להביא גוזלות לאביו שלא הצילתו מצותו בעת שהיה עסוק בה.

ועוד כשנעמיק בדבר נעמיד סוגית קדושין אפלו אלבא דרבא, בהעיר מה שאמר הש״ס דלמא מהרהר בעבודה זרה, קשה לו – יהיה שמהרהר בעבודה זרה, היתה המצוה מצילתו מהיסורין כמו שמוכח מסוטה שאמרו אם יש לה זכות תולה, ושם בסוטה זו ודאי קלקלה וקאמר שהזכות ימנע יסוריה ואפלו אלבא דרבא, ושם זכותה מרחק ומה שלפנינו שהלך להביא גוזלות זכותו לפניו. ולתרץ זה מכרח לומר לצד שהיה מהרהר בעבודה זרה הרי הוא ככופר בכל התורה והרי הוא כגוי לכל דבריו ואין לו מצוה שתגן עליו, או אפשר כי לצד שבשעת מעשה המצוה הרהר בעברה אין תועלת במצוה שעושה להגן כל עקר. ומתרץ דסובר ר׳ יעקב אי אמרינן דשכר מצוה בהאי עלמא היתה מגנה עליו מבא לידו דבר הסובב פורענות, שאם לא תאמר כן אם כן גם מהפורענות אינה מגנה. וגם לסברת רבא שאמר מצוה אגוני מגנא מפורענות, מכלל הדבר ההוא שלא יבא לידו עון שיסובב הפורענות, שזולת זה גם מהפורענות אינו מבטח.

נמצינו אומרים שלסברת רב יוסף מצוה בשעת מעשה מצלת מיצר הרע, וגם לסברת רבא לתרוץ שני אם העון יסובב פורעניות בעולם הזה תגן עליו המצוה ממנו, ולזה בא הכתוב כאן לתרץ הקושיא הנרגשת למה לא הגנה עליהם המצוה שהלכו בשליחות מצוה דכתיב ״וישלח אותם משה על פי ה׳״ להצילם מהפורעניות אשר סובב להם, ואמר וילכו ויבאו פרוש להקיש הליכתם לביאתם, מה ביאתם בעצה רעה אף כשהלכו בעצה רעה, אם כן אין כאן מצוה כל עקר ואדרבה שלוחי עבירה הם.

עוד נראה הטעם שהצרך הכתוב להשמיענו זה, הוא על פי מה שאמרו שם בקדושין (קידושין לט:), אחר שתרץ לסברת ר׳ יעקב שהיה לו להגן עליו מלבוא לידי עברה, חזר התלמוד להקשות: והאמר ר׳ אלעזר שלוחי מצוה אינן נזוקין? ומתרץ: סולם רעוע הוה, עד כאן. וקשה, מה קשיא היא זאת אחר שאמר הש״ס מהרהר בעבודה זרה הוא, למה לא יועיל דבר זה גם לתרוץ קשית ״שלוחי מצוה אינן נזוקין״? אלא ודאי ששלוחי מצוה יש להם תועלת בשליחות המצוה שלא ימשך להם פעלה רעה מהשליחות עצמו, ומשמע מהש״ס שזה דבר מסכם הוא. ומעתה נתחיב הכתוב לומר וילכו ויבאו, לעקר מהם שם שליחות מצוה, שלא הלכו אלא בעצה רעה, ולזה הוזקו בשליחותם.

ובדרך רמז יתבאר אמרו וילכו ויבאו, על דרך אמרם זכרונם לברכה (סוטה ג.) בעלי הסוד, כי אדם גדול כשיזדמן לפניו עברה ויגש לעשות, פורחת ממנו נפשו הרמה ונכנסת בו רוח שטות ואז יקרב לעשותה. ולצד שהכתובים מעידים שהאנשים ההמה נשיאי ישראל וגדולי הנפש, לזה העיד הכתוב כי בשעת מעשה הרע כשבאו למשה לדבר דברי רשע הלכו, פרוש פרחו מהם אורות הקדושות מנשמתם ואז ויבאו.

עוד ירמז במאמר וילכו שעשו הליכה מחלטת בארץ כנען שלא יבואו לה עוד, כאשר גלו בדבריהם אשר דברו לעם. גם התורה החליטה עליהם שהליכתם הליכת עולם ולא ישובו לראותה עוד. ואמרו ויבאו אל משה וגו׳ בא לתת טעם למה באו ולא נאבדו בשליחותם, אל משה וגו׳ פרוש חש ה׳ על דבר כבוד משה אשר על כן השלימו השליחות ובאו. עוד כדי שיראו משה ואהרן והעדה מעשה ה׳ כי אנשים מעט עלו בין כמה אמות גדולים ועצומים ונמלטו, ומזה יצדיקו כי כמו כן יעשה ה׳ עמהם להטיל אימתם על כל העמים, וישרים דרכי ה׳ וגו׳ (הושע יד:י).

אל מדבר פארן קדשה. צריך לדעת למה לא הזכיר הכתוב ״קדשה״ אלא בחזרה ולא בהליכה. ואולי שרמז במאמר קדשה מה שנתעכבו בקדש בסבת המרגלים, דכתיב (דברים א:מו) ״ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם״, ואמרו זכרונם לברכה (רש״י שם) תשע עשרה שנה עשו בקדש ותשע עשרה שנה בחזרה מקדש עד שהגיעו לה פעם שניה הרי שלשים ושמנה שנה, מעתה בקדשה ובסבובה נתעכבו כל הזמן שגרמו המרגלים להתעכב במדבר, והוא מאמר ״ויבאו אל משה וגו׳ אל כל עדת ישראל קדשה״.

וישיבו אותם דבר. העלים הכתוב תשובתם הרעה ואמר דבר סתם, שאין דרך הכתוב לכתב מעשיהם של רשעים אלא לצד ההכרח, כמו שתמצא שלא כתב הריגת חור ביום מעשה העגל, וגם מעשה העגל אמרו בגמרא (עבודה זרה ד:) שלא נכתב אלא ללמד ישראל שאם חטא צבור אומרים להם כלך אצל צבור, וכמו כן במה שלפנינו העלים הדברים עד שהצרך לומר שישראל רצו לשוב למצרים וימרו בה׳ חס ושלום, חל עליו לומר סבת הדבר וגלה דבר שהוציאו דבת הארץ. וטעם שהצרך הכתוב לומר המראת ישראל, הוא להודיע טעם עכבתם במדבר ארבעים שנה שהיה לסבת המראתם.

ואומר ואת כל העדה, פרוש שהשיבוהו כשהיה את כל העדה, ולא יחדוהו לדבר אליו דברים הרעים בפני עצמו, שנתכונו להבאישו בעיני כל ישראל:

או ירצה על זה הדרך: וישיבו אותם דבר האמור בסמוך, ובא הכתוב להודיע שחלקו כבוד למשה ליחד לו התשובה כחק המלוכה, ואחר כך השיבו גם לכל העדה.

או ירצה על פי מה שאמרו זכרונם לברכה במאמר שכתבנו בפסוק ראשון, שנלכד משה בידם בטענת ״ויחפרו לנו את הארץ״ וגו׳ עד כאן. אמור מעתה שטעם שליחות ישראל היה טעם בפני עצמו, וטעם שליחות משה היה טעם בפני עצמו. לזה אמר הכתוב וישיבו אותם דבר – למשה ואהרן לדברים שאמר להם בשליחותו, ואת כל העדה לדברים שאמרו להם בשליחותם.

וילכו. מאותו מקום:

וישיבו אותם דבר. כל כת השיב דבר מה שראו בדרך הילוכם. לבד מה שנשתוו ובאו בעצה אחת להגיד בדרך כלל:

וילכו ויבואו ספר כי תחלת דבריהם היו טובים והיה תשובה על מה שנשלחו ועז"א וישיבו אותם דבר שהתשובה הוא על דבר שנשלחו שהיה כדי לתור את הארץ הטובה היא אם רעה, ובאשר שליחות זה יצא מכלל העדה לא משר הצבא לבד כנ"ל לכן אמר וישיבו אותם דבר ואת כל העדה שזה יצדק על מה ששלחם לתור את הארץ, כי על הרגול לראות ערות הארץ אין התשובה שייך אל העדה רק אל שר הצבא, ויראום את פרי הארץ כדי שכלם יראו בעיניהם שהארץ טובה:

ש (נחלת יעקב) פירש"י בגמרא וילכו יתירה הוא כיון דכתיב וישובו לא הל"ל אלא ויבאו אל משה עד כאן פירוש לפירושו כיון דקודם לזה סיפר וישובו מתור הארץ דהיינו סיפור חזרתן למה הזכיר אחר כך וילכו. ועל זה תירץ להקיש וכו':

ת ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא אף לישראל ויש לומר דאי אף אאל כל עדת בני ישראל דלעיל מיניה קאי אם כן ואת כל העדה דכתיב אחר כך למה לי: