במדבר י, לה

ויהי בנסע הארן. עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו, לומר שאין זה מקומו ולמה נכתב כאן, כדי להפסיק בין פרענות לפרענות וכו' כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז, א):

קומה ה'. לפי שהיה מקדים לפניהם מהלך שלשת ימים, היה משה אומר עמוד והמתן לנו ואל תתרחק יותר במדרש תנחומא בויקהל:

ויפוצו אויביך. המכנסין:

וינסו משנאיך. אלו הרודפים:

משנאיך. אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים פג, ג) ומשנאיך נשאו ראש, ומי הם, על עמך יערימו סוד:

וַהֲוָה בְּמֵטַל אֲרוֹנָא וַאֲמַר משֶׁה אִתְגְלֵי יְיָ וְיִתְבַּדְרוּן סַנְאָיךְ וִיעַרְקוּן בַּעֲלֵּי דְבָבָךְ מִן קֳדָמָךְ

וַהֲוָה כַּד הֲוָה בָּעֵי לְמֵיטַל אֲרוֹנָא הֲוָה עֲנָנָא מְקַפֵּל וְקָאִים וְלָא הֲוָה נָטִיל עַד דְמשֶׁה הֲוָה קָאֵי בִּצְלוֹ מַצְלֵי וּבָעֵי רַחֲמִין מִן קֳדָם יְיָ וְכֵן אָמַר אִתְגְלֵי כְּדוֹן מֵימְרָא דַיְיָ בִּתְקוֹף רוּגְזָךְ וְיִתְבַּדְרוּן בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן דְעַמָךְ וְלָא יֶהֱוֵי לְסַנְאֵיהוֹן רֵיגַל לְמֵיקוּם קֳדָמָךְ

וַהֲוָה כַּד הֲוָה אֲרוֹנָא נָטַל הֲוָה משֶׁה קָאִים יְדוֹי בִּצְלוֹ וְאָמַר קוּם כְּעַן מֵימְרָא דַיְיָ בִּתְקוֹף חֵילָךְ וְיִתְבַּדְרוּן בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן דְעַמָךְ וִיעַרְקוּן שַנְאָךְ מִן קֳדָמָךְ:

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן – עָשָׂה לוֹ סִימָן מִלְּפָנָיו וּמִלְּאַחֲרָיו, לוֹמַר שֶׁאֵין זֶה מְקוֹמוֹ. וְלָמָּה כָּתַב כָּאן? כְּדֵי לְהַפְסִיק בֵּין פֻּרְעָנוּת לְפֻרְעָנוּת, כִּדְאִיתָא בְּכָל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ (שבת קטז), לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר י׳:ל״ה). וְלֹא פֵּרַשׁ לָנוּ הָרַב מַה הַפֻּרְעָנוּת הַזּוֹ שֶׁהֻצְרַךְ לְהַפְסִיק בָּהּ, כִּי לֹא נִזְכַּר כָּאן בַּכָּתוּב פֻּרְעָנוּת קֹדֶם ״וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן״. וּלְשׁוֹן הַגְּמָרָא שָׁם: פֻּרְעָנוּת שְׁנִיָּה ״וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאוֹנְנִים״ (במדבר י״א:א׳), פֻּרְעָנוּת רִאשׁוֹנָה דִּכְתִיב ״וַיִּסְעוּ מֵהַר ה'" (במדבר י׳:ל״ג), וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁסָּרוּ מֵאַחֲרֵי ה'. וְכָתַב הָרַב בְּפֵרוּשָׁיו שָׁם: בְּתוֹךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לְמַסָּעָם הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה הָאסַפְסוּף לְהִתְרַעֵם עַל הַבָּשָׂר כְּדֵי לִמְרֹד בַּה'. וְאֵלּוּ דִּבְרֵי תֵּימַהּ, שֶׁהֲרֵי פֻּרְעָנוּת ״וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאוֹנְנִים״ כְּתוּבָה רִאשׁוֹנָה וְשֶׁל תַּאֲוָה שְׁנִיָּה, וּשְׁתֵּיהֶן סְמוּכוֹת. אוּלַי סָבַר הָרַב שֶׁנִּכְתְּבוּ שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן, רָמַז עַל הָרִאשׁוֹנָה בְּאָמְרוֹ "מֵהַר ה'", כִּי שֶׁמָּא מֵעֵת נָסְעָם חָשְׁבוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן, וְהִפְסִיק וְכָתַב אֶת הַשְּׁנִיָּה וְאַחַר כָּךְ חָזַר לָרִאשׁוֹנָה. וְאֵין בָּזֶה טַעַם אוֹ רֵיחַ. אֲבָל עִנְיַן הַמִּדְרָשׁ הַזֶּה מָצְאוּ אוֹתוֹ בָּאַגָּדָה, שֶׁנָּסְעוּ מֵהַר סִינַי בְּשִׂמְחָה כְּתִינוֹק הַבּוֹרֵחַ מִבֵּית הַסֵּפֶר. אָמְרוּ: שֶׁמָּא יַרְבֶּה וְיִתֵּן לָנוּ מִצְווֹת. וְזֶהוּ ״וַיִּסְעוּ מֵהַר ה'״, שֶׁהָיָה מַחֲשַׁבְתָּם לְהַסִּיעַ עַצְמָן מִשָּׁם מִפְּנֵי שֶׁהוּא הַר ה'. וְזֶהוּ פֻּרְעָנוּת רִאשׁוֹנָה, וְהִפְסִיק שֶׁלֹּא יִהְיוּ שָׁלֹשׁ פֻּרְעָנֻיּוֹת סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ, וְנִמְצְאוּ מֻחְזָקִים בְּפֻרְעָנוּת. וְקָרָא הַחֵטְא "פֻּרְעָנוּת" אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אֵרַע לָהֶם מִמֶּנּוּ פֻּרְעָנוּת, וְשֶׁמָּא אִלְמָלֵא חֶטְאָם זֶה הָיָה מַכְנִיסָם לָאָרֶץ מִיָּד:

קומה ה'. כדרך בני אדם לעמוד להלחם:

וטעם ויפוצו. כאשר יראו שקמת לעשות מלחמה מיד יפוצו אויביך:

מלת משנאיך. מהבנין הכבד הנוסף והנו"ן קל להקל על הלשון:

ויפוצו וינוסו. כדרך כל הנבואות לכפול במלות משונות כאשר אפרש בפרשת בלעם:

קומה ה' - שהיה אז מסתלקת שכינה מעל הכפורת.

ויהי בנסוע הארון. ללכת ולהכנס לארץ ישראל:

קומה ה' ויפוצו איביך. כי אמנם לולא שלחו מרגלים היו נכנסים בזולת מלחמה שהיו האומות בורחים כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל:

וינוסו משנאיך מפניך. פן יבאו ישראל להחרימם:

קומה ה' וגו'. פי' אם יתאספו לבא על ישראל יפוצו ולא ימצא בהם שנים ביחד ואם יבאו ינוסו ולא תהיה להם תקומה זו היא תפלת הדרך שלהם:

ויהי בנסוע ווי היה לאומות בנסוע, ויהי עולה ל"א שנלחם עם ל"א מלכים:

בנסע מלמד שהיה מתנענע ולא היה נוסע ממקומו עד שמה היה אומר קומה ה'. בנסוע הארון. כשנוסע הארון מסיע עמו המרכבה וחיות הקדש:

בנסע באטב"ח חשמ"ל. בנסע בא"ת ב"ש שטח"ז שהוא בגי' ככבוד המרכבה:

בנסע בגימ' יעקב, שדמות יעקב אשר הוא חקוק בכסא הכבוד נוסע עמהם:

ויהי בנסוע הארון. הפסיק כאן בשני פסוקים אלה והיה ראוי להדביק ויהי העם כמתאוננים עם בנסעם מן המחנה מפני שישראל אחר שנסעו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ונתרחקו ממנו ובאו עתה בתוך המדבר הגדול והנורא דרך שלשת ימים היו מצטערים מאד ומתאוננים על פחד הדרך כי אמרו איך נוכל לסבול הצער והענוי, וא"כ כיון שהכל ספור אחד וענין אחד לא היה ראוי שיפסיק ביניהם בפרשת ויהי בנסוע.

וע"ד הפשט ענין ההפסק לפי דעתי הוא זה, ידוע כי חלקי עולם השפל הם שלשה חלקים ואלו הן, ים מדבר וישוב. וכן דרשו רז"ל העולם שלישו ים שלישו מדבר שלישו ישוב, והנה ישראל כשנכנסו לארץ עברו על שלשה חלקים אלו, ונתבאר להם חדוש העולם במופת באותן הנפלאות הגדולות והנוראות אשר ראו בעיניהם, והנסים המפורסמים הנעשים להם בכל חלק וחלק נסי הים ונסי המדבר ונסי כבוש ארצות שבעה עממין, כי היו נסים נגלים לעיני השמש, ומפני שהולכי מדברות כי יראו ההרים הגבוהים והצורים החזקים השרשיים שהם יסודות הארץ תתאמת מהם לבעלי הטבע אמונת קדמות העולם, ועל כן חייבה חכמת התורה להפסיק פרשה זו בענין הארון שבו לוחות העדות, והוצרך משה להזכיר ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך כדי לבטל דעת האמונה ההיא הנפסדת, כי התורה המונחת בארון עם נפיצת אויביהם של ישראל הוא המעיד על חדוש העולם, ועל כן נעשו נסים לישראל גדולים ונפלאים במדבר משנים הטבע כדי לקבוע בלבבות אמונת החדוש ולהעיד עליו מתוך המקום שהוא מחייב אמונת הקדמות אצל המאמינים אותו. ומזה תקנו לנו ואמרו במשנה על ההרים ועל הגבעות ועל המדברות אומר ברוך עושה בראשית, לבאר כי אע"פ שנראה לבני אדם שהוייתם נצחית ואין בריאתם מחודשת, הכל נברא מבראשית יש מאין, והמברך כן הוא מעיד על חדוש העולם.

וע"ד מדרש רז"ל בפרק כל כתבי הקדש, פרשה זו עשה בה הקב"ה סמנין מלמעלה ומלמטה לומר שאין זה מקומה, רבי אומר לא מן השם הוא זה אלא שספר חשוב הוא בפני עצמו, מאן הוא דפליג עליה דרבי, רשב"ג הוא, דתניא רשב"ג אומר עתידה פרשה זו שתעקר ממקומה, ולמה כתובה כאן להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שניה, פורענות ראשונה ויסעו מהר ה', אותו היום סרו מאחרי ה', פורענות שניה ויהי העם כמתאוננים, עד כאן. ושלש דעות בדבר, דעת תנא קמא שהיתה ראויה פרשה זו להכתב בדגלים בפרשת במדבר סיני שכתוב שם (במדבר ב׳:ט״ז-י״ז) ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות כי באהל מועד היה הארון ושם היה ראוי לכתוב ויהי בנסוע הארון, ועל כן עשה לה הקב"ה סימנין כדי להבדילה בין הסמוכות לה בתחלה ובסוף וכדי ללמדנו שנכתבה שלא במקומה. ואם תמנה הפרשיות שיש מן ויהי בנסוע הארון עד ונסע אהל מועד תמצאם חמשים, ולכך היו הסמנין מנוני"ן ללמדך שפרשה זו פונה לסוף חמשים פרשיות שהוא מקומה.

ודעת רבי שהפרשה הזאת נכתבה במקומה, שהרי בענין המסעות נכתבה, וכבר הזכיר למעלה בתחלת הפרשה ויהי בחדש השני בעשרים לחדש נעלה הענן ואמר ויסעו בני ישראל, ומונה והולך מסעות הדגלים ועל כן אמר לא מן השם הוא זה, כלומר שאין זה טעם הדבר שהסמנים היו לפי שאין כאן מקומה, אלא שהוא ספר חשוב בפני עצמו, ועל כן היו הסמנין להבדילה מן הפרשיות הסמוכות לה למעלה ומטה, וכוון בזה לומר שהתורה שהיא חמשה חומשי תורה נחלקת לשבעה ספרים, וספר וידבר נחלק לשלשה ספרים ואמרו בגמרא כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן (משלי ט׳:א׳) חצבה עמודיה שבעה, אלו שבעה ספרי תורה, כמאן כרבי ומאן האי דפליג עליה, רשב"ג הוא, ודעת רשב"ג שהוא מקומה, אבל עתידה שתעקר ממקומה לימות המשיח שיהיו כל הפורעניות בטלים ויצר הרע בטל, ומה שנכתבה כאן להפסיק בין פורענות לפורענות.

וע"ד הקבלה ויהי בנסוע הארון, פרשה זו רומזת על כל ימי עולם כי נרשמו בה שבעת אלפים כמו בפסוק ראשון, ודרשו רז"ל שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חריב. והענין הזה רוצה לרמוז אותו במקום המדבר שהוא מקום החורב והשממון, וכיון שהתורה כלה בנויה ומיוסדת על חדוש העולם יש להבין שיש לו סוף, כי כל דבר שיש לו התחלה יש לו סוף בהכרח, וזהו שכתוב (ישעיהו מ״ד:ו׳) אני ראשון ואני אחרון, והכתוב הזה יורה כי העולם יש לו סוף, כי כשם שהיה הקב"ה ראשון לנבראים כלם כן עתיד שיהיה אחרון לכלם, ואילו ישאר בעולם שום נברא לא יהיה הוא אחרון, ודוד ע"ה באר זה ואמר (תהילים ק״ב:כ״ו-כ״ז) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים עמה יאבדו ואתה תעמוד וכלם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו. ואות אלף הששי רשומה במלת אלפי לרמוז שיתא אלפי, והשביעית נחתמה במלת ישראל ופירוש ישראל בכאן הסרת הכחות כי הפסק המשכתם באותו זמן הוא האלף השביעי שעליו אמרו וחד חריב, וכן מצינו הכתוב (הושע ט׳:י״ב) בשורי מהם, בשי"ן במקום סמ"ך, והוא מלשון הסרה ובטול, ובעבור כי מלת ישראל כוללת דבר והפכו ואפשר שתתפרש על שתי לשונות, אפשר לומר כי כשם שמורה על החורבן כן תורה על הבריאה שלאחר החורבן כי הוא כולל שררת הכחות, ורמז לך כי אחר חורבן האלף השביעי ואחר בטול הכחות והסרתם תחזור השררה ותתחדש בעולם כשהיה, וזהו סוד הכתוב (תהילים כ״ד:ב׳) ועל נהרות יכוננה, ולא אמר כוננה כמו שאמר יסדה, כי דבר על החורבן מתחלת המזמור שישוב הכל לסבה ראשונה, ודבר ג"כ על החדוש. ומזה תמצא במזמור שיר ליום השבת שהזכיר שם (שם צב) צדיק כתמר יפרח, רמז להויה של אחר השבת, והוא סוד חתימת פרשת ויכלו במילת לעשות לרמוז מעשה אחר השבת, וכבר הזכרתי שם, וזהו (שם עב) יפרח בימיו צדיק, בכל שמטה ושמטה, ורב שלום עד בלי ירח, באורו שילך הענין כן עד היובל הגדול שיתבטלו כל כחות העולם, והשמש והירח בכללם, ויחזור העולם לתהו ובהו. והכתוב שאמר (בראשית ח׳:כ״ב) עוד כל ימי הארץ, יורה שיש לארץ זמן קצוב והיא עולמו של יובל, ולכך הזכיר שלמה ע"ה (קהלת א׳:ד׳) והארץ לעולם עומדת, הוא עולמו של יובל, כי אין הדבר אל לא תכלית. וכן דעת דוד אביו ע"ה ממה שכתוב (תהילים ק״ב:כ״ו-כ״ז) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד, ומה שאמר (שם קמח) הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים, כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם, ואמר עוד (שם קד) יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד, אין ענינו שיגזור בהם נצחיות אלא מצד תוקף בריאתם וחוזק חמרם התקיף אמר כן שהן ראוים לעמוד לעולם ושלא יתמוטטו כלל עד שיגזור בבטולם מי שבראם, ומפני שלא תבין כי הסדור והנהוג הזה של שמטות העולם ילך אל לא תכלית, לכך הפרשה מסוימת בנוני"ן בתחלה ובסוף לבאר כי ילך עד היובל הגדול שהוא אלף דור והיה העולם בטל ויחזור לתהו ובהו. ומה שבאה הנו"ן הפוכה כי כשם שמכתב האות בתיקונו כראוי מורה על קיום דבר כך הפוך האות ובטולו מסדורו הראוי מורה על בטול דבר וחרבנו, ועל כן הנו"ן הפוכה. ואמר הכתוב (איוב ט׳:ה׳) המעתיק הרים ולא ידעו אשר הפכם באפו, וכתיב (תהילים מ״ו:ג׳) על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים, ביובל הגדול, שיתמוטטו ההרים והשמים והארץ יחזרו אל יסודם. וכדי לחזק הענין היו הנוני"ן שתים, ומפני שעתידין השמים והארץ שיתחדשו אחר היובל יתכן לומר כי על כן היו שתי נוני"ן. והזכיר לשון ויהי אחר כל נו"ן ונו"ן, להורות על ההויה אחר כל יובל ויובל. וזה סוד הנו"ן שחסר נעים זמירות מן המזמור הנקרא (שם קמה) תהלה לדוד לפי שאות נו"ן תורה על נפילה, וביובל הוא עתיד ליפול ויחזור לתהו ובהו, וכדי לבאר שעתיד להתחדש אחר היובל רמז הנו"ן אחר כך שאמר סומך ה' לכל הנופלים, הזכיר זקיפה אחר הנפילה כשם שהזכיר כאן הויה אחר הנוני"ן. וכדי להעיר הלבבות על הענין הזה באו בתורתנו הצרופה מצות השמטה והיובל שהם מן המצות המקובלות. ויען יהיה הענין קבוע בלבך נטוע בשכלך אוכיח לך מה הסבה בחורבן העולם ובחדושו בשמטות, ומה הסבה גם כן בבטול המציאות ובחדושו ביובלים. ידוע כי ששת ספירות פעלו בששת ימי בראשית כל ספירה וספירה ביומה, כגון שתאמר יום ראשון הבינה ויום שני החסד ויום שלישי הגבורה וכן כלן, עד שנכנס יום שביעי והוא היסוד ופעל פעולתו, ומה היתה פעולתו, העונג והמנוחה, כי היתה מנוחה לעצמו ומנוחה לכל הששה, כי בשביתתו שבתו כלן ושביתתו ומנוחתו היא פעולתו, וזהו (שמות כ׳:י״א) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי, כי עשה שש ספירות והשלים מלאכתו בהם והיתה המנוחה ביום שביעי שהוא יסוד. וכן הענין בששת אלפים כי חזר חלילה והתחיל לפעול באלף ראשון בבינה ובשני בחסד ובשלישי בגבורה וכן כלן, עד שיכנס האלף השביעי שהוא יסוד, ולכך הוא שבת ומנוחה, ויהיה העולם חרב בהכרח לפי שפעלו כל ספירה וספירה אלף שלה, הנה ההמשכה פוסקת מהתחתונים בהיות כלן חוזרין ומתעלין למעלה לקבל מן הבינה, ומאחר שהתפארת והכבוד שהם מנהיגי חמה ולבנה מתעלין למעלה על כל פנים יתחייב שתפסק ההמשכה, וזהו החרבן שיהיה העולם חרב, אבל לא יהיה תהו ובהו כי עתידין הן שיחזרו כבתחילה וישפיע למטה מה שקבלו למעלה ואז יתחדש העולם, וכן יהיה הענין משבעה לשבעה עד היובל הגדול, וכשיגיע היובל הגדול יחזרו כל העשר לשרשם שהוא אין סוף. וזהו סבה שיהיה העולם בהכרח תהו ובהו ונגולו כספר השמים וכל צבאם יבול, וכן הארץ כבגד תבלה, כי התפארת והכבוד שכנגדם חמה ולבנה והשמים והארץ נבלעו אל הקדש וחזרו ליסודם. והענין הזה מבואר לדוד המלך במזמור (תהילים כ״ד:א׳) לה' הארץ ומלואה, כי שם הזכיר חזרת העליונים והתחתונים אל יסודם הראשון והתחיל בהתחתונים וסיים בעליונים, הוא שאמר בסוף על הסתלקות המדות מהמשכתם למטה ועל התעלותם וחזרתם לאין סוף אמר (שם) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם, והמשכיל יבין הפסוקים ההם כי איני רשאי להרחיב בהם באור. וא"כ יתחייב שיהיה כל המציאות כולו בטל ונעדר ואחר היובל יתחדש המציאות כלו כי יחזרו העשר כבתחילה להתגלות מאין סוף ותחזור ההמשכה בעליונים ובשפלים מימי קדם, וכן מיובל ליובל עד י"ח אלף יובלין, כי כל ספירה וספירה תפעול אלף יובלין, וזהו כנגד עשר ספירות למעלה ועשר ספירות למטה, ומפני שלא תבין שילכו היובלין הללו אל לא תכלית ולאין סוף לכך הזכיר שובה ה' רבבות, להורות שעתיד הקב"ה לישב עולמו שתי רבבות שהם עשרים אלף יובלין, ואמר אלפי ישראל לבאר שמסיר שני אלפים מן הרבבות, וזהו (תהילים ס״ח:י״ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, אל תקרי שנאן אלא שאינן כלומר שהם אין ולכך אין להזכיר האלפים ועל כן הם י"ח אלף יובלין וזהו סוד הכתוב (יחזקאל מח) סביב י"ח אלף וכן בפרק קמא דעבודה זרה איבעית רוכב על כרוב קל וסגי ועובר בי"ח אלף עולמות שלו שמע מינה רכב אלהים רבותים וגו' אל תקרי שנאן אלא שאינן כן מלת ישרא"ל במקום הזה מלשון הסרה שתסיר שני אלפים משתי רבבות, שמענה ואתה דע לך. והנה זה מן הדברים הנמנעים שאין לנו להרהר בהן, והוא שאמרו מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. והקב"ה ימחול לנו ויזכנו להמנות עם יראיו וחושבי שמו ויתן לנו מהלכים בין העומדים לפניו. ועוד יש טעם בנו"ן הפוכה, והוא כי מלת בנס"ע ירמוז למספר יעק"ב ועל שם שהאדם החקוק בחיות המרכבה מהפך את פניו לפניו ואחוריו לארבע רוחות העולם על כן באו הנוני"ן בהפוך בפרשה זו לפניה ולאחריה.

ויהי בנסע הארן תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר עתידה פרשה זו שתעקר מכאן ותכתב במקומה ולמה נכתבה כאן כדי להפסיק בין ויהי העם כמתאוננים לויסעו מהר ה׳ ששניהם פורעניות. והיכן מקומה אמר ר׳ יוסי בדגלים, כלומר תכף אחר ונסעו הקהתים נושאי המקדש וגו׳ ויהי בנסוע הארון וגו'

ויאמר משה קומה ה' על שם שהענן היה מסתלק מעל המשכן בשעת המסעות.

ויהי בנסוע הארון. פירש"י עשה לו סמניות מלפניו ומאחריו לו' אין זה מקומו ולמה נכתב כאן כדי להפסיק בין פורענות לפורענות וא"ת מה היה הפורענות הא' כי לא מצינו קודם לכן בפרשה הזאת שום פורענות אחרת אלא במתאוננים י"ל כי הפורענות הא' הוא ויסעו מהר ה' כלו' מאחרי ה' כתינוק הבורח מבית הספר כך עשו ישראל אמרו שמא רוצה להרבות לנו תורה אחרת ומצוה אחרת מה עשו חזרו לאחוריהם שמנה מסעות והקב"ה נפרע מהם ומתו מהם הרבה וזהו הפורענו' שכתב מורה צדק להפסיק בין פורענות לפורענות:

קומה ה' ויפוצו אויביך. אם נתאספו לבא לקראת ישראל ולארוב להם יפוצו אויביך ולא ימצא בם שנים יחד אם יבאו ינגפו וינסו ולא תהיה להם תקומה וזו היא תפילת הדרך:

ויהי בנסע הארן וגו׳ קומה ה׳ וגו׳. צריך לדעת כונת המאמר. ויתבאר הכתוב על פי דבריהם (עץ חיים שער ל״ב פרק א) שרשמנו בכמה מקומות, שטעם הליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדשה השבויות ברשות שוכן מדבר ציה. וצריך אתה לדעת כי החיצונים ישנם בשתי הדרגות: א׳ הוא בחינת המסית והמפתה לנדבק בו להרע ולהשחית, ב׳ בחינת המזיק והמחבל ואין בטבעו לפתות. ובא המאמר כאן ויהי בנסע הארן כי כשנוסע ומתדבקים בו כל ניצוצי הקדשה וכשמתבררים ניצוצי הקדשה מתפוצצים ומשתברים הקלפות, והוא מאמר קומה ה׳, ויפצו אויביך שהם הקלפות הנאחזות בניצוצי הקדשה יתפוצצו, ואליהם רמז בתבת ויהי לשון צער, וכנגד בחינת הרע המפתה את האדם אמר וינסו משנאיך מפניך פרוש, אותם בחינות המשניאים דרך ה׳ בלבות בני אדם ינוסו. ואמרו לשון רבים לצד היותם רבים המפתים, כמאמרם זכרונם לברכה ביומא (יומא סט:) שיש יצר הרע של עבודה זרה ושל זנות וכו׳.

וכל זה בנסע, פרוש בדרך נסיעה, וכשהיה חונה היה אומר באפן אחר, כי ה׳ כשחונה במקום אחד יגיד בזה כי המקומות שלא חנה שם לא היה שם ברור ניצוצי הקדשה שיצטרך לחנות שמה ויספיק מעבר דרך שם, ובמקום אשר יחנה שם יגיד כי שם יש ניצוצי הקדשה שצריך להתעכב בשבילם שם. ועל זה היה מכון משה ואומר בנחה שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל, פרוש שישיב ניצוצי הקדשה לקבץ כל הרבבות ואלפים הנקראים ישראל כי כל ניצוצי הקדשה יקראו ישראל. ואולי שרמז בתבת אלפי לשון מעלה ורבנות, ותמצא כי ניצוצי הקדשה אשר שבה ס״מ הרשע היו רבים ונכבדים, וצא ולמד רות מנין יצתה, ויכון משה בזה להתפלל להתעצם כח קדשת ישראל בעזר ה׳ לנצח ולברר כל אשר ימצא במקום ההוא.

ויהי בנסוע הארון. יש מרז"ל שאמרו (שבת קטז) שב' פסוקים אלו הם ספר בפני עצמו וע"כ מנה ז' ספרים בתורה. וכי יפלא ממך דבר לאמר הרי עיקר התורה למצותיה נתנה ובספר זה אין רמז לשום מצוה, אענה אני חלקי ואומר שלמצות פריה ורביה עשה ספר בפני עצמו, כי במצוה זו תלוי קיום העולם וגורם השראת השכינה כמ"ש רז"ל (יבמות סד.) כל מי שאינו עוסק בפו"ר גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. מלמד שאין השכינה שורה בפחות מב' אלפים וב' רבבות מישראל הרי שהיו ישראל כ"ב אלף פחות אחד וזה שלא עסק בפו"ר נמצא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל. וזו מצוה ראשונה שנצטוה אדה"ר עליה כי מיד אחר שנאמר (בראשית א כז) ויברא אלהים את האדם וגו'. כתיב (שם א כח) ויאמר להם פרו ורבו. כך עשה ספר מיוחד ממצוה זו לומר שהשראת השכינה בישראל צריך כ"ב אלף וממילא ידע כל איש מישראל להיות זהיר במצות פו"ר למלאות המספר. וראיה גדולה לדברינו מן פר' מתאוננים שסמוכה לה כמו שיתבאר בסמוך.

בנסוע הארון. שהלך לפניהם:

קומה ה׳. פי׳ בת״א אתגלי ה׳. שיראו אוה״ע גלוי שכינה בדרך הליכתם ויהיו יראים היושבים במדבר להתחרות עם ישראל. וכמו שהקם בין היושבים הכל רואים אותו כך המליצה קומה ה׳ על גלוי כבודו ית׳:

ויפוצו אויביך. אויב נקרא מי ששונא בלב. כמש״כ לעיל בפסוק ונושעתם מאויביכם. ומשמעות אויביך. שאויבי ה׳ בלב המה מבקשים להרע לישראל נושאי כבודו ית׳ בפועל. כענין דאי׳ ברבה ס״פ תצוה איש צר ואויב צר למטה ואויב למעלה. צר לי ואויב לך צר לבנים ואויב לאבות [כצ״ל שם. ולא כהנו׳ שלפנינו. וגם לא כהגה׳ הרד״ל] והנה יש שני אופנים שהי׳ מקום לחוש שירעו לישראל בעת הליכתם במדבר. ולא היו אז נאספים יחדיו. וא״כ הי׳ אפשר בשעה שעוברים דרך עיר מלא הגוים שיבזו את ישראל בדרך איבה ומשטמה או שהיו מתכנסין גדודים במדבר להלחם עם הנחשלים אחורי המחנה המעטים כמו שעשה עמלק. ע״ז התפלל משה ויפוצו אויביך. השרוים במקומם בעריהם יפוצו מפחד גלוי שכינה בנקרות ובבתים ויהיו יראים לצאת ולבזות אמנם לא שייך להתפלל עליהם שינוסו. דלהיכן ינוסו. אלא יפוצו ויחבאו עצמם. אבל אם יתקבצו גדודי מלחמה כדי להלחם ממש ע״ז התפלל וינוסו. ועל אלו קרא משנאיך. בבנין הכבד. באשר מכוונים ובאים למלחמה. והתפלל שבהתקבצם להלחם בעת שיגיע ישראל סמוך להם. ואח״כ כשיראו בבואם כבוד ה׳ שעליהם. ינוסו מפני ה׳ והדר גאונו. למקומם במושבותם:

ויהי בנסוע הארון באשר הלכו אז כדי לכנס לארץ מיד, וה' הבטיחם שלא יצטרכו לשום מלחמה רק ה' ילך לפניהם ויגרש מפניהם אויב ויאמר השמד, שע"ז הלך ארון הברית שעליו שכינת ה', בראשם להקדים לפניהם לגרש את האויב, כמ"ש רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם וכו' עלה רש, ופרש"י עפ"י דברי חז"ל שא"ל שא"צ להם להלחם כי ה' ילחם להם רק ללכת ולרשת את הארץ, וע"כ אמר משה אל ה' ההולך עם ארון קדשו, להוריש יושבי הארץ, קומה ה' ויפוצו אויביך ויש הבדל בין אויב ובין שונא, שהאויב איבתו גלויה והם המקובצים למלחמה וכשיקום ה' יפוצו אויביך, והשונאים אינם מקובצים למלחמה רק שומרים שנאה בלב והם לא יתחילו כלל להכין צבא מלחמה רק ינוסו תיכף כגרגשי שפנה והלך לו:

ו והיכן מקומו לעיל בפרשת במדבר סיני בדגלים ובמסעות דכתיב ונסע אהל מועד מחנה הלוים וגו' ואחר פסוק זה היה ראוי להכתב ולכך עשה הקדוש ברוך הוא הנוני"ן לסימניות ר"ל מכאן עד הפרשה נ' למפרע היתה ראויה להכתב ולכך הפך הנוני"ן לומר שמקומו בפ' נ' ולמעלה ולא בפ' נו"ן ולמטה:

ז ואם תאמר בשלמא פורענות אחרונה ויהי העם כמתאוננים אלא פורענות ראשונה מה היא ויש לומר דכתיב לעיל מיניה ויסעו מהר ה' הל"ל ויסעו מהר אלהים אלא כתינוק הבורח מבית הספר והוא גם כן פורענות שסרו מה':