במדבר י, כט

חבב. הוא יתרו, שנאמר (שופטים ד, יא) מבני חבב חותן משה, ומה תלמוד לומר (שמות ב, יח) ותבאנה אל רעואל אביהן, מלמד שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא ושמות הרבה [ושני שמות] היו לו יתר על שם שיתר פרשה אחת בתורה. חובב על שחבב את התורה וכו':

נסעים אנחנו אל המקום. מיד עד שלשה ימים אנו נכנסין לארץ, שבמסע זה הראשון נסעו על מנת להכנס לארץ ישראל, אלא שחטאו במתאוננים ומפני מה שתף משה עצמו עמהם, שעדין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהוא נכנס:

וַאֲמַר משֶׁה לְחוֹבָב בַּר רְעוּאֵל מִדְיָנָאָה חֲמוֹהִי דְמשֶׁה נָטְלִין אֲנַחְנָא לְאַתְרָא דִי אֲמַר יְיָ יָתֵהּ אֶתֵּן לְכוֹן אִיתָא עִמָנָא וְנוֹטֵיב לָךְ אֲרֵי יְיָ מַלֵיל לְאַיְתָאָה טָּבָא עַל יִשְׂרָאֵל

וַאֲמַר משֶׁה לְחוֹבָב בַּר רְעוּאֵל מִדְיָנָאָה חֲמוֹי דְמשֶׁה נַטְלִין אֲנַחְנָא מִיכָּא לְאַתְרָא דַאֲמַר יְיָ יָתֵיהּ אֶתֵּן לְכוֹן אִיתָא עִמָנָא וְנוֹטִיב לָךְ אֲרוּם יְיָ מַלֵיל לְאוֹטָבָא לְגִיוֹרָא עַל יִשְרָאֵל

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב – כְּבָר פֵּרַשְׁתִּי (שמות ב טז) כִּי חוֹבָב שֵׁם חָדָשׁ שֶׁקָּרְאוּ לְיִתְרוֹ כַּאֲשֶׁר שָׁב לְתוֹרַת יִשְׂרָאֵל, כִּי זֶה דֶּרֶךְ כָּל הַמִּתְגַּיֵּר, כִּי לַעֲבָדָיו יִקְרָא שֵׁם אַחֵר. וְהִנֵּה מֹשֶׁה חִלָּה פָנָיו לָלֶכֶת עִמָּהֶם, וְאָמַר לוֹ סְתָם ״וְהֵטַבְנוּ לָךְ״, וְהוּא חָשַׁב שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ מִן הַשָּׁלָל כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וְצֹאן וּבָקָר, וְלֹא תִהְיֶה לוֹ נַחֲלָה בְתוֹכָם. וְעַל כֵּן לֹא הָיָה חָפֵץ וְעָנָה ״כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ״, כִּי שָׁם לִי נַחֲלָה וּנְכָסִים וְכָבוֹד. אָז אָמַר לוֹ מֹשֶׁה ״אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ״, כִּי מִדַּעְתְּךָ הַמִּדְבָּר תִּהְיֶה לָנוּ לְעֵינַיִם בְּכִבּוּשׁ הָאֲרָצוֹת וְתוֹרֵנוּ הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָהּ, וּמִכָּל הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' לָנוּ נֵטִיב לָךְ, רָמַז לָתֵת לוֹ אֲחֻזָּה בָּאָרֶץ טוֹבָה בִּשְׂכָרוֹ עַל טָרְחוֹ וְעֶזְרָתוֹ אֲשֶׁר יַעַזְרֵם בְּכִבּוּשׁ הָאָרֶץ. וְעַל דַּעְתִּי כִּי נִתְרַצָּה אֵלָיו בָּזֶה וְעָשָׂה כֵן כַּאֲשֶׁר הִזְכַּרְתִּי שָׁם (שמות יח א). וְכָךְ אָמְרוּ בַּיְּרוּשַׁלְמִי (בכורים פ״א ה״ד): בְּנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה מְבִיאִין וְקוֹרִין, דִּכְתִיב "לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ״:

מצאנו שצפורה היא בת רעואל כי כן כתוב ויתן את צפרה בתו ועוד להשקות צאן אביהן אל רעואל אביהן והנה חובב הוא בן רעואל והנה הוא אחי צפורה ולפי שקול הדעת הוא יתרו בעבור חנותנו במדבר ואמר על דבר יתרו כאשר בא אל המדבר אשר הוא חנה שם ואם יטעון טוען כי הכתוב אמר על יתרו חותן משה יש להשיב כי דרך המקרא לקרוא אבי הנערה ואחיה חותן והעד לחובב בן רעואל המדיני חותן משה וכבר נתברר שחובב אחי צפורה וקראו חותן משה ואם אמר אין חותן משה דבק עם חובב רק עם רעואל התשובה מבני חובב חותן משה ורבים אמרו שחובב הוא יתרו והוא אבי צפורה ורעואל היה זקנה ואמר הכתוב אל רעואל אביהן כאשר אמר יעקב אלהי אבי אברהם ואמר הכתוב בתו כאשר אמר על בלשצר שהוא בן נבוכדנצר והוא בן בנו וחכמינו אמרו שבעה שמות היו לו ליתרו ושבעים פנים לתורה:

לחובב - הוא יתרו, כדכתיב: מבני חובב חותן משה.

ויאמר משה לחובב. כתב הרמב"ן ז"ל שחובב הוא יתרו, שקראו לו שם חדש כשחזר לתורת ישראל, כי כן דרך כל מתגייר כי לעבדיו יקרא שם אחר, והוא אבי צפורה, ורעואל היה זקנה, ואמר הכתוב (שמות ב׳:י״ח) אל רעואל אביהן, כאשר אמר יעקב (בראשית ל״ב:י׳) אלהי אבי אברהם, ואמר הכתוב על בלשאצר שהוא בן נבוכדנצר, והוא בן בנו. אבל דרשו רז"ל שבעה שמות יש לו ליתרו. ומה שאמר לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך, משה חלה פניו ללכת עמהם ואמר לו סתם והיטבנו לך, והוא חשב שיתנו לו מן השלל כסף וזהב ובגדים וצאן ובקר ולא תהיה לו נחלה בתוכם, ועל כן לא היה חפץ, והשיב כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך כי שם לי נחלה ונכסים וכבוד, אז אמר לו משה אל נא תעזוב אותנו, כי מדעתך המדבר תהיה לנו לעינים בכבוש הארצות ותורנו הדרך אשר נעלה בה ומכל הטוב אשר ייטיב השם לנו נטיב לך, רמז לתת לו אחוזה וארץ טובה בשכרו על טרחו ועזרתו כאשר יעזרם בכבוש הארץ. ועל דעתי כי נתרצה אליו ועשה כן, עד כאן לשונו ז"ל.

נסעים אנחנו פירש״י שיתף משה את עצמו עמהם עדיין לא נגזרה גזרה וכסבור שהוא נכנס חז״ק שהרי בפ׳ שמות פירש״י שלח נא ביד תשלח אין סופו להכניסם לארץ ולפי הפשט שתף משה עצמו עמהם אמר עכשיו יאמרו ישראל אם מי שעשה נסים והוציאנו ממצרים ועשה לנו נסים וגבורות אינו נכנס איך אנו נכנסין. ד״א מפני יתרו שלא יאמר אם משה אינו נכנס איך אכנס אני.

והטבנו לך מן השלל אבל לתת לו חלק בארץ לא היה הרשות בידם.

והטבנו לך. שלא תפסיד כלום אם תניח ירושתך שהרי אנו מטיבים לך יותר מירושתך ולא תירא מן המלחמה:

כי ה' דיבר טוב על ישראל. ולא יוכלו לעמוד נגדם:

נוסעים אנחנו אל המקום וגו' יש להקשות מה הוסיף מרע"ה פעם השנית שמה שאמר בפעם השנית והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך הוא מ"ש לו בפעם הראשונה והיה ראוי למשה שישתוק או שיפציר עמו או שיאמר לו טענה אחרת ולא שיכפול לומר לו הטענה הראשונה עצמה שכבר שמע אותה יתרו ולא רצה והרמב"ן השיב שבפעם הא' אמר סתם והטבנו לך ויתרו חשב שיתנו לו מן השלל כסף וזהב ולא יהיה לו נחלה בתוכ' וענה כי אל ארצי ואל מולדתי אלך כי שם לי נחלה והשיב משה והיה הטוב ההוא רמז לקרקעות ע"כ. וזה הפי' רחוק שאם כל תשובת יתרו אל ארצי אלך הוא ששם יש לו קרקעות היה ראוי שישיב משה בפי' ויאמר והיה כי יתן לנו את הארץ ניתן לך נחלה בה ולא ברמז והיה הטוב ההוא שהטוב ההוא איפשר שיפורש על טוב כסף וזהב ושלל ואע"פ שירמוז הטוב ההוא לקרקע יותר ממטלטלין בפי' היה ראוי לאומרו אחר שכל התלונה היתה זאת והנכון בעיני כי לפי שהיה נראה ממאמר מרע"ה שרצה לתת לו צדקה כמו שאומרי' לעני לך ואעשה לך טובה וזה נראה לשון לך אתנו והטבנו לך ויתרו חשש לכבודו ואמר למשה לא אלך שבארצי אני עשיר מכם כי שם יש לי עושר ונכסים וכבוד וקרקעות ואיני צריך צדקה לזה השיב משה אינו לצדקה רק בחיוב שנהיה חייבין לך כי על כן ידעת חנותינו במדבר כמו שפי' הרמב"ן כי מדעתך המדבר תהיה לנו לעינים בכבוש הארצות ותורנו הדרך אשר נעלה בה ועל זה הטוב שתעשה עמנו אני אומר והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך: הפיכת הנונין לומר שהעולם הפוך שיתרו שהוא מהאומות העולם נתגייר ונעשה יהודי כשר וכל כך עד שישראל בקשו ממנו שילך עמהם וישראל בני אברהם יצחק ויעקב מתאוננים רע באזני ה' ומתאוים תאוה בוכים ואומרים מי יאכילנו בשר ואף ה' חרה בעם ויך בהם מכה רבה מאד וגם ויסעו מהר ה' והם ג' פורעניות וז"ש והיית לנו לעינים והוא לענין יראת השם שיאמרו ישראל יתרו שהוא גר ירא את ה' וכ"ש אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב:

נסעים אנחנו וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר זה, הלא ידוע היה הדבר להם? ורבותינו זכרונם לברכה הרגישו מזה ואמרו (ספרי במדבר י:כט) שנתכון במאמר זה לומר שלא נשאר להם אלא נסיעה אחת ויגיעו למחוז חפצם. ויתבאר עוד הכתוב בהעיר במאמר אתו אתן לכם שלא היה לו לומר תבת ״אותו״. אכן לצד שלא הבטיח ה׳ בהבטחותיו לאבותינו לתת לנו אלא ארץ כנען ולא ארץ סיחון ועוג, וכמאמרם זכרונם לברכה (ספרי דברים רצ״ט) וכתבנוהו למעלה (במדבר ז:מב), ולצד שהיו אז נוסעים לארץ סיחון ועוג אמר לחובב: ״נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה׳ אותו אתן״ גם כן ״לכם״, הגם שלא נתנו לאבותינו יתן אותו לנו, כי ידע בנבואה מה שעתיד להיות. והגם שאמרו בספרי (שם) וזה לשונם: פרט לארץ סיחון ועוג שנטלתם מעצמכם, עד כאן, אף על פי כן הסכים ה׳ ונתנה להם.

עוד נתכון במאמר אותו אתן לכם, רמז כי ארץ סיחון ועוג יתנם ה׳ להם, בכנוי, לרמז גם אל משה כי הוא לכדה והורישה לשני המטות וחצי המטה, ודקדק לומר ״אותו״ למעט ארץ כנען כי לא למשה יתננה אלא ליהושע.

לכה אתנו והטבנו לך וגו׳. כונת הדברים הוא לצד שאמרו זכרונם לברכה (ספרי ח״א קל״ב) ארץ ישראל נתחלקה לשבטים ולא לגרים, ומעתה אין מקום לתת חלק ונחלה לבני חובב תוך ישראל זולת בדרך מתנה מחלקם, ולזה כשבא משה להבטיחו דקדק לומר לו והטבנו לך פרוש מחלק ישראל יתנו לו בתורת הטבה. ולצד שחש משה שלא יחפצו במאמר משה מחמש סבות אשר יסבבו מהדבר, שלש יסבבו מבחינת המתנה, ושתים מבחינת ההבטחה. שלש מבחינת המתנה: א׳ לצד שיתביש הנשפע מהמשפיע, על דרך אמרם (ירושלמי ערלה א,ג) מאן דאכיל דלאו דיליה וכו׳, ב׳ לצד שיתמעט כבוד המקבל מתנה בעיני הנותן ולא יהיה עומד בעיניו בכבוד הראשון, ג׳ לצד המעטת המתנה בערך אדם גדול תהיה לו לחרפה וימאס מציאותה מהעדרה. שתים מבחינת ההבטחה: א׳ מצד שיש לחוש שינחם מדברו הטוב אשר דבר לעשות, או מצד צרות עין כי תרע עינו מתת מטובו, או כי יתמעט אהבת המבטח ממנו בלבו, והב׳ לצד שלא תשיג ידו עשות, וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה כו) בפסוק ״אמרות ה׳ אמרות טהורות״, ולזה נתחכם משה בנעם דבריו והסיר כל החמש חששות הנזכרים.

ופתח דבריו האירו במאמר לכה אתנו והטבנו וגו׳, פרוש בעד הליכתך עמנו הטבנו לך, ומעתה ההטבה אינה בחנם ויכול לתבע ולהוציא בדינים, ובדרך זה הוסר מחוש הבושה דמאן דאכיל דלאו דיליה, גם מחוש המעטת בכבודו לצד שנהנה ממנו, גם מחוש בטול ההבטחה כי יתנחם שהרי אינו הולך עמם ועוזב ארצו ונחלתו אלא בתנאי זה. ואמרו והטבנו לך כאן פרש שעור ההטבה שיהיה חלק בני חובב מבחר וטוב מכל חלק עם בני ישראל שיתנו לו חלק המבחר, וכן אמרו רז״ל (ספרי במדבר י:כט) שנתנו לו דשנה של יריחו.

ואמרו כי ה׳ דבר טוב, בזה סתר שני המחושים שנשארו מהמחושים שרשמנו, והם: המעטת ההטבה ומניעת השג יד לקיים הבטחון, כי ה׳ דבר טוב וטובת ה׳ מפלאת היא, ולשיעור זה תהיה ההטבה גדולת הערך וראויה להתכבד, גם חזקה ובריאה ואין בה חזרה כי ה׳ לא איש הוא וגו׳ ויתנחם, ובפרט מדברו הטוב, כי דוקא על הרעה הוא שנחם דכתיב (שמות ל״ב:י״ד) ״וינחם ה׳ על הרעה״. ודקדק לומר ״על ישראל״ לתוספת חזוק הטוב, לצד שהוא לישראל ולא לאמות העולם, ולא ינחם על הטובה להם.

לכה אתנו והטבנו לך. כאן שואלים המפרשים מאחר שלא נתרצה יתרו לילך עמהם בהבטחה ראשונה, מה הוסיף לו משה כשאמר לו שנית והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך ועוד למה קראו חובב עכשיו, ועוד שאמר נוסעים אנחנו ולכה אתנו הל"ל הולכים אנחנו או תסע אתנו, ועוד ויאמר לא אלך כי אם אל ארצי אלך. תרתי אלך למה לי, ומ"ש דבר טוב על ישראל לישראל הל"ל.

ונראה שלשון הליכה נופל על תנועת הרגלים לבד, המעתיקין את האדם ממקום למקום אבל יכול להיות שאף בהיותו הולך למקום אחר מ"מ עדיין דעתו קשורה במקום אשר הלך משם, אבל לשון נסיעה העתקה כוללת לגופו ולמחשבתו מכל וכל כי מטעם זה אמר הקב"ה לאברהם לך לך מארצך (בראשית יב א) כי בהתחלה ודאי מסתמא עדיין נפשו קשורה בבית אביו ולסוף נאמר (שם יב ט) הלוך ונסוע הנגבה תחילה היה הולך ואח"כ נוסע הנגבה כי נשנו אלהים את כל בית אביו. וזה"ש ויאמר משה לחובב העלים ממנו שם יתרו כי אולי יחשוב שקשים גרים לישראל כספחת (יבמות מז:) כי כל יתר כנטול דמי ועל שם זה הוא נקרא יתרו וא"כ מסתמא לא יקרבוהו כראוי על כן שינה שמו מן יתרו לחובב לרמוז לו על מה שנאמר (דברים י יט) ואהבתם את הגר. שיהיה חביב עליהם ע"כ שאל ממנו שילך, ואמר נוסעים אנחנו. כי לגבי אצלינו נקרא נסיעה מן המקום אשר יצאנו משם כי אין לנו שם נחלה וכרם ומשפחה אמנם לגבי דידך נקרא הליכה מארצך וממולדתך ואעפ"כ אני מבקש לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל. ר"ל צוה לנו להטיב עם מי שמדבק בנו, ושייך בזה לומר על ישראל כדרך שנאמר (ישעיה יד א) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב. כי לשון על משמש על התוספות שעל העיקר, ויאמר אליו לא אלך. היה חרה לו שהזכיר לו לשון הליכה לחשדו שמחשבתו עדיין משוטטת בארצו ובמקום מולדתו, כי באמת היתה התורה כל כך חביבה עליו עד שיהיה מסלק אפילו מחשבתו מכל וכל מן ארצו ומולדתו והיה לו חשק מכל וכל לדבק בשכינה.

וע"ז אמר כ"א אל ארצי ואל מולדתי אלך. זה יקרא הליכה כשאלך אל ארצי לגייר את בני משפחתי כי אז ודאי תמיד תהיה מחשבתי משוטטת במקום קדוש זה אשר נפשי קשורה בו, ויאמר אל נא תעזוב אותנו מעולם לא חשדתיך שבשובך לביתך תשכח המעמד הקדוש הזה אלא דאגתי מאחר שאתה רואה את העם הזה כי ברע הוא וכל החניות הם בתרעומת ומחלוקת ותלונה אולי בעבור זה לא יעלה ברצונך לשוב אצלנו, וז"ש אל נא תעזוב אותנו. כי במלת אותנו חתם כל הענין ובא לומר ירא אני פן תהיה העזיבה מאתנו כי ע"כ ידעת חנותינו במדבר. וע"כ כמו שפירש"י ור"ל על אשר ידעת חנותינו שכל החניות היו בתרעומת על השכינה שסרו מאחרי ה' ע"כ אני דואג פן לא תשוב אלינו ואף בלכתך עמנו תהיה מחשבתך על ארץ מולדתך לאמר מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה בשלום שמה, לא כחניות הללו שהם בתרעומת כאמור לכן אני מבקש שאפילו אותנו אל תעזוב כי בזה תהיה מזכה הרבים ועיני כל ישראל יהיו עליך ללמוד ק"ו ממך שאם אתה עזבת ארץ מולדתך ושררתך ובאת לדבק בשכינה ק"ו ישראל, וזה"ש והיית לנו לעינים וזכות הרבים יהיה תלוי בך, והיה כי תלך עמנו, כי עיקר צורך דבר זה הוא בהיותך הולך עמנו ומחשבתך משוטטת בארץ מולדתך בראותך קלקול הסדר שבינינו וע"כ אנו צריכין ביותר אותך כדי לזכות הרבים, והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו. על יושר מעשינו, והטבנו לך. ומשלך יתנו לך כי מאחר שאתה תהיה סבה אל תיקון ענינינו וזכות הרבים תלוי בך א"כ מי יאכל ומי יחוש חוץ ממך ואז שתק יתרו ונעתר לו כי זכות הרבים גדול.

ובדרך פשוטו, מתחילה הבטיחו בטובה גופנית, באמרו והטבנו לך ולא הזכיר השם ולא רצה לקבל כי אמר אלך אל ארצי ושם יהיה לי טובה הרבה, ואח"כ הבטיחו בטובה רוחנית שיהיה מכלל הסנהדרין שנקראו עיני העדה כמ"ש והיית לנו לעינים ואמר והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו. הזכיר השם בטובה רוחנית זו כי יתן ה' את רוחו עליו ונעתר לו, וכן היה לדעת רז"ל (סנהדרין קו.) שמבני יתרו זכו וישבו בלשכת הגזית כו' ובודאי היה זה מהבטחת והיית לנו לעינים.

ויאמר משה לחבב וגו׳. יש בזה דעות אצל חז״ל ואחריהם המפרשים אם הי׳ קודם עוד לפני מ״ת או אחרי כן. אמנם הלך בברור כמש״כ וילך לו אל ארצו. וגם שב למדבר כמו שכתוב ובני קיני חותן משה וגו׳ ובלעם ראהו במדבר ואמר עליו. ע״כ נראה כי חזר עפ״י הדברים שבזו הפרשה:

לכה אתנו. לפי דיוק הירו׳ סוכה פ״ג וכמש״כ בס׳ בראשית ל״ז י״ג בה״א יתירא ולך מיבעי. אלא אם אין אתה אין לנו אחר. כי אין אנו רוצים להתרועע עם אחר שיהי׳ יודע חנותנו כמותך ורק עמך טוב לנו:

והטבנו לך. כבר פי׳ הרמב״ן דהטבה זו הי׳ במשמע מן השלל כסף וזהב. וזהו שסיים משה כי ה׳ דבר טוב על ישראל. ולא הוצרך לומר כזה על עיקר כבישת הארץ אלא כי יהי׳ הרבה שלל ג״כ באשר דבר טוב על ישראל:

ויאמר משה לחובב הוא יתרו, שהיו נוהגים לתת לגרים שם חדש כמ"ש ולעבדיו יקרא שם אחר (ישעיהו ס״ה:ט״ו) כמ"ש הרמב"ן, וחז"ל נתנו טעמים לשם זה על שחיבב את התורה. והנה במשך זמן שעמדו במדבר סיני עמד יתרו ביניהם ועתה רצה לשוב אל ארצו, וא"ל משה אם מתירא אתה ללכת עמנו מפני סכנת שמלחמה הן נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם לא נצטרך למלחמה כי ה' נותנו לנו בלא מלחמה, וא"כ לכה אתנו והטבנו לך אחר שה' דבר טוב על ישראל תקח גם אתה חלק בטובה זו אחר שאתה כאחד מאתנו:

פ דק"ל שחותן משה שכתוב בקרא אין מפורש בקרא אהייא קאי אי קאי ארעואל או אחובב בנו ומתרץ דקאי אחובב שהוא יתרו כמו שנאמר מבני וגו' רא"ם. ויש מקשים והא כבר פירש זה בפרשת וישמע יתרו ועוד קשה למה לו להזכיר והרבה שמות היו לו וכו' ויש לומר משום דק"ל דכתיב חובב בן רעואל וגו' ממה נפשך אי חובב הוא יתרו ורעואל הוא אביו אם כן יתרו לאו רעואל שמו ואי חובב הוא בנו של יתרו שהוא רעואל אם כן לאו חובב שמו ואם כן היאך מצינו שז' שמות נקראו לו. לכך מתרץ רש"י חובב הוא יתרו והוא נקרא גם כן רעואל ואל תתמה שיתרו היה שמו רעואל ואביו נמי נקרא שמו רעואל דגבי אביו היה שם העצם שלו רעואל לאפוקי יתרו על שם מעשיו נקרא רעואל שנעשה ריע לאל:

צ מדלא כתיב הולכים אנחנו ומדכתיב נוסעים משמע במסע ראשונה רק שחטאו במתאוננים והא דפירש רש"י עד שלשה ימים וכו' הוכחתו מדכתיב בפרשה זו ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים:

ק ואם תאמר והא פרש"י בפרשת שמות ביד אחר שתרצה לשלוח אני אין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד שמע מינה שמשה היה יודע שנגזרה גזרה. ויש לומר דודאי ידע משה שהוא לא יכניסם לארץ ויהיה ראש ונשיא עליהם אבל מכל מקום יכנס כאחד מהם. אבל קשה דבסוף פרשת שמות פרש"י העשוי לפרעה תראה ולא העשוי לשבעה מלכי אומות כשאביאם אל הארץ משמע שלא יכנס שם. לכך נקט רש"י הכא כסבור שהוא נכנס ולא נקט שהוא יכניסם דהא ידע שהוא לא יכניסם וגם בפרשת חוקת פירש"י שאלמלא חטאו בזה היו נכנסים לארץ ולא נקט היו מכניסין את ישראל ואם תאמר והא פרש"י בפרשת בשלח תביאמו נתנבא משה שלא יכנס לארץ ישראל משמע שאפילו לא יכנס כאחד מישראל בארץ והכא פרש"י כסבור שהוא נכנס. ויש לומר דניבא ולא ידע מה ניבא: