מושגים ביהדות: מצה שמורה – משעת קצירה, טחינה או לישה?

מצה שמורה היא מצה שבמהלך הכנתה נעשתה שמירה מיוחדת על מנת שלא תחמיץ ותהא ראויה למצוות אכילת מצה בליל הסדר. ישנן דעות שונות בגמרא ובפוסקים בשאלה מאיזה שלב בהכנת המצה יש לשמור עליה כדי שתחשב "מצה שמורה". כיום מקובל להגדיר כמצה שמורה רק מצה שנאפתה מחיטים השמורות ממגע מים משעת הקצירה.

המצה שאוכלים בליל הסדר לשם קיום מצוות אכילת מצה, צריכה להיות שמורה שלא תחמיץ, שנאמר (שמות, י"ב, י"ז): "ושמרתם את המצות", ופירשו חז"ל שהמצווה היא לשמור את המצות שלא יבואו לידי חימוץ. הראשונים נחלקו מאיזה שלב יש לשמור את הקמח ממגע עם מים. יש אומרים שהחיטים צריכות להיות שמורות משעת קצירתן, יש המסתפקים בשמירה משעת הטחינה, ויש הסוברים שדי בשימור משעת לישת הבצק. להלכה פסק השו"ע (סי' תנג ס"ד), טוב להחמיר שיהיה שימור משעת הקצירה, אך די גם בשימור משעת הטחינה, ובשעת הדחק ניתן אף לסמוך על הדעה השלישית ולקנות קמח מן השוק, ולשומרו משעת הלישה. הפוסקים כתבו, שאף על פי שמן הדין מצוות השימור היא רק במצות בהן מקיימים את מצוות אכילת המצה, "ישראל קדושים הם", והם נוהגים שבכל המצות יהיה שימור משעת הטחינה, או לפחות משעת הלישה. יש המהדרים אף לאכול כל הפסח מצות שמורות משעת הקצירה. דעת הגר"ע כדעת השו"ע: מצוה מן המובחר שמצת מצוה תהיה שמורה משעת קצירה, ובשעת הדחק כשאין אפשרות להשיג מצה שמורה משעת קצירה, יוצאים ידי חובה גם במצה שמורה משעת טחינה או לישה ומברכים עליה.

בדור האחרון מיוצרות מצות שמורות גם באמצעות מכונות - 'מצות שמורות מכונה', שצורתן רבועה כמו זו של מצות רגילות, אבל בתהליך ייצורן נשמרים כללי 'שמורה'. בשעת הקציר עצמה של החיטים מצוי משגיח עם נהג הקומביין, הבודק שאין בעיות העלולים לפגוע בכשרות, ובנוסף גם הפעלת המכונה מתבצעת על ידי יהודי שאומר "לשם מצת מצוה", ובשעת הדחק יוצא ידי חובה. (חזו"ע, ב, עח)