סיפור: כוחה של מילה טובה (פרשת פקודי)

הסיפור מפי בעלת המעשה: היתה זו שנתי השניה בחינוך. החינוך בכיתה ו' היה עבורי שליחות קודש. בתחילת הכרותי עם הבנות הבטחתי להן שמבחינתי כל אחת יכולה להתחיל דף חלק, והשנה היתה בס"ד מוצלחת, בנות רבות מצאו את עצמן מתקדמות ועולות על 'דרך המלך'.

גם השנה רציתי לעשות זאת, אבל הרגשתי שאני חייבת לברר משהו בקשר לתלמידה בשם נעמה. היא הגיעה מאוחר לכיתה, בגדיה מקומטים. היא נגררה לעבר השולחן האחרון והתפרסה על כולו. אחר הצהרים התקשרתי למחנכת של שנה שעברה שדיווחה: נעמה מרקע קשה מאוד – בביתם אחד עשרה ילדים, כמה מאחיה 'מפארים' את 'ברזלי הרחוב', כל יום שהיא מגיעה לבית הספר זו ברכה בפני עצמה, כשניסיתי להתקשר לאביה – הלה לא הבין, לשם מה התקשרתי. בתחילה ניסתי עוד להתקרב ולעזור לה – אבל מהר מאוד התייאשתי, היא התייחסה לכל ניסיון התקרבות שלי בחשדנות גלויה. אבל אמרתי לעצמי 'היא לא תשב בכיתה שלי ללא מעש, בשום פנים ואופן', וכבר למחרת ביקשתי ממנה, שתלך למזכירות להביא שיכפולים, בתחילה היא הביטה מסביבה בהשתאות, כאילו חיפשה את נעמה של השניה. וכשהבינה שהתכוונתי אליה החזירה מבט תוהה ונבוך. קמה בכבדות ויצאה מהכיתה. כשהביאה את השיכפולים החמאתי לה על זריזותה, היא הביטה בי ושמחה לחזור למקומה.

ההמשך היה קשה עוד יותר, מדי פעם שיגרתי לה פתקים קטנים 'השתדלת היום מאוד', או 'שמתי לב שאת יודעת לצייר'. הייתי צריכה להתאמץ הרבה כדי ליצור פתקים כאלו, כשקישטנו את הקיר שאלתי לדעתה, הרביתי לתת לה תפקידים, לא עבר יום, שלא הקדשתי לה.

אומרים, שאפילו פרח מגיב לגלי חיבה, נעמה לא הראתה שום סימן, אותה ישיבה ומבט מנוכר. לאחר חנוכה היא לא הגיעה לכיתה, נראה לי שמתחילת השנה היא לא החסירה יום. שאלתי את בנות הכיתה, 'מישהי יודעת מה קרה לנעמה?' – לא היתה תשובה.

אחר הצהרים התקשרתי לביתה, אביה ענה, 'את המורה מירי? דוקא את מורה טובה, ככה נעמה אמרה לי, התייעצתי עם הרב, שאמר לי כי פנימייה עדיפה לה, והיא נסעה לירושלים. ה' יעזור ששם יהיה לה טוב'. השיחה הסתיימה. נעמה נסעה מבלי להיפרד. הרגשתי מאוכזבת בט"ו בשבט שמעתי הרצאה על שהאדם עץ השדה, לפעמים משקיעים, משקים ולא רואים את היבול. הוא הסביר, שעלינו לזכור שה' רוצה את המאמץ, והתוצאה בידו'.

חמש עשרה שנה לאחר שהתחלתי את עבודתי עברנו דירה. חיפשתי מטפלת לבני הקטן ושמעתי על מטפלת נהדרת באזור, שוחחתי עמה בטלפון, היא הסכימה לקבל את בני. הביקור ביום הראשון היה מהיר, נתתי לה הוראות ומיהרתי למקום עבודתי החדש. בנותיי היו מביאות ולוקחות את התינוק. פעם אחת, כשבאתי לקחת את בני, היא שאלה אותי : 'אפשר לעכב אותך רגע?' – הנהנתי בהסכמה.

'נדמה לי, שאנחנו מכירות לא מהיום, את לא המורה מירי?". 'אני כן'. חייכתי, 'מי את?' 'את לא זוכרת אותי בודאי, הייתי תלמידה שלך באחת השנים הראשונות'. 'אני דוקא כן זוכרת' מלמלתי בהלם מוחלט. 'את נעמה'. 'כן, למדתי אצלך מעט זמן ואח"כ העביר אותי אבי לפנימייה, אבא שלי הסביר לי שבבית לא אוכל לגדול כמו שצריך. לעולם לא אשכח איך היית הראשונה שהתייחסת אלי כאל בן אדם, שהחמאת לי, שחיפשת בנרות אחר כל בדל של הצלחה ועשית ממנו מטעמים של ממש, הגדלת ונפחת, הארת ואהבת'.

היא השתתקה לרגע והלכה לחדר השני והביאה משם ניילונית שקופה והגישה לי. נטלתי את הניילונית ופתחתי לאיטי, המון פתקים היו שם, קטנים, מהוהים, והפתקים שאני כתבתי לה. 'את הפתקים הללו לקחתי איתי, וגם את כל מה שאמרת לי, לא האמנתי שפעם יצא ממני משהו, אך אחרי חודשיים אתך התחלתי להאמין ולהשקיע'.

כל אותה עת שדיברה הסתכלתי עליה ולא שבעתי מלראותה, מלאת מרץ וחיונית, כדרוש למנהלת בית יהודי למופת. איה העיניים הכבויות והמבט הרדוף? נגוז ואיננו. 'בעלי לומד בכולל, יש לי שלושה בנים שלומדים בת"ת ואני עובדת וב"ה משתכרת בכבוד, בזכותך אני היום כאן ולא היכן שנמצאים כמה מאחיי...'.

נפרדנו וליבי עמוס במחשבות, מה שנחשב כבעיטה גדולה התברר כהתקדמות ענקית, והזרע שחשבתי שאבד התחיל לעבד את עצמו, לקבל צורה חדשה, והיום הוא עץ פורח שמכה שורשים. אכן, כמה פעמים אנו אומרים. 'אין טעם להשקיע בילד הזה, הוא לא מעריך ולא מבין, אנו רוצים לראות את פירות ההשקעה מיד, אך עלינו לזכור, כי השקעה היא כמו להנביט זרע ולפעמים לוקח חודשים ואף שנים עד שיצמח, אך שום השקעה, דישון, חיוך או מילה טובה לא הולכים לאיבוד'. (האמנתי ואזמרה)