פירוש נשמת כל חי – ״ואילו פינו מלא שירה כים״

״נשמת כל חי תברך את שמך״

הפתיחה רחבה ככל האפשר: לא רק אנחנו, אלא כל נשמה, ״ורוח כל בשר״. מיד אחר כך התפילה מצמצמת את המבט אל עם ישראל ואל האדם היחיד: ״ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע, פודה ומציל״. מתוך השבח הכללי עוברים להודיה האישית – על מי שמציל ״בכל עת צרה וצוקה״.

״אילו פינו מלא שירה כים״

זה הלב של התפילה. גם אם פינו היה מלא שירה כמו הים, לשוננו רנה כהמון גליו, שפתותינו שבח כמרחבי הרקיע ועינינו מאירות כשמש וכירח – ״אין אנחנו מספיקים להודות לך״. הדימויים לקוחים מהגדולים שבטבע, ובכל זאת הם לא מספיקים.

הקטע הזה מופיע כבר בגמרא. בברכות (נט ע״ב) ובתענית (ו ע״ב) מובא שעל ירידת גשמים אומרים ״מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו״, ורבי יוחנן מוסיף: ״אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו״ וכו׳. כלומר, ההודיה על כל טיפת גשם היא הדגם להודיה על כל טובה.

״על אחת מאלף אלף אלפי אלפים״

התפילה מסבירה למה אין מספיקים: הטובות רבות מכדי לספור. היא מזכירה את יציאת מצרים, את הפרנסה ברעב ובשבע, את ההצלה מחרב, מדבר ומחלות. אלה דברים שקרו לאבותינו, אבל הם גם שפה לכל אדם שעבר משהו קשה ויצא ממנו.

״כל עצמותי תאמרנה״

בחלק הבא כל איבר מקבל תפקיד: ״כל פה לך יודה וכל לשון לך תשבע, וכל ברך לך תכרע״, הלבבות ייראו והקרביים והכליות יזמרו. ובסוף הפסוק מתהילים: ״כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך״ (תהילים לה, י). השבח אינו רק במילים – הוא בכל הגוף.

משם עוברים ל״האל בתעצומות עזך״, ל״המלך היושב על כסא רם ונשא״ ול״שוכן עד מרום וקדוש שמו״ – הקטעים שבהם מתחיל שליח הציבור. ראו שוכן עד, האל בתעצומות והמלך.

מה אפשר לעשות כבר היום

1. בחרו קטע אחד בכל שבת, ולמדו אותו לפני התפילה – כך ״נשמת״ לא תיאמר בריצה.
2. בפעם הבאה שיורד גשם, נסו להיזכר בהודיה שבגמרא: ״על כל טפה וטפה״.

המקורות

• בבלי ברכות נט ע״ב – ״אילו פינו מלא שירה כים״
• בבלי תענית ו ע״ב – ״אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו״
• תהילים לה, י – ״כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך״