עוני ובושה: כשאין כסף ומתביישים לבקש עזרה

הבושה שמשתיקה

יש משפחות שמסתירות את המצב הכלכלי מכולם: הילדים לא מספרים בכיתה למה לא באו לטיול, ההורים מחייכים בשמחות ולא אומרים שאין להם מה להביא, ובבית סופרים כל שקל. הבושה הזו מובנת, אבל היא גובה מחיר: היא מונעת מאנשים לבקש את מה שמגיע להם, ומשאירה אותם לבד בתקופה הקשה ביותר.

שלמה המלך ביקש: ״ראש ועשר אל תתן לי, הטריפני לחם חקי״ – לא עוני ולא עושר, רק לחם שמספיק. הוא ידע שגם העוני וגם העושר מביאים איתם ניסיונות. המצוקה הכלכלית אינה פגם באדם; היא מצב שיכול לפגוש כל אחד, גם אנשים חרוצים וישרים.

קודם כול: להתאמץ – בלי להתבייש בשום עבודה

הרמב״ם כותב: ״לעולם ידחק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות״, ומוסיף שאפילו חכם מכובד שהעני ״יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת, ולא יצטרך לבריות״ (מתנות עניים י, יח). הגמרא מביאה את דברי רב לרב כהנא: ״פשוט נבילתא בשוקא ושקיל אגרא, ולא תימא כהנא אנא וגברא רבא אנא״ – הפשט עור של נבלה בשוק וקח שכר, ואל תאמר ׳אני כהן, אני אדם חשוב׳ (פסחים קיג ע״א).

המסר הזה מכבד: אין עבודה שמשפילה את מי שעושה אותה כדי לפרנס את ביתו. מי שעבר לעבודה ״פחות יוקרתית״ אחרי פיטורים, מי שעובד במשמרות לילה, מי שלקח עבודה זמנית – עושה בדיוק את מה שחז״ל שיבחו. ראו גם פוטרתי – מה עכשיו?.

אבל כשצריך – מקבלים, ואין בזה בושה

וכאן מגיע החלק שרבים לא מכירים. באותו פרק כותב הרמב״ם: ״וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעל יסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו״ (מתנות עניים י, יט). הגאווה שמונעת מאדם לקבל עזרה שהוא באמת צריך אינה מעלה – היא סכנה, לו ולמשפחתו.

גם רבי עקיבא, שאמר ״עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות״ (פסחים קיב ע״א), דיבר – לפי פשט הדברים – על ויתור על תוספות, כמו סעודת שבת מהודרת, לפני שמבקשים מאחרים; לא על מי שחסר לו לחם. כשמדובר באוכל, בתרופות, בקורת גג – מקבלים עזרה. זה כולל גם זכויות מהמדינה, הנחות, סיוע של הרשות המקומית ועמותות – אלה לא ״חסדים״ אלא מערכות שנבנו בדיוק לשם כך.

ומי שנותן – נותן בכבוד

התורה מצווה ״פתח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו״. והרמב״ם מדגיש איך: ״נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, ומתאונן עמו על צרתו״ (מתנות עניים י, ד). הגמרא אומרת שמי שמפייס את העני בדברים טובים מתברך יותר ממי שנותן לו פרוטה (בבא בתרא ט ע״ב). המעלה הגבוהה ביותר בצדקה היא לעזור לאדם לעמוד על רגליו – הלוואה, שותפות, מציאת עבודה – ״עד שלא יצטרך לבריות״ (שם י, ז).

מי שמקבל עזרה יכול לזכור את זה: מי שנותן כראוי אינו מסתכל מלמעלה, ומי שמסתכל מלמעלה – הבעיה היא שלו. על הדרך לתת בלי לבייש ראו צדקה בסתר ומתן בכבוד. ואם המצב הכלכלי מביא איתו מצוקה רגשית, ייאוש או בדידות – אל תישארו לבד: ער״ן 1201, או רופא המשפחה.

מה אפשר לעשות כבר היום

1. בדקו אילו זכויות והנחות מגיעות לכם – מהמדינה, מהרשות המקומית, מהעבודה.
2. פנו לעובדת סוציאלית ברשות המקומית או לעמותה לייעוץ כלכלי.
3. שתפו אדם אחד שאתם סומכים עליו במצב האמיתי.
4. אל תסרבו לעזרה שאתם באמת צריכים – בשביל הבריאות והילדים.
5. שקלו כל עבודה אפשרית בינתיים, בלי ״זה לא בשבילי״.
6. כשתוכלו – עזרו לאחר. זו הדרך לסגור את המעגל, לא חוב שצריך להחזיר.

המקורות

• רמב״ם, הלכות מתנות עניים י, יח–יט – ״ומגיס דעתו ואינו נוטל הרי זה שופך דמים״
• בבלי פסחים קיג ע״א – ״פשוט נבילתא בשוקא ושקיל אגרא״
• משלי ל, ח – ״ראש ועשר אל תתן לי הטריפני לחם חקי״
• דברים טו, ח – ״פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו״
• רמב״ם, הלכות מתנות עניים י, ד – ״נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו״
• בבלי בבא בתרא ט ע״ב – ״והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות״
• בבלי פסחים קיב ע״א – ״עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות״