משלי פרק ל׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)דִּבְרֵי אָגוּר בִּן־יָקֶה הַמַּשָּׂא נְאֻם הַגֶּבֶר לְאִיתִיאֵל לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל

   מצודת דוד:דברי אגור בן וגו׳. ר״ל אלה הם דברי שלמה אשר אגר ואסף את הבינה ובעבור מרבית הבינה הקיא את הנבואה כי נטלה ממנו: נאום הגבר. ר״ל על כי דברי הגבר הוא שלמה היה לומר בעבור אתיאל וחוזר ומפרש לומר שאמר בעבור אתיאל ואוכל ר״ל ה׳ עמדי והוא נתן לי חכמה מפיו ולזה אוכל לעשות מה שלבי חפץ להרבות נשים וכסף וזהב כי עכ״ז לא אסור לבבי מה׳ כי אין חכם כמותי צריך גדר ושימור אם כן על כי סמך על אסיפת רב הבינה אמר ארבה נשים וגו׳ ולא אסור וגו׳ ולבסוף נאמר בו נשיו הטו את לבבו (מלכים א׳ י״א) ואחר זה נאמר ויתאנף וגו׳ כי נטה לבבו וגו׳ הנראה אליו פעמים וכאומר מה שנראה אליו פעמים כבר נראה אבל מעתה לא הוסיף להראות לו עוד בעון כי נטה לבבו מה׳ א״כ מרבית אסיפת הבינה היתה סיבה לסלוק הנבואה:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   אגור. ענין אסיפה כמו אוגר בקיץ (לעיל י):

   בן. מל׳ בינה:

   יקה. מל׳ הקאה:

   המשא. הנבואה:

   נאום. ענין אמירה:

   לאיתיאל. המלה ההיא מורכבת משתי תיבות אתי אל והלמ״ד הוא כמו בעבור וכן פתח פיך לאלם (לקמן לא):

   ואוכל. מלשון יכולת:

   רש"י

   אגור בן יקה. דברי שלמה שאגר את הבינה והקיאה כך פירשוהו חכמי':

   המשא. נבואה זו אמר על כן:

   נאם הגבר לאיתיאל. אמר הגבר זה שלמה המשא הזה על עצמו בשביל איתיאל על שסמך על חכמתו להרבות זהב וסוסים ונשים שהוזהר מלהרבות וכן אמר איתיאל ואוכל ארבה נשים ולא יסורו את לבבי ארבה זהב ולא אסור ארבה סוסים ולא אשוב את העם מצרימה:

   לאיתיאל ואוכל. בשביל שאמר אתי אל ואוכל לעשות ולא אכשל, לאיתיאל, על איתיאל כמו ואמר פרעה לבני ישראל, על בני ישראל:

   מלבי"ם

   דברי אגור, בסימן זה העתיקו אנשי חזקיה דברי חכם אחד שהיה שמו אגור בן יקא, והיה ממונה על השיר, וע"ז נקרא בשם המשא, שאגור השיב דברים לחכמים ששאלו ממנו דברים, פעם אחד השיב לחכם ששמו איתיאל, ופעם השיב לאיתיאל ואוכל, ששני החכמים איתיאל ואוכל שאלו ממנו והשיב להם:

   רלב"ג

   דברי אגור בן יקא וגו'. עד דברי למואל דברי אגור ידמה ששלמה קרא עצמו אגור מצד הדברי' שכלל אותם בזה הספר כמו שקרא עצמו קהלת מצד הדברים הנכללי' בספר קהלת והנה אגור הוא מענין הקבוץ והאסיפ' וקרא עצמו בן יקא ר"ל בן אשר יקיא והרצון שהוא אגור בתוכו ומקובץ מהמחשבות המקבילות בדרושים הגדולי' ורוצה להקיא המעמס והמשא מן המחשבות הבלתי צודקות כדי שישארו לו הצודקות וספר שכבר אמר זה המאמר לחכם אחד ששמו איתיאל ואמרו גם כן לו לחבירו שהיה שמו אוכל:

   אבן עזרא

   דברי אגור היה בימי שלמה הולך ביושרו יודע דעת ונכבד בדורו, על כן המלך שלמה אסף דברי חכמתו בספרו.

   בִּן בחירק כמו בצרי, כמו ריש ורש בן נון בן לילה בן הכות.

   המשא הנבואה כענין נושא השם לבן אדם.

   נאום על משקל זבול.

   הגבר הוא אגור כענין שגברה חכמתו.

   אתיאל ואוכל היו חכמים חברי אגור או תלמידיו.

2. (ב)כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא־בִינַת אָדָם לִי

   מצודת דוד:כי בער אנכי. ר״ל ואלה דבריו שאמר עתה רואה אנכי שאני נבער מדעת איש ואין לי בינת אדם כי הנה דבר ה׳ מאסתי וחכמתי מה לי:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   בער. סכל מבלי דעת כמו בהמה והוא מל׳ אנחנו ובעירנו (במדבר כ):

   רש"י

   כי בער אנכי. על שסמכתי על חכמתי בדבר שהקב"ה דאג שמא יבוא לידי עבירה:

   מלבי"ם

   (ב-ג) כי בער אנכי מאיש, תשובת אגור היה על דברים ששאלוהו החכמים האלה בעניני בריאת העולם והתהוותו ובסתרי מעשה בראשית, וכפי המבואר מתשובתו חקרו ע"ז החכמים האלה בדרך הפילוסופיא, ורצו לדרוש מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, והעלו בזה סברות ע"פ שכלם כמו שחקרו ע"ז הפילוסופם דור דור והעלו חרס בידם, והשיב להם אגור שאיך ידרשו ממנו דעת קדושים שהם הידיעות הרמות האלה אשר לא יודעו ע"י חקירה אנושית רק ע"י הופעת אלהית לקדושים, שהדברים שיודע להם מסוד אלהים ליראיו באלה העמוקות נקראים דעת קדושים, איך אדע ידיעות כאלה אחר שבער אנכי מאיש וכו'. וכבר התבאר אצלנו שסדר ומדרגות הידיעה היא חכמה בינה דעת, שהראשון היא החכמה שהיא לא תודע ע"י מופת הדעת, רק מאלהים לבדו שהוא הודיע חקי החכמה בתורתו וילמדהו לבני אדם, ואחריה הוא הבינה, שאחר שקבל חקי החכמה מאלהים אז בעל הבינה שהוא מבין דבר מדבר, יוכל להתבונן בה בינה להבין טעמיה ולהוציא דבר מדבר, ואז אחרי הבינה יבא לכלל דעת, שגדר הדעת הוא שידע הדבר בידיעה ברורה כמו שיודע את המוחשים ואת המושכלות ראשונות, והאיש שהגיע למדרגה זאת יופיע עליו רוח אלהים להודיעהו דעת קדושים, שהם האמתיות בסודות האל במעשה בראשית ובמרכבה, סוד הבריאה וההנהגה, וקשרי העולמות וכדומה. עפ"ז אחר שבער אנכי מאיש שהבער הוא הפך של היודע כמ"ש איש בער לא ידע, ויותר מזה שגם לא בינת אדם לי שהבינה קודמת אל הדעת כמ"ש אם אין בינה אין דעת, ויותר מזה שגם לא למדתי חכמה שהיא הראשית לכולם, א"כ איך דעת קדושים אדע שהיא המדרגה האחרונה והנעלה מכולם, אולם בדבריו הוסיף בכ"א רבותא להשפיל א"ע, כי יש דעת שהיא מדרגה קטנה מכולם, והוא הדעת הפשוט הנמצא אצל כל איש ואיש, והוא שידע דברים המושגים על ידי החוש, או שידע את המושכלות הראשונות הנטועים בשכל כל אדם, ומי שאינו יודע גם דברים כאלה נקרא בשם בער מלשון בעיר ובהמה שהוא בהמי ויוצא מכל האנושית, ועז"א כי בער אנכי מאיש, וכן בבינה יש מדרגה שהיא קטנה מחכמה והיא הבינה הפשוטה הנמצא אצל הרבה מבני אדם שמשתמשים בבינתם, ועז"א שגם לא בינת אדם לי, אף הבינה הפשוטה שנמצא אצל בני אדם, וגם לא למדתי חכמה, ר"ל שלא התחיל ללמדה כלל, ואם כן איך דעת קדושים אדע הידיעות המיוחדות רק לקדושים אשר אור אלהי הופיע על שכלם:

   רלב"ג

   כי בער. ולפי שאני בער מאיש ואין לי בינת אדם באלו הדרושים העמוקים:

3. (ג)וְלֹא־לָמַדְתִּי חָכְמָה וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע

   מצודת דוד:ולא למדתי. הריני כאלו לא למדתי חכמה: ודעת. ולא האמור בתחלת המקרא משמשת בשתים כאלו אמר ולא דעת קדושים אדע ר״ל לא הבנתי דעת אמרי קודש במה שאמר הכתוב ולא ירבה לו נשים ולא יסור וגו׳ (דברים י״ז:י״ז) כי אין הכוונה לומר כשירבה שמא יסור כאלו היה הדבר תלוי ומסופק אלא הכוונה היא לומר שבודאי יסור ואין חכמה נגד תורת משה:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י, רלב"ג

   רש"י

   ולא למדתי חכמה. ולא דעת קדושים ידעתי, שגרעתי או הוספתי על דברי משה:

   רלב"ג

   ולא למדתי חכמה. ואין בי כח לדעת דעת קדושים והם המניעים אשר לגרמים השמימיי' הנה תקרה לי מצד חסרוני מבוכה חזקה באלו הדרושים שאזכיר ובדומיהם לולי מה שהושרתני אליו התורה הא' הוא שכבר יפול ספק במה שנתפרסם שכבר ישפעו כחות מהשמי' ישלם בהם מה שבארץ כמו שנראה שישפעו מהשמש תקופות היום ותקופת השנה אשר להם מבוא נפלא בדברי' הטבעיים בכל מה שתחת גלגל הירח ונראה כמו זה בירח ר"ל שכבר יגיע ממנו רושם באלו הדברים השפלים וכן ההקש בנשארים ואין הענין בקצתם יותר מפורסם ויותר נגלה מקצת והספק הוא על זה התואר:

4. (ד)מִי עָלָה־שָׁמַיִם וַיֵּרַד מִי אָסַף־רוּחַ בְּחָפְנָיו מִי צָרַר־מַיִם בַּשִּׂמְלָה מִי הֵקִים כָּל־אַפְסֵי־אָרֶץ מַה־שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ כִּי תֵדָע

   מצודת דוד:מי עלה. מי עוד עלה השמים כמו שעלה משה השמים וירד בשלום או ר״ל שעלה לקחת התורה מיד המלאכים: מי אסף. כאשר זרק משה פיח הכבשן נתפזר על כל הארץ כאלו אסף הרוח בחפניו לפזרם על ידו ואמרו מי אסף עוד כמוהו: צרר. כשבקע הים עמדו המים היורדים ולא הלכו בדרכם כאלו צרר אותם בשמלה ומי צרר עוד כמוהו: מי הקים. כי עד לא נתנה התורה היתה הארץ מתמוטטת לפול וכאשר קבל משה את התורה הקים קצות הארץ לעמוד על עמדה ומי הקים עוד את הארץ כמוהו: מה שמו. הוא עניין מליצה כאומר לזולת אם היה מי כמוהו אמור נא מה שמו או אם שכחת שמו אמור שם בנו אם תדע שהיה מי מאז דוגמתו ור״ל ומאחר שלא היה מעולם מי יערוך אליו איך מלאה לבי לנטות מדבריו על פי אומדן הדעת ואמר כמתרעם על עצמו ותוהא על הראשונות ומלמד דעת לבל יאחז מי דרכו להשען על חכמתו:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   וירד. מל׳ ירידה, או הוא ענין ממשלה ושלטנו׳ כמו וירד מים עד ים (תהילים ע״ב:ח׳):

   בחפניו. עניינו מלא כפו׳ הידים כמו ומלוא חפניו קטורת (ויקרא טו):

   צרר. ענין קשירה כמו צרור כספו (בראשית מ״ב):

   בשמלה. בסדין:

   אפסי. קצות:

   ומה. הוא״ו במקום או:

   רש"י

   מי עלה שמים. כמשה:

   מי אסף רוח. פיח הכבשן:

   מי צרר מים. קפאו תהומות (שמות ט״ו:ח׳) נצבו כמו נד (שם) בתפלתו של משה:

   מי הקים. את המשכן שבהקמתו נתבססו כל אפסי ארץ כך נדרש בפסיקתא:

   מה שמו ומה שם בנו. אם תאמר כבר היה דוגמתו אמור מה שם בנו איזו משפחה יצאה ממנו ונדע מי הוא:

   כי תדע. אם תדע מי הוא ואיך לא יראת לעבור על דבריו:

   מלבי"ם

   מי עלה, ר"ל ואיך דעת קדושים אדע לדעת מי עלה שמים וירד שהיה שאלתו במע"ב לחקור איך נתהוו שני חומרי ההיולי הראשונים שמהם נבראו השמים והארץ, ומי גבל להם מקומם ברום ובשפל שהם מקומות השמים והארץ, מי עלה שמים להגביל עומק רום ומי ירד להגביל עומק תחתית, וגם השאלה ששאלתי מי אסף רוח בחפניו, שיסוד האויר שדרכו להתפשט בכ"מ אשר ימצא שם ריקות, מי אספו ויצמצם אותו שיעמוד סביב כדור הארץ עד עיגול הנשימה, שעד שם האויר חופף סביב הארץ ומשם ולמעלה לא נמצא עוד האויר שלנו הראוי לנשימת כל בע"ח והוקל ונזדכך, מי אספו בחפניו באופן זה, וגם השאלה מי צרר מים בשמלה, שהמים אשר טבעם שיקיפו ויכסו כל כדור הארץ סביב, מי צרר אותם שיקוו כולם בים אקינוס וישם חול גבול לים בל יתפשט כאלו נצררו בשמלה שלא יוכלו לצאת משם, ועוד שאלת מי הקים כל אפסי ארץ, מי שם גבול טבע הארץ שתקום על מרכזה ותהיה תלויה על בלימה וכל אפסי הארץ מסביב ימשכו אל הכובד והכח המושך הנמצא במרכזה, ומבואר שערך עליו שאלות בכל הד' יסודות, כי השמים הוא מקום יסוד האש לדעת הקדמונים, ואחריו על הרוח והמים, והארץ שהוא יסוד העפר, מה שמו ומה שם בנו, כי השואל היה מתפלסף כדעת הפילוסופים שמן העילה הראשונה נאצל עלול ראשון שהוא השכל הנאצל שקראו אותו בשם בן להמאציל העליון.

   כי תדע, ר"ל שאתה רוצה לדעת ולהשיג כ"ז, או ר"ל שאתה מתפאר לדעת כ"ז ע"פ שכלך וחקירתך, והלא זה דבר בלתי אפשר להשיגו בחקירה אנושית, רק.

   רלב"ג

   מי עלה שמים. מי מהדברים השפלים עלה לשמי' או מי מהשמי' ירד לארץ שיתכן שיהיה התיחסות בין השמים ובין הארץ באופן שיתכן שישפעו כחות מהשמים ישלם בהם מה שבארץ כי זאת השאלה עמוקה ומסופקת מאד מפנים רבי' ונזכיר מהם היותר חזקים לקצר המאמ' בזה האופן הא' הוא שכבר ידמה שיחוייב היות למשפיע בפועל באופן מה שאצל מקבל השפע בכח והמשל כי האש לא תשוב מה שהוא חם בכח חם בפועל אלא מפני שיש לאש חום בפועל ובהיות הענין כן והו' מבוא' במה שאין ספק בו שאין לגרמים שמימיי' דבר מאלו האכיות אשר ישפעו מהם באלו הנמצאות השפלו' ר"ל החום והקור והלחות והיובש הנה יפול ספק חזק איך ישפעו אלו האכיות והנמש' להם מהגרמי' השמימיים והאופן הב' והוא חזק העומק ג"כ הוא שכבר יחשוב חושב שהדברי' המתחלפים יחוייב שתהיינה התחלותיה' מתחלפות ולזה ידמה שיהיה מחוייב היות ההתחלה מתיחסת למה שהיא לו התחלה עד שתהיה התחלת הדברים הבלתי נפסדים זולת התחלת הדברים הנפסדים ולפי שהתחלת הדברים הבלתי נפסדים יחוייב היותה בלתי נפסדה הנה ידמה שיחויב מזה היות התחלת הדברים הנפסדי' נפסדת וזה ממה שירחיק היות השמים התחלה למה שבארץ אלא שאם יונח שעלה לשמי' דבר מאלו הנמצאות השפלות והוא נפסד כמו הם ובעל תכלית וממנו ירדו וישפעו אלו הכחות וזה דבר בתכלית הזרות והביטול ואם רצינו להשלי' הספק בזה הצטרכנו למאמ' ארוך לא יכילהו זה הביאור ויספיק לנו מה שזכרנו מזה והספק הב' מי אסף רוח בחפניו השמי' להיות נאצל מכללם רוח א' באופנים והם היסודות והיא רוח החיה אשר באופנים שקראו הפילוסופי' הנפש הנאצלת מהגלגלי' והתבאר מציאות' בס' ב"ח כי בזה גם כן ספקות עמוקות כמו שביארנו בה' מספ' מ"י הא' איך ישפע א' בלתי מתחלק מרבים והב' איך יתכן בעלול שיהיה יותר שלם מכל א' מהעלות הקרובות אשר שפע מהם כי זה ענין הנפש הזאת שזכרנו עם מניעי הגרמי' השמימיים ששפע' מהם וכבר יפול ספק עוד איך יסתבך זה הרוח ביסודות ובאי זה אופן יתכן בו זה והספק הג' הוא מי צרר מים בשמלה באופן שיהיה רקיע בתוך המים העליוני' מחלק מה מהם כמו שנזכר בתור' ויתבאר מדברינו בספ' מלחמו' ה' שיהיה מחוייב שיהיה שם בין גלגל לגלגל גשם בלתי שומר תמונתו הוא הנקר' מים העליוני' והנה הספק בזה הוא כי זה הגר' העליון הוא נקי מהאכיו' אשר ישלם בהם הקרוש וההתקשות לדברים ולא יתכן ג"כ שנניח חדוש העולם בהם מצד קור או חום יהיה סבת בהם הענין בגשמים אשר אצלינו שקצתם יקרשו מהקור וקצתם יקרשו מהחום כמו שיתבאר בס' האותות והנה השאלה עמוקה וקשה מאד ואם באנו להרחיב המאמר בה ובמה שיפול מזה מהספק במציאות המים העליונים אשר הספק ההוא הוא ג"כ בכח זאת השאלה הצטרכנו למאמר ארוך מאד וכבר יעמוד על זה במעט עיון מי שיראה מדברינו בג"ה בה' מספר מ"י והספק הד' הוא מי הקי' כל אפסי ארץ באופן שיהי' זה החלק נגלה ממנ' לא יקיפוהו המים כמו שהיה ראוי לפי הסדור הטבעי וזה כי אם אמרנו שהסבה בזה משפע הגרמים השמימיים כמו שזכר הפילוסוף הנה יתחייבו הספקות הנזכרו' בספק הראשון מאלו ועוד שכב' בארנו בספר מ"י ובבאורינו לספר השמי' והעולם שא"א שייוחס זה אל הכוכבי' שאם היה הענין כן היה מחוייב שיהיה הנגלה מהארץ שלם סבוב כי הכוכבים ההם הם סובבי' סביב הארץ סבוב שלם ואנחנו לא נמצא הנגלה מהארץ יותר מי"ב שעות כמו שזכ' בטולמיוס היוני שנתבא' מהלקיות הירחי' שהבינו מהם המזרחיי' והמערביי' ובכלל אין דרך לחכם לעמוד על סבת זה אם לא יעזר במה שזכר' התור' מזה מה שמו ומה שם בנו כי תדע הנה קראו לסבה הקרוב' לזה הפועל בן כי היא עלולה מהעלה האחר' הגבוה ממנ' ורצה בזה אמו' לי מה היא הסבה הפועלת בזה ואם אמרת שהסבה ההיא תפעל זה באמצעו' סבה אחרת יותר קרובה קרא שם לזא' הסבה הקרוב' שיאו' שישפעו ממנו אלו הדברי' לפי מה שיורה עליו שמו והמשל באלו השמו' כי אנחנו נאמ' כי הש"י ברא האד' באמצעו' השכל הפועל והשכל הפועל בראהו באמצעו' זרעי הזכר והנקבה הנאו' להיו' ממנו זאת ההוי' כמו שהתבא' בטבעיו' ואולם באלו הספקות שזכרנו לא תוכל לקרוא שם לא לפועל ולא לבנו באופן יאות להיות ממנו זאת ולזה צריך שתקרא אלו המחשבות המחויבות ספק באלו הדברים ותשען על אמרת הש"י בתורה ובנביאים שהתבאר ממנ' אמונת אלו העניני' אשר נפל בהם הספק והוסר הספק מהם במה שזכר' מחדוש העולם כי לא נצטרך אחר זה לבקש באלו הדברי' סבות ממין הסבו' אשר יותנו בדברי' הטבעיי' וכבר התבאר כל זה מדברינו במאמ' הה' והו' מספר מלחמו' ה':

   אבן עזרא

   מי הוא שעלה שמים וירד כלומר שיש בו כח לעלות אל השמים הגבוהים ולרדת אל הארץ שהיא לעומק, לא אדענו בחכמתי.

   בחפניו כדי שיבין השומע כי חפניו וידיו הם רצונו או שכלו, כלומר שיאסוף הרוח שלא תהיה נושבת.

   מי צרר מים כאילו צררם בעבים הדומים לשמלה להמטיר על הארץ.

   כל אפסי ארץ שלא ימוטו, והאפסים הם הקצוות העומדות על בלי מה.

   מה שמו ומה שם בנו שידעהו בחכמתו.

   כי תדע אתה אתיאל אדם או בנו, הגד לי שם אחד מהם שידעהו. והטעם: אינו יכול לדעתו ואין בנבראים שידעו בחכמתו.

5. (ה)כָּל־אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ

   מצודת דוד:כל אמרת. עתה רואה אני אשר כל אמרת אלוה היא צרופה ומזוקקת מבלי סיג ומכשול והוא למגן ולמחסה להציל מן מכשול הטעות את החוסים בו ולא החוסים בחכמתם כמוני כי אם לא חסיתי במשען חכמתי לומר ארבה ולא אסור לא הייתי נכשל בעבירה כי לו אם הכוונה היא שהדבר תלוי ומסופק מכל מקום אין לשעון בחכמה ולסור ממנה:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   צרופה. זקוק מסיג כמו לשוא צרף צורף (ירמיהו ו׳:כ״ט):

   רש"י

   כל אמרת אלוה צרופה. מזוקקה ולא כתב דבר שלא לצורך והיה לי ליזהר:

   מלבי"ם

   כל אמרת אלוה צרופה, שבכל אלה החקירות צריך לסמוך על עדות התורה שכולם נבראו יש מאין ע"י אומר ה' ואמרת אלוה, דברי התורה במע"ב צרופה מכל סיג, כי כל מה שאמרו הפילוסופים הקדמונים בזה הם כסף סיגים מצופה על חרש, וה' הוא מגן לכל החוסים בו, ואינם טועים בהבלי שוא ומדוחים:

   רלב"ג

   כל. הנה כל אמרת הש"י צרופה ר"ל שהיא נקייה מן הסיגי' והדברים שילכו במדרגות המות' והוא מגן לחוסים בו לשמרם מהטעו' ומהדברי' בכמו אלו המקומות אשר הטעות מרחיק בהם האדם מהצלחתו האמתית ולזה נזכרו אלו השרשים הגדולים בתור' ובדברי הנביא:

   אבן עזרא

   כל אמרת אלוה צרופה כענין: אמרות ה' אמרות טהורות והם המצות הצרופות כזהב המזוקק ובהם חכמת יראת השם ואין ראוי להתעסק בזולתה, על כן אל תוסף על דבריו אתה איתיאל, כענין לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו.

   מגן המ"ם נוסף, וכן מנגן כמו משברי אל.

   אלוה, אל, שתים [ה-ז] ג' דבקים, ע"ד תפלה.

6. (ו)אַל־תּוֹסְףְּ עַל־דְּבָרָיו פֶּן־יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ

   מצודת דוד:אל תוסף. הואיל ואמרתו צרופה מבלי סיג ומכשול טעות לזה אל תוסף מה עליהם פן כשיברר בדברך ימצא נכזב ומוטעה ואיך א״כ תחובר לאמרת אלוה הצרופה:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   יוכיח. ענין ברור דברים כמו לכו נא ונוכחה (ישעיהו א׳:י״ח):

   בך. ר״ל בדבריך:

   ונכזבת. מל׳ כזב:

   רש"י

   פן יוכיח בך ונכזבת. יוכיח על פניך שע"י תוספתך אתה בא לידי עבירה וכ"ש אם תגרע:

   מלבי"ם

   אל תוסף על דבריו. לאמר בזה דברים משכלך, פן יוכיח בך, שיראה לך שאינך יודע אף את עצמך, לדעת איך נבראת, ואת פרטי איבריך וקשורם, וקישור הנפש בגויה, וכ"ש איך תעיז לעלות במעלות לדבר גבוה בבנין העולם הכללי והמצאתו, ועי"כ ונכזבת, ויתגלה כי שמת כזב מחסך ובדית כזבים ושקרים שאין בם ממש:

   רלב"ג

   אל תוסף. על דברי הש"י אך יתבונן בהם באופן לא יצטרך למה שתבין מהם תוספת בדברים ההם שאם הקלת בעיונם עד שלהקל מעליך כשלא יתכן וכן הבאו' תאמ' שהוא חסר מלה או מלו' כך שמא יוכיח בך הש"י שאר האנשי' מעשו' ככה מפני עצם מה שיגיעו לך מהרע וההפסד עד שתשא' הבל וכזב מזולת השארות כלל:

   אבן עזרא

   תוסף מורכב מן יסף וספה שהוא ספות החטאת, והעד עליו השבא אשר תחת הסמ"ך. והפרוש אחר: והמורכב הוא מן תוסף ומן תוכף על משקל ירד. ועתה אשוב לפרש ואומר כי דברי החכם הם ז' חלקים וכלם ע"ד מוסר וכל חלק מד' דברים לבד שתים שאלתי וכן נהגו חז"ל באמרם ד' מידות באדם ד' מידות בתלמידים ובתוך אלה ששה פסוקים הדבקים ספר ד' יסודות והם שמים הן יסוד האש שהיא חמה ויבשה ורוח יסוד הלחות והחום ומים קרים ולחים וארץ יסוד הקור והיבושת, וכן הפירוש, דברי עומד במקום שנים כאלו דברי אגור דברי המשא והנבואה כענין עצת אחיתופל, כאשר ישאל איש בדבר האלהים, נאם הגבר יתכן ששאלוהו דברי חכמות אלהיות איתיאל ואוכל והגבר השפיל עצמו ואמר להם: איך תשאלוני כי אני בער יותר מאיש ואפילו בינת אדם אחד אין לי, ולא למדתי חכמה על ענין האלהי ולא דעת אל אדע, כלומר אין לי חכמה ודעת.

   פן יוכיח בך בעניין שעבר על מצות לא תעשה.

   ונכזבת תהי נכזב בהתעסקך בחכמה אחרת זולת חכמת מצותיו ונכזבת כענין: בנים כחשים ונקראו כן ממרים פי השם.

   פרוש אחר: בן יקה בן יקהת עמים, כי בשביל דוד נאמר לבן: שלמה בן יקה וקהלת ואגור - הוא נאם הגבר לאיתיאל בדבר הנשים והסוסים שאמר: ארבה ולא אסור לבבי ואוכל, כי בער, איתיאל מתנחם אח"כ ואמר: עשיתי כמי שלא למד חכמה ולא ידע דעת שחקים ובקש קהלת שידע במשפט להצדיק ולהרשיע בלא עדים ולא אמרה תורה אלא על פי עדים, ועל זה נאמר: בקש קהלת וגו' שיענה מן השמים ולא היה לו כן, או אמר וכתוב: יושר דברי אמת, בשביל התורה כל אמרת אלוה צרופה אל תוסף וגומר, ואני לא שאלתי דבר נכון ששאלתי דבר שלא היה לי לישאל, כיצד היה לו למשה שעלה שמים וירד ואהרן שאסף רוח שנא' ויעמוד בין החיים ובין המתים ואליהו שצרר מים בשמלה ויהושע שהקים כל אפסי ארץ שמש בגבעון דום?! מה שמו - כי בניהם לא הגיעו לשמם ולדעתם, אף אני שאני מהם, ועתה שתים שאלתי מעמך.

7. (ז)שְׁתַּיִם שָׁאַלְתִּי מֵאִתָּךְ אַל־תִּמְנַע מִמֶּנִּי בְּטֶרֶם אָמוּת

   מצודת דוד:שתים. עתה ידבר מול המקום ב״ה ואמר שני דברים אני שואל ממך ואל תמנעם ממני בטרם אמות ר״ל כל ימי חיי לא יהיו מנועים ממני:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   רש"י

   שתים שאלתי מאתך. עכשיו מדבר לפני הקב"ה:

   מלבי"ם

   שתים, עפ"ז אמר אגור אל ה', אני שאלתי ממך שני דברים בל תמנע ממני בטרם אמות מיתת הנפש, ע"י שאטעה מדרך האמונה להמשך אחרי דרכי הפילוסופים האורגים קורי עכביש והחוזים משאות שוא ומדוחים:

   רלב"ג

   שתים שאלתי. אמר זה החכם מדבר אל השם יתבר' שתי שאלות שאלתי מאתך אל תמנע ממני בטרם אמות כי אחר המות לא יתחדש לאד' קנין השלימו' אם לא בחייו:

8. (ח)שָׁוְא וּדְבַר־כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל־תִּתֶּן־לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי

   מצודת דוד:שוא ודבר כזב. היא היא וכפל הדבר בשמות נרדפים כמו אדמת עפר (דניאל יב): הרחק. ר״ל תן בלבי לדבר אמת ולמאס בשקר: הטריפני. פרנסני מאכל קצוב די הספוק להחיות הנפש ולא יותר:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ראש. עניות:

   הטריפני. ענין מזון כמו טרף נתן ליראיו (תהילים קי״א:ה׳) והוא מושאל מל׳ מזון החיה הבא ע״י טרף:

   חוקי. הקצוב לי וכמו ואכלו את חוקם (בראשית מ״ז:כ״ב):

   רש"י

   ראש. דלות:

   הטריפני. ל' מזון וכן טרף נתן ליראיו (תהילים קי״א:ה׳):

   מלבי"ם

   שוא ודבר כזב הרחק ממני, ר"ל בל אהיה עני בדעת לבל אבין מאומה עד שאבא להאמין אמונת שוא, ר"ל דברים שא"ל ממש כלל, כמו העכו"ם שהאמינו בכל דרכי סכלות ופתיות שזה אמונת שוא, ולא שאהיה עשיר בשכלי לפרוץ בחקירה יותר מדאי עד שאוציא דברי כזב, כמו שהרבו החוקרים דברי כזבים להכחיש חידוש העולם מאין, ואמרו שהעולם קדמון כקדמות ה' ועמד ממנו בהכרח כצל מהשמש וכמשכיל עם המושכל, וכן כחשו והמציאו כזבים בכל פנות האמונה, ונתן ע"ז משל ראש ועושר אל תתן לי, כי הראשון רש בשכלו, והשני עשיר יותר מדאי, ושניהם יוצאים מן האמונה, רק הטריפני לחם חקי. ובנמשל שיתחכם ע"פ חכמת התורה שהיא לחם הנפש המיועד לשלמותה ולחיותה:

   רלב"ג

   שוא ודבר כזב הרחק ממני. בהשגותי שוא ודבר כזב שלא אשתבש ואתבלבל בעיוני ושלא יהיה עיוני בדב' הבל שאין לו מציאות כאילו תאמר שיהי' העיון במציאות הרחוק וידמ' שרמז בשוא אל מה שהוא שקר ודבר כזב אל מה שהוא הבל או הפך זה והנה תקרה לאדם החקירה והעיון במה שאינו נמצ' לחשבו שהוא נמצא אם מפני שבוש המדמ' אם מפני ספו' כוזב קרה לו אם מפני דעות ירשו בזה מזולתו והשאלה הב' היא שלא תתן לי עוני ודלו' בדעו' לקצר בדעות מה שאפש' לאדם השגתו ולא תתן לי ג"כ עושר לפנות להתחכ' במה שאין לאדם השגתו אך השפיע לי בדעות המזון הראוי לשכלם לא פחות ולא יותר וזאת באמת היא שאלה גדולה לא יתכן שימצ' איש יגיע אליה באלפי' מן הב' אבל הוא ראוי שישתדל כל אחד מהאנשי' המעייני' בזה כחזק' היד:

   אבן עזרא

   שוא כמו שקר.

   ודבר כזב שלא אהיה עד כזב. וי"ו ועושר. תחת או, הטריפני מן ויהי טרף בביתי.

   חקי הראוי לי להעמיד בו הנפש.

9. (ט)פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי יְהוָה וּפֶן־אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי

   מצודת דוד:פן אשבע. ר״ל כי כשיהיה לי עושר רב פן אשבע ביותר ואתגאה ואכחש בה׳ לומר מי ה׳ כלומר אין אלהים: ופן אורש. ואם אהיה עני פן כשאהיה רש ביותר אגנוב הון למלאות נפשי המתאוות ואתפוש בפי להזכיר את שם ה׳ להשבע בו על שקר:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ותפשתי. ענין אחיזה:

   רש"י

   פן אשבע. מתוך עושר וכחשתי בהקב"ה מרוב גאוה ומהו הכחשה:

   ואמרתי מי ה'. כלומר אין אלהים:

   ותפשתי שם אלהי. להרגיל להשבע בו לשקר:

   מלבי"ם

   פן אשבע וכחשתי מרוב טוב, ובנמשל שהמעמיק בשכלו לחקור יותר במה שאחר הטבע, יבא להכחיש מציאות ה' ולאמר שהעולם קדמון ושאין ה' בורא כל, ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי לישבע בשקר, ובנמשל שהרש בשכלו יגנב ויקח לו כחות הטבעיים או כחות הכוכבים ויתפש עליהם שם אלהות ויעבוד עכו"ם, ולכן טוב הדרך הממוצע שלא יפרוץ שכלו יתר על האמונה הקבועה בתורה, ויאמין בכל מה שהחכימה אותו התורה הנתונה מאלהים:

   רלב"ג

   פן אשבע. להתחכ' במה שלא אוכל להשיגו ואומ' מי הוא הש"י ר"ל מה הוא וזה דבר לא יתכן שיושג אלא לש"י ולזה תבו' זאת החקירה אל שאכחש ואעשה אלוה מדבר בלתי נמצא כן כשאחייב לאלו' מהות בלתי נמצא כן ויביא זה לכפירה ולהאמין בזולתו ופן אורש ואקצ' מהחקור במה שאפשר לאדם השגתו ויהיה זה סבה אל שלא אעמוד על חיוב היות שם אלוה הוא הפועל לכל הנמצאו' ויהיה קצורי סבה שאגנוב האלוה מהנמצאות ואומר שאין שם אלוה כמו שהיה אומר אפיקורוס וסיעתו ואחשוב כי לא תפשתי בזה כי אם השם לבד כי הנקרה בו אין לו מציאות ויהיה זה יותר קשה באופן מה ממה שיגיע מהפסד בסבת התחכם יותר ממה שראוי:

   אבן עזרא

   וכחשתי זהו ואמרתי מי ה', כענין: לא ידעתי את ה'.

   ותפשתי שאשבע על הגנבה, ואתפש בשבועת שם אלהי לשקר, והתפישה בהזכרת השם.

10. (י)אַל־תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל־אֲדֹנָיו פֶּן־יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ

    מצודת דוד:אל תלשן. אל תדבר לה״ר על העבד לפני אדוניו ודבר בהווה כי דרך לה״ר לאמרו לפני מי שהנאמר עליו מוכנע לו וירא מפניו: יקללך. פן העבד יקללך ותהיה לשממה:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    תלשן. מל׳ מלשינות ולה״ר:

    ואשמת. מל׳ שממה כמו עדרי הצאן נאשמו (יואל א׳:י״ח):

    רש"י

    אל תלשן עבד. אל תמסור דין על אדם לצעוק עליו להקב"ה ואפי' הוא רשע אשר אביו יקלל וכל התועבות האמורות כאן בו, וראיה לדבר מהושע בן בארי כדאיתא בפסחים בפ' האשה שהלשין את ישראל ואמר החליפם באומה אחרת אמר לו הקב"ה קח לך אשת זנונים (הושע א׳:ב׳):

    מלבי"ם

    אל תלשן. גם זה תשובת אגור אל החכמים איתיאל ואוכל. ובדברים האלה המופלאים אחשב לפרשם בדרך הפשוט ודרך המושכל:

    דרך הפשוט

    (י-טו) הדבור של החכמים האלה היה בעניני מדיניות מענין מלך אחד שהיה בימיהם ומרוע הנהגתו, וכפי המבואר מן התשובה היה בימי אגור מלך אחד איש זדון שהיה כופר באלהים, וכן הנהיג את בני דורו, והיו לו שתי נשים בנות אם אחת שהיה שמה עלוקה, ונשיו אלה השחיתו את העם ובעצתם הרג והשחית רבים מן העם, וכן היה אז בצורת ועצירת גשמים, וגם אש אכלה בכל ערי המדינה, עד שהיה להם צרות רבות ורעות, ומלך הזה בעת שמלך העביר את אביו מכסאו ומרד באביו ואמו ומלך תחתיו בעצת נשיו, והיה לו שפחה אחת שמה שממית והיא היתה בעלת ערמה ותחבולות שהמלך זנה עמה, והיא פרשה רשתה עליו עד שבעלה עבד המלך שהיה שמו אלקום מרד על המלך, והעביר אותו מכסאו והרגו ונתן בשרו לעוף השמים, והשפחה ירשה את גבירתה, ואיתיאל ואוכל נודע להם מדבר המרד, וחשבו לגלות אזן המלך והתיעצו עם אגור בן יקא, והשיב להם אל תלשן עבד אל אדוניו בל ילשינו עליו, פן יקללך ואשמת, שאחר שהוא היה נאמן בית המלך יוכל להיות שתשוב הקללה על המלשין, כי העבד יצטדק בדינו ולא יוכלו לברר את הדבר והם יצאו אשמים על שהלשינוהו בשקר, חוץ מזה אמר להם שהמלך ודורו ראוים לכליה אחר שהוא (יא-יג-יד) דור אשר אביו יקלל, שכמו שהמלך בזה את יולדיו והורידם מכסאותם כן נהגו אחריו כל העם להבזות יולדיהם, וכן הוא דור טהור בעיניו הגם שלא רוחץ מצואתו ועושים כל התועבות, והם דור אשר רמו עיניו בגאוה וגאון דרך רע, והם דור אשר חרבות שניו לאכל עניי הארץ בענין שהם רעים וחטאים בין למקום בין לבריות בין במעשים בין במדות, וע"כ הענישם ה', כי לעלוקה שתי בנות, שהם שתי נשי המלך שהם בנות עלוקה, הם אומרות הב הב, גוזלות וחומסות ומשחיתות את העם (גם יל"פ ששם הנשים היה הב הב) ושתי בנות האלה שלש הנה לא תשבענה לא ישבעו מדם הרוגים להשחית שלש הכתות הרעות שחשב, שהם דור אביו יקלל, דור טהור בעיניו, ודור מה רמו עיניו, וארבע שהיא הכת הרביעית שהוא דור חרבות שניו לא אמרו הון, כי אכלום בכל פה, מדה כנגד מדה כמו שהם אכלו עניים מארץ:

    דרך המושכל

    האנשים האלה איתיאל ואוכל שהתפלספו לפני אגור, האמינו בקדמות העולם או בחומר קדום, ואמרו שהעולם עומד מעצמו ע"י ההויה וההפסד המתמיד וע"י הד' יסודות שממירים צורותיהם תמיד ומתהפכים א' לחברו ומתערבים ומתמזגים זה בזה, ומתוך כך החזיקו בדעת אפוקריס שהעולם כמנהגו נוהג ואין משגיח ומושל בעולם, ולעגו על עבודת אלהים באמרם מה בצע כי נעבדנו ואין משגיח ומקבל עבודה מבני אדם וע"ז אמר אגור אליו.

    (י-יא) אל תלשן עבד אל אדוניו, אל תדבר מלשינות על העבד העובד לאלהים, פן יקללך שאדוניו המשגיח וישמע דברך יקללך בעבור זה, ואשמת כי עליך יגולל האשם שעל ידי שטתך באו למינות, וקם דור אשר אביו יקלל, שמכחיש את אביו שבשמים ואומר שהעולם נולד מעצמו בלא אב מוליד, ר"ל בלא בורא, וגם את אמו לא יבורך, שגם את החומר שממנו נתהוה העולם לפי דעתו, לא יברך אותו, כי יאמר שהוא מקור משחת, אוכל בניו ומפסיד ילדיו ומשביר אחרים תחתיהם, ושהרע גובר בו על הטוב, כמו שנודע דעת המינים האלה, וגם שלפי דעתם המשחת לא התחייבו בכבוד אב ואם, כי אמרו שטוב לו לאדם שלא נברא משנברא ושמציאתו בזה העולם הוא לרעתו, ומקללים את אביהם שגרם להם המציאות:

    רלב"ג

    אל תלשן. והוסיף להזהיר שנית על דברי התורה שלא יחטא בעיונו בהם וישתבש ויתלה בזה בדברי תורה ולפי שהתורה הוא כמו עבד לש"י לשרתו בה בהגעת השלימות בה לאדם הזהיר שלא יתלה האדם בדעותיו המשובשות בדברי התורה כי בזה כאלו הלשין העבד אל אדניו לומר לו שהטעה אותו עבדו ואמר שאם תעשה כן אולי יקללך אדניו והוא הש"י ותהיה לשממה והפסד מפני היותך מיקל בתורתו והמשיל ואמר כי זה הפועל המגונ' מהבנת דברי התורה בזה האופן החס' ידמה אל הדבור שמקלל הוריו אשר גדלוהו והביאוהו אל המציאות בצד מה ולא יתן להם הכבוד הראוי אך יקללם וכן הענין בזה המעיין עם התורה כי אלו היה נותן כבוד לדברי התורה היה מעמיק בהבנתם באופן ראוי וישמר בזה מהטעות בדבריה אך הוא מקל בדברי התורה עם רוב הטובה שהיא משפעת לו במוסר ובדעות עד שהיא תגדל נפשו ותזונה מהמזונות אשר תקנה בהם החיים הנצחיים:

    אבן עזרא

    אל תלשן בפסוק הזה הזהיר מן הרכילות והזכיר עבד הבורח, כי קשה מכל הרכילות.

    אל תלשן אל תגלהו ותודיעהו בלשונך והוא עבד הבורח מהאומות ע"ג לארץ ישראל להתגייר, שלא ישיבוהו לו, שנא' עמך ישב בארצך.

    עבד אל אדניו שניהם אינם ישרה כענין לא תסגיר עבד אל אדניו ושם הזכיר שלא ילשינהו אל אדניו.

    ואשמת וכבר אשמת בעבור שברח אליך לכבוד השם, לחסות תחת כנפיו.

11. (יא)דּוֹר אָבִיו יְקַלֵּל וְאֶת־אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ

    מצודת דוד:דור וגו׳. מוסב למעלה לומר אפי׳ הדור פרוץ אשר וגו׳ ופן תחשוב להלשין ביניהם למען יהיה חרב איש ברעהו ויאבדו בעונם עכ״ז אזהיר לך אל תלשן: לא יברך. לא יזכירם בלשון ברכה אלא בלשון קללה:

    עוד פירושים על פסוק יא: אבן עזרא

    אבן עזרא

    דור דור, דור, דור, לעלוקה [יא-טו] מי דור אביו יקלל מצואתו לא רוחץ - ד' דברים אלה דבקים בפירוש עם ד' בנות, והעד על זה: דור אביו יקלל עין תלעג לאב לעלוקה כמו עוות וראוי להיות עקולה מן משפט מעוקל והיא תהפך כמו: כשב כבש ירעף יערוף ושתים ושלש דרך אריכות:

    לא יברך כי גמלתו וראויה לברכה. ויש דור שהוא טהור ונכבד בעיניו ומצואתו לא רוחץ, כלומר ומי שלא יוכל לרחוץ את בשרו מצואתו ואיה ירחץ לבבו מרעתו, ויחשוב שהוא טהור?! רמז למתגאים.

12. (יב)דּוֹר טָהוֹר בְּעֵינָיו וּמִצֹּאָתוֹ לֹא רֻחָץ

    מצודת דוד:דור טהור. אף אם הדור ההוא מחזיק עצמו לטהור ונקי מעון ועל ידי זה לא נרחץ מטנוף המעשים כי המחזיק עצמו לחוטא מהרהר פעם בתשובה ולא כן המחזיק עצמו לטהור:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    ומצואתו. מל׳ צואה וטנוף:

    מלבי"ם

    דרך המושכל

    דור, וגם הם דור טהור בעיניו הגם שמצואתו לא רחץ, כי הם יאמרו שאין צריכים למעשים תוריים ולא להתקדש ולרחוץ מתאות ומכל מדה רעה, אחר שאין תורה ודת אלהית לדעתם, ועושים כל התועבות אשר יעלה על רוח תאותם, כי יאמרו כי יתנהגו כפי מזג החומר וכפי מדותיו ותכונותיו כל העולה על רוחם וכפי חפץ נפש בהמתם:

    רלב"ג

    דור טהור. ואמר ממשל על מי שנכנס בעיונו שוא ודבר כזב שהוא דומה אל הדור שהוא טהור בעיניו ולא רוחץ מטנוף והלכלוך היותר מגונה והוא הצואה שירגישו בעיפושה כל הקרובים אליו וכן הענין הזה בשוא כי השוא ודבר כזב אצל מזון הנפש הוא כמו הצואה אצל מזון הגוף כי הגוף יזון מהמזון והמותר שלא יאות ליזון ממנו הוא הצואה והנפש תזון מהדעות ותקח האמת ותשליך השק' כי לא יאות להזון ממנו ואמר ממשל על מה שיתחכ' יותר ויעיין במה שאין דרך אל השגתו שזה דומה לענין הדו' שהוא עז פני':

13. (יג)דּוֹר מָה־רָמוּ עֵינָיו וְעַפְעַפָּיו יִנָּשֵׂאוּ

    מצודת דוד:דור מה רמו. אף אם הדור ההוא מה מאוד רמו עיניו וגו׳ ר״ל המה גסי הרוח:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    רמו. גבוה:

    ועפעפיו. אישון העין:

    רש"י

    דור מה רמו עיניו. זה גסות הרוח:

    מלבי"ם

    דרך המושכל

    דור, וגם הם דור מה רמו עיניו, כי ירימו את עיני עיונם לחקור בגדולות ובנפלאות מהם לדרוש בעניני האלהות ובמה שאחר הטבע כאלו בכח שכלם להשיג את הכל, וגם עפעפיו, שהם הסוגרים את העינים ינשאו, שלא יסגרו את עיניהם להסתיר פנים מהביט אל האלהים, רק ישלחו עיניהם במקום אשר חשך סתרו וערפל חתולתו:

    רלב"ג

    דור. שרמו עיניו ועפעפיו ינשא בהפך מה שיעשה הביישן והיא מדה מגונה מאוד מביאה לחטאים גדולי' וכן זאת התכונה מביאה בדעות בחטאים כמו שקדם:

14. (יד)דּוֹר חֲרָבוֹת שִׁנָּיו וּמַאֲכָלוֹת מְתַלְּעֹתָיו לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם

    מצודת דוד:דור חרבות. אף אם הדור ההוא שניו דומים לחרבות ומתלעותיו למאכלות לאכול בהם את העניים לכלותם מן הארץ ולהשחית את האביונים מבני אדם ר״ל אוכלים בכל פה ומשחיתים אביונים עד כי לא יחשבו מן בני אדם וגדלה א״כ רעתם עד מאוד:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    חרבות. מלשון חרב:

    ומאכלות. סכינים כמו ויקח את המאכלת (בראשית כ״ב:י׳):

    מתלעותיו. הם השינים הפנימים וכן מתלעות עול (איוב כ״ט):

    רש"י

    דור חרבות שיניו. החיצונות:

    מתלעותיו. שניו הפנימיות:

    ומאכלות. סכינים:

    מלבי"ם

    דרך המושכל

    דור, וגם הם דור אשר חרבות שיניו, שע"י שאין מאמינים בתורה אלהית ובהשגחה ובשכר ועונש אין ביניהם גם דת נימוסי, רק נעשו כדגי הים שהגדול בולע את הקטנים, ואוכלים בשיניהם עניים ואביונים:

    רלב"ג

    דור חרבות. ואמר ממשל על מי שיורש וגנב ותפש שם אלהיו שזה דומה אל הדור ששניו הם כמו חרבות לחתוך ולהשחי' הדברים ומזונות מתלעותיו והם השני' הטוחנות הם לאכול עניים ולכלותם מן הארץ ולכלות אביונים ממין האדם וכן זה ישחית בזה כל עניני הדעות כי ישתבשו בקלות בדעותם החסרות ואולם החכמים לא יתכן שיזוקו בכמו אלו הדעות הנפסדות ואמר עוד ממשל על עוצם אכלו והשחתו בזה הדעת הנפסד רבים מחסרי הלב וזה תמי' לא ישבע כי ימצאו שתי בנות לעלוקה והיא התולעת הנקרא ארטוגי' בלע"ז שהוא מוצץ הדם מן האדם לא ישבע עד שיתמלא ממנו מלוא נפלא ואחר יפול ויקי' הדם ואחר כן ישוב תמיד להתמלא בזה האופן לא ישבע וכל א' מאלו השלש יאמרו הב הב לא תשבענה:

    אבן עזרא

    חרבות העשוקים האביונים.

15. (טו)לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה אַרְבַּע לֹא־אָמְרוּ הוֹן

    מצודת דוד:לעלוקה. דימה בור הקבר לעלוקה כי מוצצת ושואפת כל הבריות אליה כדרך העלוקה המוצצת את הדם: שתי בנות. הם ג״ע וגיהנם הג״ע אומרת תן לי צדיקים והגיהנם אומרת תן לי רשעים והוא ענין מליצה כאלו יאמר אל יחשוב הצדיק כי צר לו המקום בג״ע ואל יחשוב הרשע אשר הגיהנם כבר נתמלא מפה אל פה ולא ימצא לו מקום כי לא כן הוא כי כל אחת מתאוות עוד על אנשים כי הנה רחבות ידים וכ״א יבוא אל מקומו: שלש הנה. ר״ל עם כי שלש הנה המשפטים הנראים אשר לא תשבענה מלשפוט שפוט ולא יקיצו במשפט עכ״ז יש עוד אחריהם הרביעית אשר תקח עוד משפט ומרבית מיני היסורין שבה לא יאמרו די לנו לעשות המשפט כי לא ירפו ידיהם ממנה:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    לעלוקה. היא תולעת הגדלה בנהרות המוצצת דם עד כי נתמלא כל גופה ובדרז״ל סכנת עלוקה (ע״ג יב):

    הב. תן כמו הבה לי בנים (בראשית ל׳:א׳):

    הנה. הוא כמו המה לזכרים:

    הון. ענין די והרבה וכן יאמר על רבוי הממון:

    רש"י

    לעלוקה. מנחם פתר לעלוקה כמשמעו למדנו שהוא ערבי והפותרים אומרים שהוא לשון שאול ומורד וכן במדרש תהלים למדנו כן שפותר שתי בנות גן עדן וגיהנם זו אומרת תנו לי צדיקי' וזו אומרת תנו לי רשעי':

    ארבע לא אמרו הון. הרבה יש לנו:

    מלבי"ם

    דרך המושכל

    (טו-טז) לעלוקה, עתה מפרש באיזה אופן יכחשו את אביהם שבשמים, שהם אומרים שהעולם נתהוה מעצמו על ידי חומר קדמון, ואמרו שהחומר הזה ההיולי י"ל שתי בנות, (ועלוקה הוא שם פילוסוף א' שהיה שמו עלוקה, ור"ל לשטת עלוקה, או שקורא את החומר ההיולי הזה בשם עלוקה, שהוא רמש המוצץ דם, שכן ימצוץ תמיד דם ורצח, כי החומר הזה מבלה כל המתהוה ממנה, יש שתי בנות שהן אומרות הב הב, ויש שלש בנות אשר לא תשבענה וארבע אשר לא אמרו הון, ומפרש שאול, השתי בנות שאומרות הב הב, הן שאול ועוצר רחם, ר"ל ההויה וההפסד המוטבע בחומר, שהשאול הוא ההפסד, וממשלת הרחם הוא ההויה המולידה מרחמה את כל, והן השתי בנות שע"י יתהוה כל הוה, כי אין הויה כי אם בהפסד, והשלש אשר לא תשבענה, היא ארץ לא שבעה מים, ר"ל הג' יסודות עפר מים רוח, שהם מתמזגות ומתהפכות תמיד זל"ז, והנה יסוד הרוח והמים ידוע שהם מעורבים זב"ז, כי המים מורכבים משני יסודות אויריים ויש בהם ע"ט חלקים יסוד אויר חמוצי (זויערשטאף) וי"א חלקים אויר ממית (שטיקשטאף) וגם האויר מורכב מהם רק באופן אחר, שאין בו אויר חמוצי כ"כ כנודע בחימיאה, והם מתהפכים תמיד כידוע. ומודיע שגם יסוד העפר שהוא היסוד השלישי ארץ לא שבעה מים, הוא בולע אל תוכו את יסוד המים עם יסוד הרוח שבו, והם ג"כ מתהפכים זל"ז, והרביעי הוא אש לא אמרה הון, שהוא יסוד האש המהתך את כולם והוא הפועל הגדול בעולם ההויה וההפסד, והם יסודי הבריאה לדעת עלוקה, בצירוף השתי בנות שאומרות הב הב ומהוים ומפסידים את הכל:.

    רלב"ג

    לעלוקה. הב הב לא תשבענה ג' הנה אשר לא תשבענה וד' שלא אמרו הון די הון הא' היא שאול והיא ההיולי הראשון ודמהו אל המטה המוחלט להיות מציאותו החסר שבמציאות היסודיות והוא מבואר שלא ישבע בלבישתו הצורות א' אחר אחת וכן עוצר רחם והוא ההריון כי אז יעצור הזרע ברחם ועוצ' פי רחם והוא לא ישבע מצד טבעו כי תמיד יבקש ההריון וכן הארץ לא שבעה מים לזון הצמחים כי אם ימטר עליה תצטרך אחר זה למטר וזה תמיד לא יכלה או ירצה בזה והוא יותר נכון כי תמיד יתהוו המים בבטנה לא יסורו מלהתהווה במקורותיה ואולם הד' היא היותר דומה לזה הענין הנמשל ולזה הבדילה מהשאר והיא האש שלא אמרה הון כל מה שיתמיד להמצא אצלו מה שאפשר שיבער בו האש וכן הענין באלו הדעות הנפסדות אשר יקרו מפני הדלות בדעות כי הם לא יסורו מלהשחית האנשים כל מה שהתמיד להמצא חסר דעת יתכן שיטעה בהם:

    אבן עזרא

    לעלוקה כענין העקולים והעוותים שעושין הד' דורות, יש בנות ותולדות ד' אשר בם ידינם השם.

    בנות תולדות, כלומר שהשם הולידם וכן בנותיו והון טעמו ממון. פרוש אחר: כמו רב לך הונך, ליקהת מן יקהת עמים וטעמו לחבור אם ופירוש: יש דור שאביו יקלל וראוי לכבדו.

16. (טז)שְׁאוֹל וְעֹצֶר רָחַם אֶרֶץ לֹא־שָׂבְעָה מַּיִם וְאֵשׁ לֹא־אָמְרָה הוֹן

    מצודת דוד:שאול. הוא הקבר אשר לא תשבע מפגרים מתים אשר ימותו בחורים או צאצאיהם לעיניהם: ועוצר רחם. כמה נמצא אשר נעצרה רחם האשה ולא תוליד בנים והמה הולכים ערירים: ארץ. רבות פעמים ירד הגשם בשיעור מיעוט ואין די בו להשביע צמאת הארץ ובני אדם כלים ברעב והנה שלשת המשפטים ההנה מתמידות: ואש. ר״ל אחר מות האדם נשפט הוא במיני אש הגיהנם והיא שורפת והולכת כי לא תכבה ולא תאמר די:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ועוצר רחם. מניעת ההריון וכן כי עצור עצר ה׳ בעד כל רחם (בראשית כ׳:י״ח):

    רש"י

    ועוצר רחם. תשמיש:

    מלבי"ם

    דרך הפשוט

    שאול ועוצר רחם, ע"כ נענשו ע"י השאול של ממשלת הרחם, היינו ממשלת נשי המלך אשר הרחיבה כשאול נפשה לבלע ולהשחית, וגם ע"כ חלו בם עונשים אחרים השגחיים, והוא ארץ לא שבעה מים מה שהיה עצירת גשמים, ואש לא אמרה הון שאכלה אש בכל עריהם:

    אבן עזרא

    שאול שישליכו בו הדור המקלל וימותו בלא עתם, כענין: מקלל אביו ואמו מות יומת:

    ועוצר רחם שיעצור הרחם פה הבטן ולא יולידו, בעבור הדור שלא רוחץ מטומאת זנות, ושלא יהיה לו בנים ולא יהיה לו זרע.

    וארץ לא תשבע מים באין מטר ויבשו זרועים ויהיו מושפלים הגאים והרמים ברעב.

    ואש היא היורדת מן השמים לאכול הדור האוכלים העניים ועושקים האביונים, כאש שירדה עליהם בימי אליהו, וכן: ותצא אש מלפני ה'. או האש רמז לחום המייבש, כאש ולא ירד הגשם והזכיר האב והאם פעם שנית, כי זה הדור הלועג והמקלל רע מהג' דורות ועין שתלעג לאב המוסר אותו ותבוז לחברת אם המיסרת אותו, יהי חלל וינקרו עיניו עורבי נחל, שאין מרחמין על בניהן ולא יאסף לקבורה, כי המכבד אותם יאריכון ימיו.

17. (יז)עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת־אֵם יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי־נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי־נָשֶׁר

    מצודת דוד:עין תלעג. העין המלעגת ברמיזתה על מוסר האב ומבזת לקבוצי תוכחות האם וסדרי אמריה כי דרך נשים לה: יקריה. גמול ענשו הוא שהעורבים המצוים אצל הנחל המה ינקרו העין יבוא העורב האכזרי שנאמר לבני עורב אשר יקראו (תהלים קמז) ויפרע ממי שהראה אכזריות להלעיג על האב והאם אולם המה לא יאכלו את העין כי אכזרים המה ולא יהנו מן האכזר: ויאכלוה. בני הנשר הרחמנים שנאמר כנשר יעיר קנו וגו׳ (דברים לב) הם יאכלו את העין ויהנו מן האכזר:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ליקהת. ענין קבוץ ואסיפה כמו ולו יקהת עמים (שם מט):

    יקרוה. ענין נקיבה כמו וינקרו את עיניו (שופטים ט״ז:כ״א):

    רש"י

    ליקהת אם. לקמטי' הנקבצי' ונקהין בפני אמו לשון יקהת עמים (ראשית מט) קבוצת עמים והיו"ד יסוד כמו יפעת ויעלת חן:

    יקרוה. לשון תנקר נקרת הצור (שמות ל״ג:כ״ב) פוריי"ר בלעז יבא העורב שהוא אכזרי על בניו ויקרוה ולא יאכלנה ולא יהנה בה ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויאכלנה ויהנה בה, העורב אכזרי הוא כמו שנאמ' (תהילים קמ״ז:ט׳) לבני עורב אשר יקראו, והנשר רחמני שנאמר ישאהו על אברתו (דברים ל״ב:י״א):

    מלבי"ם

    דרך הפשוט

    עין, וסוף המלך יהיה שעין אשר תלעג לאב ומרד באביו ובזה אותו ואת אמו המולכת, לכן יקרוה עורבי נחל מדה כנגד מדה, כמו שהעורבים ג"כ אין מכירים את אמותיהם, ויאכלוה בני נשר שמדותיהם הפך העורב שמכירים ילדיהם ויולדיהן, וכמו שפי' חז"ל:

    דרך המושכל

    עין, ע"ז משיב ואומר לו עין תלעג לאב, עין הפילוסוף הזה הלועג לאבי כל היצור שהוא ה' מחולל כל, ותבוז ליקהת אם, שהוא החומר שנברא יש מאין ועל ידו יוליד ה' כל המציאות מעת כלות הבריאה הראשונה שהיתה יש מאין, כאב המוליד ע"י האם, והם אומרים שהכל נעשה במקרה, יקרוה עורבי נחל, והוא מדה כנגד מדה וכמ"ש חז"ל וכמ"ש בפי' הפשוט:

    רלב"ג

    עין תלעג לאב. ואחר שהשלים זה המשל שב להמשיל שנית על הטועה בכוונות התורה מצד הקלות בה והוא אשר המשיל בדור אשר אביו קלל ואת אמו לא יברך ואמר כי עין הלב שתלעג לאב והיא התורה ותבוז לקבוץ האם והוא ג"כ דברי התורה שלא ייטיב העיון במה שיתחייב מדבר דבר מדבריה ומקבוץ דבריה והסדר שלהם קצתם עם קצת עד שיהיה זה סבה אל שיטעה בכוונותי ינקבו העין ההוא העופות הדורסים הממהרי' לבא אליה בקלות ר"ל שפתאום יבא אידו כמו שהעיר באמרו פן יקללך ואשמת אמ' ממשל על זה הענין מההקל בדברי התורה עד שיטעה בדברי' שלא יורגש בתורה אי זה הדרך עבר בה שהובילוהו אל זה הטעות:

    אבן עזרא

    בני נשר שירחמו על אבותם ובניהם.

18. (יח)שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים

    מצודת דוד:שלשה המה. ר״ל כמו שאלה השלשה המה נפלאו ונעלמו ממני לבלי דעת דרך מהלכם אחר שהלכו כן דבר הרביעי לא ידעתי אותם להכיר הדבר אחר שנעשה:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    נפלאו. ענין העלמה כמו כי יפלא ממך (דברים י״ז:ח׳):

    רש"י

    נפלאו ממני. נכסו משחלפו מעיני ואיני יודע להיכן הלכו שממהרין להסתר מן העין:

    מלבי"ם

    דרך הפשוט

    (יח-כ) שלשה, אחרי שספר דברי התשובה הזאת, מביא את המשא שהוא משלים ומליצות שנשאו אז על המלך החדש, שהוא מלך אלקום שהיה עבד מורד באדוניו ומלך תחתיו, ונשאו עליו ועל אשתו השפחה ששמה שממית שמלכה תחת גבירתה, ארבעה משלים ומליצות, המשל הראשון אמרו על המלכה החדשה שהיתה שפחה תחלה והיתה מנאפת עם המלך ואדוניה וכסתה נאפופיה, ובגדה בריעה ואהובה המלך, ועליה אמרו המושלים ששלשה המה נפלאו, ר"ל שאין משאירים שום רושם בדרכם ודומה כאלו לא הלכו שם כלל, שהוא דרך הנשר באויר, ודרך הנחש בעפר, ודרך אניה במים, וכן נמצא ביסוד הרביעי שהוא יסוד האש ג"כ ענין שאין אחריו שום רושם כלל, והוא באהבת המנאפת אשר רשפיה רשפי אש, ועז"א שהרביעי לא ידעתים שג"כ נמחה הרושם, והוא דרך גבר בעלמה, ומפרש שר"ל שכן דרך אשה מנאפת, שאכלה ומחתה פיה כאלו לא היה שם אש האהבה כלל:

    דרך המושכל

    (יח-כ) שלשה המה, מראה להם טעותם, כי מי שם טבע ההולדה בכל הבע"ח, שע"י זווגם יולידו כצלמם וכתבניתם וע"י טבע זו נשמרים המינים בכל הבריאה, והלא אין השכל משיג זאת איך יתהוה זה ע"י הזווג, שכפי הנראה היה ראוי שלא ישאר ממנו רושם כלל, ובאר שכמו שבכל היסודות ימצאו פעולות שלא ישאר אחריהם שום רושם, כמו עפיפת הנשר ביסוד האויר, והליכת הנחש על צור העפר, והאניה במים, כן ראוי שיהיה דרך גבר בעלמה, שהוא ע"י חמימות יסוד האש, שלא יתהוה על ידו שום רושם, והלא ראינו שכן דרך אשה מנאפת שאכלה ומחתה פיה ולא ישאר ממנו זיוג ותולדה עד שתוכל להכחיש גוף המעשה ולומר לא פעלתי און, מזה מבואר שהוא דבר אלהים שיסד כן בכלל הבריאה כי זה אינו בטבע החומר ההיולי והתמזגות היסודות, רק ע"י בורא כל בחפצו שצוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם, שעי"ז ישמרו המינים במציאות:

    רלב"ג

    ג' המה נפלאו ממני. דרכיהם ואינם משאירים רושם בדרך ההוא:

    וד' הם שלא ידעתים. והנה הד' יהיה ממנו רושם מגונה ואם לא נודע והראשון הוא דרך הנשר באויר שלא יוכר באויר רושם מהדרך ההוא ודרכו לטרוף טרף, והשני הוא דרך נחש עלי צור ולא יוכר בסלע ההוא דרכו אשר דרך בה אך תכלית דרכו להשחית ולהזיק כמנהג הנחש, והשלישי הוא דרך אניה בלב ים שלא יודע אי זה דרך עברה האניה שטבעה בים, והרביעי הוא דרך גבר בעלמה שהיא בעולה שלא יוכר בה אך הוא הפחית מעלת הדרך ההוא בזה המשגל המגונה עד שתשוב זאת העלמה מגונה בעיניו אשר היתה חביבה ויקרה בעיניו וכן הענין במי שדרך בחקירותיו בדברי התורה זה מנהג החסר כי הוא ימצא בהם בזה האופן המגונה דברים מגונים תשוב להיות אצלו מגונה תחת אשר היתה יקרה:

    אבן עזרא

    ושלשה, דרך, כן [יח-כ] ג' דבקים:

    נפלאו נעלמו.

19. (יט)דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר דֶּרֶךְ־אֳנִיָּה בְלֶב־יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה

    מצודת דוד:דרך הנשר. הדרך שהלך בו הנשר כאשר פרח לצד אויר השמים אין לדעת אותו כי פרח באויר ואין הדרך ניכר: דרך נחש. הדרך שהלך בו הנחש על הסלע אין לדעת אותו כי אין מדרך הרגל ניכר על הסלע אף כי הנחש הולך על גחון ועקבותיו לא נודעו" דרך אניה. הדרך שהלכה בו הספינה בתוך חוזק עומק הים אין לדעת אותו כי מיד כשתלך ממקום מהלכה ישובו המים לאיתנו ולא יוכר: ודרך גבר. וישוה להם דבר הרביעי והוא דרך נאוף גבר בעלמה ר״ל בבעולה שלאחר המעשה לא יוכר הדבר גם בשניהם בנואף ונואפת:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, אבן עזרא

    מצודת ציון

    בלב ים. חוזק הדבר נקרא לב וכן לב השמים (שם ד׳) והוא מושאל מלב בעל חי שהוא חזקו:

    ודרך. הבעילה תקרא בשם דרך כן ארז״ל (קדושין ב׳):

    בעלמה. הרכה בשנים תקרא עלמה ועם היא בעולה כמו הנה העלמה הרה (ישעיהו ז׳:י״ד):

    אבן עזרא

    הנשר לא אדע איך הוא מעופף ברקיע באויר השמים והוא לא ידע אנה ינוח על הארץ.

    פרוש אחר: דרך הנשר שלא יעזוב אחריו דרך שיראה אדם מאין עבר וכן כלם.

    ודרך נחש איך יתכן ללכת על סלע בלי רגלים ואינו יודע באי זה מקום יוכל לנוח.

    ודרך אניה בלב ים המסתכנת לעבור בלב ים ולא תדע לאי זה מחוז יוליכנה הרוח.

    בעלמה בזנותו עמה שלא יירא מהשם בעברו על מצות לא תנאף ולא יתבונן סופו.

20. (כ)כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא־פָעַלְתִּי אָוֶן

    מצודת דוד:כן דרך. ר״ל כי כן הוא הדרך של האשה המנאפת מסתרת זנותה לומר לא פעלתי און הואיל ואין מי מכיר ואחז במשל כאלו אכלה דבר מה ומקנחת פיה לבל יהיה נראה אם אכלה ואולי יגנה אותם לומר הלא על כי ידמו בדבר ההסתר אל שלשת האלה מלאה לבם לעשות מעשיהם והנה מה׳ לא יראו עם כי אין כל דבר נעלם ממנו:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ומחתה. מל׳ מחיה וקנוח כמו מחה והפך על פניה (מלכים ב׳ כ״א):

    רש"י

    ומחתה. כופה פיה למטה כדכתיב כאשר ימחה הצלחת מחה והפך על פניה:

    אכלה. לשון נקיה דבר הכתוב:

    רלב"ג

    כן דרך אשה. ולזה המשיל זאת העלמה לאשה מנאפת והיא ג"כ דרכה שתנאף ותקנח הערוה ואמרה לא פעלתי און ואמר עוד ממשל על מי שיכנס שוא וכזב בעיונו:

    אבן עזרא

    ומחתה מן מחיתי כעב וכן הפירוש: ד' הם שנפלאו ממני ולא ידעתי אותם בחכמתי.

    ג"כ דרך אשה מנאפת למה לא תירא מהשם כי הנשים בכלל האנשים וכאשר אכלה ומחתה מאכל מפיה, כדי שלא תדע שאכלה, כן תזנה ותכחש ואמרה: לא פעלתי און והאדם ראוי להשמר ממנה.

    אשה מנאפת יכול בעלה מכסה דבר בשתים ואחר בשלש ואחר בארבע.

21. (כא)תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא־תוּכַל שְׂאֵת

    מצודת דוד:תחת. בעבור שלשה דברים ירגזו יושבי הארץ ובעבור הרביעי לא יוכל לסבול הרוגז והחרדה כי רב הוא:

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    רגזה. חרדה:

    שאת. מל׳ משא וסבל:

    מלבי"ם

    דרך הפשוט

    (כא-כג) תחת, המשל השני נשאו על המלך והמלכה ביחד, שתחת שלש רגזה ארץ, תחת עבד כי ימלוך שהיה עבד ומלך תחת אדוניו, והיה תחלה נבל ועתה ישבע לחם. כי הנדיב בשבעו לחם ישפיע מטובו לעניים, והנבל נבלה עמו ויוסף ברעתו. ועל אשתו אמרו תחת שנואה כי תבעל, כי היתה שנואה ע"י נאופיה ומעשיה הרעים, והיא תבעל והיתה אהובת המלך בבעילת זנות, והרע מכולם שפחה כי תירש גבירתה, מה שהיא עתה היורשת את המלכות:

    דרך המושכל

    (כא-כב) עפ"ז באר לו משל אחר שתחת שלש תרגז הארץ ועמודי בית הנפש יתפלצון, והרביעי קשה מכולם, והוא תחת עבד כי ימלוך, והוא על עת שהדמיון ימלוך בבתי הנפש תחת השכל, כי הדמיון נוצר להיות עבד אל השכל ולהכנע למשמעתו, ועת יגבר הוא בבתי הנפש והלחשים תרגז הארץ, כי יוליך את האמת שולל ויבדה כזבים ודברים שאין להם מציאות, והוא המטיל תמיד ספיקות בכל דבר נאמן וקיים, או יפתה הלבבות להאמין בכל דברי סכלות, והוא מדרגת האויל או הפתי שהתבאר ענינם בס' הזה, והשני הוא נבל כי ישבע לחם שמי שהוא נבל ולא אסף חקי החכמה אל נפשו הנדיבה, רק אסף דברי נבלה וסכלות ונדמה לו שהוא שבע לחם החכמה, והוא מדרגת החכם בעיניו שהתבאר ענינו כ"פ שנדמה לו שכל מעשיו הם בחכמה:

    רלב"ג

    תחת ג'. כי תחת שלש חרדה ותחת ד' לא תוכל לסבול הא' הוא תחת עבד כי ימלוך כי אינו ראוי למלוך כמו שאין ראוי למלוך הכזב והשוא ויגיע אל השכל אך ראוי שידחה ויוסר ויגיע אל השכל האמת לבדו והנה השקר הוא כמו עבד ומשר' למצא האמת והב' הוא תחת האיש הנבל המרדף חברת הרקי' כי ישבע לחם כי אינו ראוי לכך כי דרכו זאת ראוי שתביאהו אל הדלות והעוני עד שיחסר לו לחם ושמלה כאמרו ומרדף רקי' ישבע ריש מפני שאינו עוסק בישובו של עולם וכן הענין בשוא ודבר כזב שאינו מישובו של עולם אבל הם דברים בלתי נמצאים והשלישי תחת שנואה כי תבעל כי אין ראוי שיתחבר האדם אל האשה שהיא שנואה לו וכן הענין בחבור שוא ודבר כזב אל השכל כי הם שנואים אל השכל והד' תחת שפחה כי תירש גבירת' ותשוב הגבר' משרתת לה כן הענין בשוא ודבר כזב עם השכל כי הדעת הכוזב' היא כמו שפחה ומשרתת אל האמתית כמו שזכרנו והיה ראוי שינחל השכל הדעת האמתית ושפחתה תוציאנה מהחבר' עם השכל בכאן הפס' אחר לשכל בשוא ודבר כזב ועליו ידמה גם כן שאמר ושפחה כי תירש גבירתה והוא שכבר ביארנו בראשון מספר מלחמות ה' שההצלחה תהיה לשכל במושכלות הרבות אשר השיג מהצד שהם בו אחד ויקרה מהתערב המושכל הכוזב במושכלות האמתיות שתהי' צורת האחדות המגעת מכללו' המושכלו' דבר שאינו כן ויפסיד בזה זאת ההצלח' הנפלא' המגע' לו מהמושכלות במה שהם אחת וזה עיון נפלא מאד ועמוק והוא מבוא' מאד ממה שביארנו מאלו העמוקות בא' מספר מלחמו' ה' ואמר עוד ממשל על העשיר בדעת שיתחכם יותר שני משלים במשל הראשון באר שהחכמה היא ממה שראוי שילוה אליו הקוטן:

    אבן עזרא

    תחת בעבור רגז הארץ, רמז לעם הארץ.

22. (כב)תַּחַת־עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע־לָחֶם

    מצודת דוד:תחת עבד. האחד הוא בעבור העבד כאשר ימלוך כי לא ידע תכסיסי המלוכה ובשגעון ינהג: ונבל. השנית כאשר הנבל ישבע לחם כי רבים לומדים מעשיו באמרם הלא לא יחסר לחמו ובעבור זה יתרבה הרוגז והחרדה:

    עוד פירושים על פסוק כב: מצודת ציון, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ונבל. איש פחות ונבזה:

    אבן עזרא

    תחת עבד שהמליכו השם עליהם בעבור חטאם ואינו מרחם על משלו ירגזו העם.

    ונבל בהיות שבע ומושל בעבור פשעם.

    ותחת אשה כאשר היא בעולה, כי תשנא את שונאיה שמאסוה ולא יכילוה, על כן יפחדו. ויתכן שנבעלה בעבור עון שונאיה.

    ושפחה שהיא יורשת גבירתה ומושלת עליה בגלל פשע הגברת, על כן ראוי לאדם להישמר מעון ולא ימשלו הנבזים על הנכבדים.

23. (כג)תַּחַת שְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל וְשִׁפְחָה כִּי־תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ

    מצודת דוד:תחת שנואה. השלישית הוא בעבור אשה השנואה במעשיה זונה מנאפת כאשר תנשא לבעל כי אז תוכל לתלות הריונה בבעלה ותרבה לפתות אנשים לזנות עמה ובעבור זה יתרבה הרוגז והחרדה: ושפחה. הרביעית היא כאשר שפחה יורשת ממשלת גברתה ותשוב גברתה משרתת לה ובעבור פחיתת מעלתה וסכלות דעתה לא תשכיל לכבד את מי הראוי לכבוד ויתרבה החרדה עד למאוד כי זהו דבר קשה יותר מכולם ואף מעבד כי ימלוך הואיל והיא אשה קצרה דעתה ובל ידעה מה:

    עוד פירושים על פסוק כג: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    גברתה. האדונית שלה:

    מלבי"ם

    דרך המושכל

    תחת, השלישי הוא תחת שנואה כי תבעל שהוא מי שגברו בנפשו הציורים הרעים והתכונות הרעות שהם מתנגדים אל חקי החכמה, כמו הכעס והתאוה והגאוה והקנאה, ויקחם לו לאשה תחת אילת אהבים שהיא החכמה, שהיא האשת חיל שידבר עליה נכבדות שהם כחות הנפש המושלים כפי חקי החכמה. והנה כחות הנפש המתוקנים כפי החכמה כולם אהובים, ר"ל שכולם מסכימים זה עם זה ועם השכל, אבל הכחות המתנגדות אל החכמה י"ל שנאה והתנגדות זל"ז, וע"כ קראם בשם שנואה, והוא מדרגת הכסיל שהתבאר ענינו שהגם שיודע חקי החכמה אשתו הרעה מושלת עליו, כי בעל את השנואה שהיא התאוה והמדות הרעות ובעבורם הוא נלוז מחקי החכמה, והרביעי אשר לא תוכל שאת הוא שפחה כי תירש גברתה, שהוא עת יעזוב תורת ה' והחכמה המקובלת מאלהים שהיא הגבירה באמת ויבחר בדעות כוזבות מפילוסופיא תולדות השכל האנושי, שהיא השפחה אשר נתנה לה לרקחות ולטבחות ולאופות, והוא בוחר בהיקשי המתעים ודרכיהם לחלוק בהם על חקי התורה, והשפחה תירש את גבירתה ותגרשה מבית תענוגיה, זה הרע מכולם והוא הזד החולק בזדון על התורה ומביא נגדה ראיות והיקשים מתעים, וזד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון:

24. (כד)אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי־אָרֶץ וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים

    מצודת דוד:קטני ארץ. בריות קטנות אשר בארץ: מחוכמים. ר״ל עם כי המה קטני ארץ ואין חכמה גדולה ראוי להם לפי צורך השגת די מזונם מ״מ המה מחוכמים מה׳ בהשגחה פרטיות למען ילמדו דעת את העם:

    עוד פירושים על פסוק כד: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מלבי"ם

    דרך הפשוט

    (כד-כח) ארבעה, המשל השלישי, נשאו על המלכה שממית, שעם היותה מקטני ארץ, גברה ועשתה חיל בתחבולותיה, עד שהיא בהיכלי מלך. ובאשר היה שמה שממית, לקחו המליצה מן השממית, אשר תתפוש בידיה ותארוג רשתות וחרמים לצוד בה את הזבובים, ותשב בהיכלי מלך אשר ארגה לעצמה, כן היא, מצודים וחרמים ליבה, ותארוג רשתות בתחבולות אשר הולידה מדעתה, כמו השממית שתוציא המטוה מגופה, והיא יושבת בהיכלי מלך, בין תחילה - שתפשה ברשתות אהבתה את המלך הקודם, בין עתה - שהיא המולכת בארץ.

    והמליץ צרף אל השממית עוד שלשה קטני ארץ שיעשו חיל בתחבולותיהם, הנמלים בענין הזריזות, והשפנים בבנינים נשגבים מצדות סלעים משגבם, והארבה בהתאחדות החיל כי יצאו גדודים ויצא חצץ כולו, והשממית באריגת רשתות הצידה.

    והמליץ צירף אל השממית עוד שלושה קטני ארץ שיעשו חיל בתחבולותיהם:

    * הנמלים בעניין הזריזות,

    * והשפנים בבניינים נשגבים, מצדות סלעים משגבם,

    * והארבה בהתאחדות החיל, כי יצאו גדודים ויצא חוצץ כולו,

    * והשממית באריגת רשתות הצידה.

    וגם יש לומר, שהיא תפשה תחת ממשלתה ג' אומות שנועזו אז, אומה אחת היתה זריזה באסיפת הון ועושר וכל מיני מאכל כנמלים, ואומה אחת שבנו לעצמם ערי מבצר חומה דלתים ובריח, ואומה אחת שהיתה עם חפשי בלי מלך ומושל רק הכנסיה שלהם היו כולם בהסכמה אחת ובזה העיזו חיל, והשממית תפשה כולם ברשתותיה הדקים, הגם שהיתה כקורי עכביש וישבה בהיכלי מלך למלוך על כל אלה:

    דרך המושכל

    ארבעה: נגד הארבעה דברים הנ"ל אמר, שנמצא ארבעה בעלי-חיים שהם קטני ארץ, והמה חכמים מחוכמים, שנלמד מהם ענייני חכמה, היפך מהארבעה עניינים הרעים שחשב, שנתן ה' בטבע ארבעה בעלי-חיים אלה מידות שהם למותר, ואין מוכרחים אליהם לצורך קיומם ומזונם, רק כדי שבני אדם ילמדו מהם ענייני חכמה. ועל-זה אמר "מחוכמים", בבניין פועל.

    רלב"ג

    ארבעה. ואמר שארבעה הם קטני ארץ והם חכמי' מחוכמי' ביאור על שאר הבעלי חיים להורות כי החכם צריך שיהי' קטן בעיניו ולזה ראוי שיירא מחקור בדברים הגדולים אשר אין דרך לו להשגתם ובזה ישמ' מההריסה להתחכם יותר מהראוי לו כי יכיר שפלותו ושדעתו קצרה להשיג זה הראשון הם הנמלים שהם עם לא עז ביחס אל שאר ב"ח ואף על פי שהם תקיפים ביחס גורל גופם כי הם נושאי' בפיהם כפלים רבי' ממשקלם והם מתחכמים להמצי' הצריך להם מזון בקיץ והוא העת אשר ימצא בו לחם וזה ממה שיישיר החכם שלא ישתדל בחקיר' כי אם בעת שיתכן שימצא לו כל שכן שאין ראוי שיתחיל בחקירה שלא יתכן שתמצא בעת מהעתי' וכבר זכר שלמה במה שקדם אופן חכמת הנמלי' במה שיכינו בקיץ לחמם כאמרו לך אל נמלה עצל השני הם שפנים שהם עם לא עצום ובחרו לשום בסלע ביתם ובמקום חזק משכנם וזאת גם כן הערה שלא יעמיק אדם לחקור רק במה שיש לו תוקף וחכמה להשיג אמתתו לא במה שיהיה מרמס לכל חולק יבא ויחלוק עליו כי אין לו טענה ראויה ידחהו בה מעליו:

    אבן עזרא

    ארבעה חמשה פסוקים דבקים.

    קטנים קטנים מן הנבראים בארץ.

    מחוכמים והשם החכימם לעשות כן.

25. (כה)הַנְּמָלִים עַם לֹא־עָז וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם

    מצודת דוד:ויכינו. עם כל חולשתם יתחזקו להכין מאכלם בעת הקיץ עת מצוא התבואה בשדה ולהטמין על ימות החורף והמה מלמדים דעת את העצלנים להכין די מחסורם בעוד היות לאל ידם:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    הנמלים. שם בריה קטנה:

    עם. יאמר כן בדרך השאלה וכן עדת דבורים (שופטים י״ד):

    מלבי"ם

    דרך המושכל

    הנמלים, הם עם לא עז וכל מאכל הנמלה כל ימיה הוא גרעין ומחצה, וה' נתן בטבעם כי יכינו בקיץ לחמם שאוספים וכונסים אוצרות של תבואה שא"צ אליהם כלל, והוא למען ילמדו בני אדם מדה זו באסיפת החכמה שלא ינוחו כל ימיהם מלאסוף ולכנוס חקי החכמה ולא יאמרו די, וזה הפך הנבל כי ישבע לחם, שהוא החכם בעיניו שנדמה שכבר אסף אל נפשו חקי החכמה די והותר:

    אבן עזרא

    לא עז שאין כח בהם.

    ויכינו מאכלם כפי יכלתם.

26. (כו)שְׁפַנִּים עַם לֹא־עָצוּם וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם

    מצודת דוד:וישימו. עם כל חולשתם יתחזקו לעשות לעצמם מקום מדור בתוך הסלע כי יחפרו בו מעט מעט עד כי ירחיבו מקום לשבת והמה מלמדים דעת את העם לבל יעזבו חכמת התורה על כי ארוכה מארץ מדה אלא ישנה מעט מעט עד כי יגמור את כולה:

    עוד פירושים על פסוק כו: מצודת ציון, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    שפנים. שם בריה מה:

    עצום. חזק:

    מלבי"ם

    דרך המושכל

    השפנים, הגם שהם עם לא עצום, וימצאו מחסה מפני אויביהם גם במחילת עפר וכיפים, נתן ה' בטבעם שיבנו ביתם בסלעים וצורים חזקים, למען נלמד מהם לבנות בית הנפש במצודות סלעים, שהוא השכל וכוחותיה, לא על כוח הדמיון שאין בו ממש והוא מלא איוולת וספקות, כי חכמות בנתה [ביתה] על סלעים חזקים, ובית מצודות השכל משגבה, וזה היפך מ"עבד כי ימלוך".

    אבן עזרא

    לא עצום טעמו רב, כמו: וירבו ויעצמו.

    בסלע ביתם להסתר שם.

27. (כז)מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ

    מצודת דוד:מלך אין לארבה. להנהיגם יחד באסיפה אחת כדרך המלך ועכ״ז בוחרים מעצמם לצאת יחד באסיפה אחת ולא יפרדו אלה מאלה ואסיפה היא להם רב התועלת כ״א הלכו יחידים היו בני אדם צדים אותם אבל כשהם יחד רבי המספר כולם חדלים מהם הואיל וא״א לצוד את כולם ולמדו דעת את העם שלא יריבו ואיש את אחיו יעזורו:

    עוד פירושים על פסוק כז: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    חוצץ. מאוסף ומקובץ וכן נקרא אסיפת אבנים קטנים כמ״ש ויגרס בחצץ (איכה ג):

    מלבי"ם

    דרך המושכל

    מלך אין לארבה ובכ"ז נתן ה' בטבעו שיצא חצץ כולו ויתאגדו באגודה אחת ולא יתפרדו זה מזה, הגם שזה מזיק להם שעי"כ נקל לכ"א לבערם ולאבדם, רק ששם בהם טבע זאת שילמדו ב"א מהם ענין חכמה, שכן כל כחות הנפש יצאו חוצץ כולם בקשר אחד, והוא ע"י שיתנהגו כפי חקי החכמה, וזה הפך ממ"ש תחת שנואה כי תבעל שהכחות ההפוכות מחקי החכמה מפוזרות ומתנגדות זה לזה:

    רלב"ג

    מלך אין לארבה. הארבה אין לו מלך שיעמיד בהסכמה אחת והוא יוצא כלו בעת מוגבל אשר יתכן לו לכרות עשבי התבואות להיותם לו למזון וזה ג"כ הערה לחכם שלא ישתדל לחקור במושכלות רק בעת הראוי ובשיעור שנוכל עליה':

    אבן עזרא

    חוצץ פועל עומד, כמו יורד כמו: חדשיו חוצצו, כלומר נקבצו ונאספו כענין: כי מלאו ימי וכן ויצא חוצץ יצא מאוסף ומקובץ כענין: אסף החסיל. פרוש אחר: מן חצצון תמר.

28. (כח)שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ

    מצודת דוד:בידים. במעשה ידים תלכד די מחסורה כי אורגת כעין יריעות והזבובים נסבכים ונלכדים בהם והמה לה למאכל ואף כי היא בהיכלי מלך מקום למצא שם הרבה מטעמים מ״מ תבחר לאכול ממעשה ידיה ותלמד דעת להיות האדם נזון מיגיע כפו ולא ליהנות משל אחרים:

    עוד פירושים על פסוק כח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    שממית. היא עכביש:

    תתפש. מלשון תפישה ולכידה:

    רש"י

    שממית. אריני"א בלע"ז:

    בידים תתפש. בידה היא אוחזת ומתדבקת בכותלים:

    מלבי"ם

    דרך המושכל

    שממית בידיה תתפש ואורגת קורי עכביש חלשים ונמאסים שמוציאה מגופה, הגם שהיא בהיכלי מלך הטובים והיפים, והגם שעל-ידי-כך יוציאו אותה ויהרגוה.

    וה' נתן זאת בטבעה, שיראה האדם, כי הדעות הנפסדות וקורי עכביש אשר יארוג בשכלו על-פי היקשים שיוציא מדעתו, שדומים כקורי עכביש, והוא חושב שאורג בם מבצר נשגב, הגם שהיא בהיכלי מלך ויש לה מגדל עוז להישגב בו שהיא התורה האלהית, בכל זאת יעמידו בני-אדם דמותם וחקירתם בהיכלי מלך, לחקור בענייני האלהות ובענייני היכליו, שהם העולמות אשר ברא, וזה לרעתם, כמו העכביש שזה גרם מיתתה, וכן זה תסבב מיתת הנפש ושילוחה מהיכל מלכו של עולם, ואל רפאים מעגלותיה. וזה ההיפך של "שפחה כי תירש גברתה".

    רלב"ג

    שממית. והוא העכביש היא ג"כ בריה קטנה ובחכמת' תעשה בידיה יריעה היא כמו רשת תתפש בה הזבובים והדבורים וזולתה מהב"ח אשר יתכן שיתפשו בה כי בזה תשיג מזונה כמו שנזכ' בספ' ב"ח והיא באה ג"כ בהיכלי מלך ומשם חפרה אוכל לה, וזה ג"כ הערה לחכם שלא יירא מחקו' בדברים הגדולים אשר אפשר לו לעמוד על אמתתם כמו השממית דרך משל לא תירא מלבא בהיכלי המלך אחר שכבר תוכל להשיג משם די טרפה ואפשר שנאמ' כי אמרו בהיכלי מלך הוא לבאר כי עם חכמת' תטעה בזה כי היא כוונה מה שלא ישלם לה ממנה תועלת אבל תגרום לה המות וההפסד כי היא בהיכלי מלך לא יעזבו המשרתי' המנקים אותם יריעו' העכביש אך יכבדו' ויסירו' וזה קרה לה מפני הרסה לבא בהיכלי מלך והיא אינה ראוי' לבא בהם וכן הענין במי שיתחכ' יותר ר"ל שלא יגיע לו מזה פרי אך יגרום לעצמו ההפס' והמשל הב' זכר בו ג' הנה מטיבי צעד ר"ל שהם ממהרי התנוע' לכל הדברי' מזול' שיבררו הראוי מהבלתי ראוי וד' הם מטיבי לכת בדמיון הקוד' בג' הראשוני' והנה הבדיל הד' מן הג' להתיחסו יותר אל הנמשל והוא העשי' בדעת המתחכ' יותר מהראוי לו הא' הוא ליש שהוא גבו' בבהמה והוא רץ לטרוף אי זה ב"ח שימצא לא ישוב מפני כל על רוב בטחו על גבורתו וכבר יקר' לו מזה רע בעתי' מה בהלחמו עם שתקיף ממנו כמו שנמצא בספורי' הב' הוא זרזיר מתני' והוא הכלב הדק המתנים שיוליכוהו הציידי' לצוד וענינו ג"כ שימהר לרוץ מזולת שיביט אם הוא תקיף מהב"ח שהוא רודף אותו או הענין הוא בהפך וכבר יקרה לו מזה הרב' מהרע וההפסד והג' הוא התיש והוא קל המרוץ וירוץ מפני זה להלחם עם מי שתקיף ממנו ויקרה לו מפני זה הפסד ורע והד' הוא המלך שאין תקומ' עמו לא' ממי שנלח' עמה' כי כמו זה המלך יתעור' תמיד לרוץ להלח' לכבוש ארצות מפני ראותו רוב הצלחתו ולא יתישב תחלה אם ראוי להלח' לו אם לא ויביאהו זה להלחם תמי' כמו שקר' לאלכסנדר עד שיפול ביד שתקיף ממנו וכזה יקר' לעשי' בדעת כי הוא נשען על חכמתו ולא יתישב מתחל' במה שיחקו' אם הוא ראוי שיחקו' בו אם לא ולזה יפול בזה הטעו' אשר יגרו' לו הפסד רב:

    אבן עזרא

    שממית שם חיה. ויתכן שהיא החיה הנמשלת לאדם בצורה ובדמות והעד שהיא חיה בידיה תתפש, כלומר שתופשת מה שיתנו לה, היא נמצא בהיכלי מלך בעבור חכמתה, ואלה הד' הם מחוכמים והנוצר ראוי ללמוד מהם דרך ארץ.

29. (כט)שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת

    מצודת דוד:שלשה המה. כמו שאלה השלשה המה צועדים והולכים בטוב ר״ל בבטחון והצלחה כן הרביעי הוא מן המטיבים ללכת ודומה להם בבטחון והצלחה:

    עוד פירושים על פסוק כט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    צעד. ענין הלוך ופסיעות כמו כי צעדו (שמואל ב׳ ו׳):

    רש"י

    מטיבי צעד. הולכים ומצליחים בגבורתם:

    מלבי"ם

    דרך הפשוט

    (כט-לא) שלשה, המשל הרביעי המליצו על העבד שמלך שהיה שמו מלך אלקום, והוא לא היה לא גבור ולא בעל תחבולות יודע ציד לצוד את העם בערמתו, רק נדמה כתיש שמהלך בראש העדר ע"י שהוא הזכר והצאן צאנו הם נקבות, כן גבר ע"י אשתו וע"י שהוא בעלה, ואמרו המושלים ששלשה המה מטיבי צעד, הליש מולך על הבהמות מפני גבורתו שהוא גבור בבהמה, והזרזיר ימלוך ע"י שהוא קל המרוץ ויודע לצוד ציד וימלוך ע"י מתניו, והתיש הוא השלישי שהוא ג"כ מטיב צעד ללכת בראש, ועמו משתתף מלך אלקום, שהוא מטיב לכת עם התיש, שהוא תיש כמוהו ההולך בראש העדר לא מפני מעלותיו רק מפני שהוא תיש וי"ל נשים שעל ידם הגיע להיות בראש:

    דרך המושכל

    שלשה המה מטיבי צעד בדרך המצות, והרביעי הוא מטיב לכת בתהלוכות העיון והשגת האמתיות:

    אבן עזרא

    שלשה ה' דבקים: ג' וד'. דרך אריכות.

    צעד ולכת כפל, כלומר שהולכים בנחת.

30. (ל)לַיִשׁ גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה וְלֹא־יָשׁוּב מִפְּנֵי־כֹל

    מצודת דוד:ליש. האריה הגבור שבכל הבהמות והחיות כי חיה בכלל בהמה שנאמר וזאת הבהמה וגו׳ איל צבי ויחמור (דברים י״ד:ה׳): ולא ישוב. ברדפו אחר מי לא ישוב לאחוריו עד ישיג ויטרוף טרף:

    עוד פירושים על פסוק ל: מצודת ציון, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ליש. שם משמות האריה וכן ליש אובד (איוב ד׳):

    מלבי"ם

    דרך המושכל

    (ל)ליש, הוא הכח הגבורה אשר בנפש שיתגבר כארי על בהמותו וחמרו ותאותיו. ולא ישוב מפני כל, שלא יעכבהו שום כח מכחות חמרו, וזה הגבורה שלא יעבור שום דבר ממצות לא תעשה:

    אבן עזרא

    ליש מטיב לכת, בעבור שהוא גבור ואינו מפחד מבהמה כאריות ונמרים ודובים, ולא ישוב מפני כלם, כי הוא גיבור מכלם.

31. (לא)זַרְזִיר מָתְנַיִם אוֹ־תָיִשׁ וּמֶלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ

    מצודת דוד:זרזיר מתנים. הוא כלב הציידים שהוא דק במתניו כאלו חגור באזור וירוץ קל מהר לצוד חיות בבטחון גדול ומצליח בדרכו: או תיש. גם הוא מטיב צעד כי הוא קל המרוץ וילך בעדר תחלה כמ״ש כעתודים לפני צאן (ירמיהו נ׳:ח׳) ויבטח במרוצתו ומתגבר על כל: ומלך אלקום עמו. כן הרביעי ייטיב לכת כמוהם והוא מלך גבור אשר אין עומד נגדו במלחמה כי הלך ילך בבטחון רב ויצלח בכל אשר יפנה ולמד דעת שאין ללכת ברכות לבב למלחמה ולעזוב הדבר אל המקרה רק יהיה אזור בגבורה אז יבטח ויצליח ע״פ הרוב כמו אלו שע״י שמוצאים גבורה בעצמם הולכים בטח ומצליחים:

    עוד פירושים על פסוק לא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    זרזיר. ר״ל חגור כי ויעשו להם חגורות (בראשית ג׳:ז׳) תרגומו זרזין:

    תיש. הוא זכר העזים:

    אלקום. המלה ההיא מורכבת משנים אל קום ר״ל אין עומד:

    עמו. נגדו כמו ואין עמך להתיצב (דברי הימים ב׳ כ׳):

    רש"י

    זרזיר מתנים או תיש. לא ידעתי מהו ולפי המשמע היא חיה תשושה מתנים:

    ומלך אלקום. לא ידעתי מה הוא לפי פשוטו: ומדרש אגדה פותרין חמש פרשיות אלו של ארבע ארבע דברים כנגד ד' מלכיות לפי שנתאמצה ממשלתן על ישראל בעון שעברו על חמשה חומשי תורה הזכירם חמשה פעמים:

    (טז) שאול ועוצר רחם. שאול מלכות בבל שנאמר בנבוכדנצר הרחיב בשאול נפשו (חבקוק ב) ועוצר רחם זו היא מדי שבימיהם עצרו רחמים מישראל שנאמר להשמיד להרוג ולאבד (אסתר ג׳:י״ג):

    ארץ לא שבעה מים. זו יון שלא שבעה מלגזור גזרות רעות על ישראל:

    ואש לא אמרה הון. נגד עשו שעשה בחימה בוערת על ישראל שאמרו להשמיד טף ונשים ביום אחד וכן:

    (יט) דרך הנשר. זו בבל, הנשר הגדול ארץ האבר:

    נחש. זו מדי:

    דרך אניה בלב ים. זו יון שהיא קלה בגזירותיה:

    דרך גבר בעלמה. זו פרס שאמרה לעולם אהיה גברת

    (כ) כן דרך אשה מנאפת. זו הרעה גרמה להם לכנסת ישראל שנאפה בעבודת גלולים וכדי הוא הפורעניות לבוא לה:

    ואמרה לא פעלתי און. כדאמר הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי ע"כ לשון רש"י שבמק"ג):

    (כא) רגזה ארץ. א"י:

    תחת עבד. זה נבוכדנצר שהיה עבד למרודך בלאדן וכותב אגרותיו כדגרסינן בחולין:

    ונבל כי ישבע לחם. זה אחשורוש שעשה משתה מאה ושמונים יום:

    (כג) שנואה כי תבעל. כנגד יון:

    ושפחה כי תירש גברתה. זה עשו שהיה לו לעבוד ליעקב ונהפך הדברים:

    (כה) הנמלים עם לא עז. זו בכל שנא' (ישעיהו כ״ג:י״ג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה:

    ויכינו בקיץ לחמם. נבוכדנצר עשה כבוד אח' להב"ה בימי מרודך בלאדן אשר שלח ספרים לחזקיהו וכתב שם שלם למלכא חזקיהו שלם לקרתא דירושלם שלם לאלהא רבא ונבוכדנצר כותב אגרותיו היה ולא היה שם אותו היום וכשבא וספרו לו מה שעשו א"ל אלהא רבא קריתו ליה וכתביתו ליה בסוף רץ אחר השליח והחזירו בשביל אותו מרוצה זכה למלכות הרי שהכין בקיץ לחמו כדרך הנמלה:

    (כו) שפנים עם לא עצום. זה מדי ופרס:

    וישימו בסלע ביתם.שבנו בית המקדש:

    (כח) שממית בידים תתפש זה עשו שנא' והידים ידי עשו (בראשית כ״ז:כ״ב):

    בהיכלי מלך. שנכנס להיכל מלך והחריבו:

    (ל) ליש גבור בבהמה. זה נבוכדנצר שנאמר (ירמיהו ד׳:ז׳) עלה אריה מסובכו:

    זרזיר מתנים. זו מדי ופרס שזרזו מתניהם והרגו לבלשצר ונטלו מלכות בבל:

    (לא) או תיש. זה יון שנקרא תיש שנא' (דניאל ח׳:כ״א) והצפיר השעיר הוא מלך יון:

    ומלך אלקום עמו. זו אומת ארם שאמר אני ואפסי עוד אין נצב לעומתו, אלקום אין עומד עמו:

    מלבי"ם

    דרך המושכל

    (לא) זרזיר מתנים, הוא הרץ כצבי במהירות וזריזות לקיים מ"ע ויתגבר על מדת העצלות, שעז"א חז"ל הוי גבור כארי ורץ כצבי, או תיש, הוא הגברת הצורה על החומר, שהצורה תכונה בשם זכר נגד עדר הרחלים שהם כחות החומריים המקבלים, וצריך שהזכר ילך בראש, והוא מדת העזות שאמרו הוי עז כנמר, שהוא עוז פנימי והעזת פנים שהיא הצורה על יתר הכחות, ומלך אלקום עמו, ועם הצורה ילך המלך שהוא השכל וכחותיו שהוא המולך במלכות הנפש, ולא יקום כח מכחות הגויה נגדו לחלוק עליו ולמרוד במלכותו (שעז"א רמז בקל כנשר, לעוף על כנפי השכל מרומים) ואז ייטיב לכת בדרך העיון והשגת האמתיות:

    אבן עזרא

    זרזיר שם חיה סמוך למלת מתנים - כלומר זרזיר ממתנים והזכירו כי הוא קל ברגליו וייטיב לכתו, כי בעת הצורך יוכל להשיג טרפו.

    פרוש אחר: דבורים. פרוש אחר: נשר, או תיש ייטיב צעדו בלכתו, כי הצאן לא תעבורנה לפניו והענין כעתודים לפני צאן.

    אל איננו לשון פיוס.

    קום פעול, כמו סוג לב, כלומר שאין אדם קום להלחם עמו אז ייטיב צעדו, כי בעבור צדקו אין שטן מוקם כנגדו.

32. (לב)אִם־נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא וְאִם־זַמּוֹתָ יָד לְפֶה

    מצודת דוד:אם נבלת. אם נעשית נבל ר״ל אם חרפך מי ובדיבורו עשה אותך לנבל עכ״ז תהא אתה בהתנשאותך ר״ל אל תשיבו בקנטור ובקטטה וכדבר אחד הנבלים רק שמור פתחי פיך כדרך אנשי המעלה: ואם זמות. אם תהיה מלא ממחשבת קנטור וקטטה שים יד לפה לסתמו בחזקה:

    עוד פירושים על פסוק לב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    בהתנשא. מלשון התנשאות ורוממות:

    זמות. ענין מחשבה:

    רש"י

    אם נבלת בהתנשא. אם נתנבלת ע"י חבירך שחירפך (ס"א על ידי דבורך שחרפת וגדפת) את עצמך סופך להנשא בדבר:

    ואם זמות. בלבך להתקוטט שים יד על פה ושתוק:

    מלבי"ם

    דרך הפשוט

    אם נבלת אומר אל מלך אלקום העבד אשר מלך והוא הנבל אשר ישבע לחם, האם נעשית נבל ע"י ההתנשאות הלא היית נבל מקדם, ואם זמות שזממת למרוד באדוניך ושמת יד לפה לחרוש רעה בסתר, אבל דע.

    דרך המושכל

    (לב) אם נבלת, אמר אגור אל איתיאל ואוכל, אם תראה כי תהיה נבל ותטה מדרך הטוב, זה בא בהתנשא, ע"י שתתנשא לחקור בגדולות ובנפלאות ממך, כמו שעשית בשאלותיך וחקירותיך במעשה בראשית ומציאת העולם, ואם זמות, ואם העמקת בזה במחשבות עמוקים בענינים אלה, יד לפה ואל תוציא מחשבותיך מן השפה ולחוץ:

    רלב"ג

    אם נבלת. ולאית ממצו' מה שתחקו' בו הנה הסבה בזה היא גאותך שנשענת על חכמתך שתמצאהו ולא הסתכלת תחלה אם יתכן לך לעמו' על אמתתו אם לאו אם היה שיתכן לך זה לא הכינו' תחלה מה שראוי שיהי' מוכן לך להעמידך על אמתת החקיר' ההיא או יהי' הרצון באמרו אם נבלת אם נפלת כי הגאוה בחכמ' היא סבת הנפיל' כמו שקר' ואם זמות יד לפה ר"ל שאם חשבת לחקו' בא' מהדרושים הגדולי' לא תמהר להכנס בזאת החקיר' מנע עצמך מזה עד התישבך אם יש לך פתח להכנס ממנו בזאת החקירה ואמ' יד לפה לפי המשל כי החושב לדב' אין ראוי שימה' עד שיתישב בדברי' ההם אם הם ראויי' אם לא אך ישי' ידו לפיו למנוע פיו מלדבר או ירצה בזה ואם חשבת מה שתצטר' בעבורו לשי' יד לפה והוא הטעו' שיקר' לך בהשג' הש"י אשר יביאך לכחש בה הנה סבת זה היה ג"כ בהתנשא כי גאותך סבב' לך להכנס בזאת החקיר' אשר אין לך דרך להשגת' ולזה הובילה אותך אל הטעו' הנפל' לכחש בש"י והנה אמר יד לפה בדמיון מ"ש איוב אם ארא' אור כי יהל וירח יקר הולך ויפת בסת' לבי ותשק ידי לפי וזה כי מי שנשתבש בכמו זה לא יוכל להוציא מפיו שבושו כי ישחיתוהו שאר האנשים המאמיני' בש"י ולפי זה הפי' שפירשנו עתה אשר הוא נכון לפי מחשבתי יהיה הרצון באמרו אם נבלת בהתנש' אם לאית למצוא מה שראוי שתמציאהו הנה זה הליאות יגיע לך בעבור התנשאך וגאותך בחכמה כי בעבור זה נשענת על חכמתך ולא הכינות תחלה לדרוש אשר תחקור בו מה שראוי שיובן להישיר אל השגתו וכן אם זמות וחשבת מה שתצטר' בעבורו לשים יד לפה שלא ידעו האנשים מום דעתך כי כחשת לאל ממעל והנה זה הגיע לך בעבור התנשאך בחכמתך ולזה השיאך לבך להכנס בחקירות אשר אין דרך להכנס בהם ואמנם היה שבקצת החקירו' הגדולו' ימצא לאדם פתח אחר היגיעה הרבה ובקצת לא ימצא לו פתח להכנס בהם ולזאת הסבה הישירנו שיתישב האדם תחלה בחקירות הגדולו' אם יש לו דרך להכנס בהם לפי שכמו שתמצ' בדברים הטבעיי' אשר ילכו מדרגות המותרו' שמקצת' יוציאו האדם תועלת ומקצתם לא יוציאו כי אם נזק כן הענין בשוה באלו ההשגות הגדולות ההולכות לפי מה שיחשוב במדרגת המותרות אשר אין ראוי שיפנה השכל אליהם וזה כי בקצת' ימצא אחר הישוב פתח ודרך להכנס בהם ויושגו בהם אחר היגיע' דברים היקרים מאד ובקצתם לא ימצא להם פתח להכנס בהם ויותר נפלא מזה כי כבר ימצאו דרושי' גדולים ויקרים מאד אפשריי ההשגה לאדם ודרושי' אחרי' למטה מהם לא ימצא לאדם פתח להכנס בהם והמשל כי האד' אין לו פתח להכנס בהם בו בידיעת ריבוע העיגול ר"ל האיך יעשה שטח מרובע שוה לשטח עגול ישר ויכנס בחקירו' גדולות ויקרות מזאת לאין שיעו' וזה ממה שיחייב לאדם התישבו' בדברים אשר יחקו' בהם אם יש לו פתח להשיגם אם לא בדרך שיתברר לו במלאכה מלאכה מהחכמות הדרושי' אשר אפשר לו להשיגם מהדרושים אשר אי אפשר בהם זה:

    אבן עזרא

    אם נבלת לנגד איתיאל ואוכל דבר ואם זמות שים יד לפיך ואל תדבר. פרוש אחר: אם נבלת - המלה לשון עבר תחת עתיד. והטעם: אם תהיה נבל, כלומר אם תעשה נבלה בעת שתתנשא למלוכה.

    או אם זמות וחשבת לעשות נבלה, שים יד לפה ולא תעבוד המזמה. פרוש אחר: ואם עברת שחשבת להתנשא לפניו.

    ואם זמות שים יד לפיך.

    פרוש אחר: אם נבלת חשוב בלבך בהתנשא בעזר הבורא.

    ואם זמות בעבור רשעך שים יד לפה.

33. (לג)כִּי מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה וּמִיץ־אַף יוֹצִיא דָם וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב

    מצודת דוד:כי מיץ. כי כמו שמציצת וסחיטת החלב מוציא חמאה ומציצת האף מוציא דם כן מציצת הכעס מוציא ריב ר״ל התעוררת הכעס מוציא הוא את הריב ולזה סתום פיך ואל תעורר כעס המנבל אותך כי עוד יוסיף לריב ולדבר בך דברי נבלה:

    עוד פירושים על פסוק לג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מיץ. מלשון מציצה וסחיטה כמו וימץ טל מן הגזה (שופטים ו׳:ל״ח):

    חמאה. היא שומן החלב:

    אף. חוטם:

    אפים. מל׳ אף וחימה:

    רש"י

    כי מיץ חלב. כי כאשר תצא חמאה על ידי מיץ חלב ודם על ידי מיץ החוטם יותר מדי כן יצא ריב על ידי מיץ אפים של כעס. מיץ סחיטה פרימדור"א בלע"ז כמו (שופטים ו׳:ל״ח) וימץ טל וגו' ורבותינו פירשו אם נבלת עצמך על דברי תורה לדרוש ולשאול ספיקותיך לרבך ואפי' נראית לו כשוטה בלא לב סופך שתהא מנושא ואם זמות אם שמת זמם על פיך וחסמת אותו ולא שאלת לו הכל סופך כשישאלך דבר הלכה תתן יד לפה ותאלם שלא תדע לענות כלום בו כאשר מיץ חלב יוציא חמאה כן מיץ אפים שרבך כועס בך שלא הבינות מהר ואתה מתנבל עליה סוף יוציא מפיך אחר זמן הלכות רבות והוראות:

    מלבי"ם

    דרך הפשוט

    כי מיץ חלב, המתמצה מן החלב וצף מלמעלה והיא חמאה, שהוא הטוב והמובחר מן החלב, אבל המתמצה מן האף שהם הרירים שהם דברים מאוסים יוציא דם, אם ימוץ יותר יצא דבר נמאס יותר שהוא דם, ומיץ אפים וכעס יוציא ריב ומרד ומדון לכל הארץ:

    דרך המושכל

    (לג) כי מיץ חלב יוציא חמאה, ר"ל המקובץ מן החכמה האמתיות שנאמר בה דבש וחלב תחת לשונך יוציא חמאה ודבר מובחר. אבל מיץ אף יוציא דם. אם תמוץ דברי עיון ומחקר ממקור משחת ומופתים מתעים יוציאו היקשים ותולדות נשחתים, ומיץ אפים שאם תכעס על הנהגת ה' כמו השאלה על שלות הרשעים ויסורי הצדיקים וכיוצא, יוציא ריב נגד ה' כמ"ש כי לאויל יהרג כעס:

    רלב"ג

    כי מיץ חלב. והנה הדברי' הטבעיי' אשר ימצא בקצת מותריה' תועלת ובקצתם לא ימצא הם אלו שזכר ודומיהם והוא שממיץ החלב שהוא מותר הגבינ' יוציא האדם חמאה שהיא יותר טובה ויותר ערבה מהגבינה וממות' מיץ האף יוציא האדם דם ביגיעתו בו להוציאו וישחית בזה עצמו וממות' הכעס אשר ראוי שיעזב ויונח יוציא האדם ריב ומדון אשר הוא גורם השחתות והפסדים רבים: ובכאן נשלם ביאור זה החלק שהגבלנו ביאור בזה הספר והוא נפלא מאד ורב התועלת לקחת מוסר השכל ותועלת מבואר מדברינו בביאור:

    אבן עזרא

    מיץ ג' שרשים: האחד אפס המץ, והשני ימצו וישתו, והשלישי למען תמוצו,

    ומיץ החלב והאף הטעם בהמץ אחד מאלה, יצא מהם הדבר העומד בכח לצאת על ידי מעשה, כחמאה והדם ואפים, יקראו נחרים בעבור שיראו בהם וטעמו כן מיץ אפילו שיחרה אפו בכל עת, כאילו ימיצנו המיץ יוציא ריב, כלומר שיריב עם בני אדם ורצה לומר הזהר מן הנבלות, כי הוא גורר הכעס והכעס גורר המריבה.