משנה תורה · ספר שופטים · הלכות אבל

רמב״ם הלכות אבל פרק יד

26 הלכות · כסף משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם לְבַקֵּר חוֹלִים. וּלְנַחֵם אֲבֵלִים. וּלְהוֹצִיא הַמֵּת. וּלְהַכְנִיס הַכַּלָּה. וּלְלַוּוֹת הָאוֹרְחִים. וּלְהִתְעַסֵּק בְּכָל צָרְכֵי הַקְּבוּרָה. לָשֵׂאת עַל הַכָּתֵף. וְלֵילֵךְ לְפָנָיו וְלִסְפֹּד וְלַחְפֹּר וְלִקְבֹּר. וְכֵן לְשַׂמֵּחַ הַכַּלָּה וְהֶחָתָן. וּלְסַעֲדָם בְּכָל צָרְכֵיהֶם. וְאֵלּוּ הֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁבְּגוּפוֹ שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל מִצְוֹת אֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם הֲרֵי הֵן בִּכְלַל (ויקרא יט יח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאַתָּה רוֹצֶה שֶׁיַּעֲשׂוּ אוֹתָם לְךָ אֲחֵרִים. עֲשֵׂה אַתָּה אוֹתָן לְאָחִיךְ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת:

   כסף משנה

   מ"ע של דבריהם:

2. הלכה ב׳

   שְׂכַר הַלְּוָיָה מְרֻבֶּה מִן הַכּל. וְהוּא הַחֹק שֶׁחֲקָקוֹ אַבְרָהָם אָבִינוּ וְדֶרֶךְ הַחֶסֶד שֶׁנָּהַג בָּהּ. מַאֲכִיל עוֹבְרֵי דְּרָכִים וּמַשְׁקֶה אוֹתָן וּמְלַוֶּה אוֹתָן. וּגְדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח ב) "וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים". וְלִוּוּיָם יוֹתֵר מֵהַכְנָסָתָן. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל שֶׁאֵינוֹ מְלַוֶּה כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים:

   כסף משנה (2)

   וגדולה הכנסת אורחים וכו'. בפרק מפנין (שבת דף קכ״ז):

   כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים. בריש פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ"ז:):

3. הלכה ג׳

   כּוֹפִין לִלְוָיָה כְּדֶרֶךְ שֶׁכּוֹפִין לִצְדָקָה. וּבֵית דִּין הָיוּ מְתַקְּנִין שְׁלוּחִין לְלַוּוֹת אָדָם הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וְאִם נִתְעַצְּלוּ בְּדָבָר זֶה מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ שָׁפְכוּ דָּמִים. אֲפִלּוּ הַמְלַוֶּה אֶת חֲבֵרוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת יֵשׁ לוֹ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְכַמָּה שִׁעוּר לְוָיָה שֶׁחַיָּב אָדָם בָּהּ. הָרַב לְתַלְמִיד עַד עִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר. וְהָאִישׁ לַחֲבֵרוֹ עַד תְּחוּם שַׁבָּת. וְהַתַּלְמִיד לָרַב עַד פַּרְסָה. וְאִם הָיָה רַבּוֹ מֻבְהָק עַד שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת:

   כסף משנה (2)

   ומה שכתב כופין ללויה וכו'. גם זה שם.

   ומה שכתב ובית דין היו מתקנין שלוחין וכו': אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות וכו' עד שלש פרסאות. בר״פ עגלה ערופה (סוטה דף מ״ו:):

4. הלכה ד׳

   בִּקּוּר חוֹלִים מִצְוָה עַל הַכּל. אֲפִלּוּ גָּדוֹל מְבַקֵּר אֶת הַקָּטָן. וּמְבַקְּרִין הַרְבֵּה פְּעָמִים בַּיּוֹם. וְכָל הַמּוֹסִיף מְשֻׁבָּח וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ. וְכָל הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה כְּאִלּוּ נָטַל חֵלֶק מֵחָלְיוֹ וְהֵקֵל מֵעָלָיו. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים:

   כסף משנה (2)

   ביקור חולים מצוה על הכל וכו' עד כמה פעמים ביום. בפרק אין בין המודר (נדרים דף ל״ט).

   ומ"ש וכל המבקר את החולה וכו' עד כאילו שופך דמים. שם (דף מ'):

5. הלכה ה׳

   אֵין מְבַקְּרִין אֶת הַחוֹלֶה אֶלָּא מִיּוֹם שְׁלִישִׁי וָהָלְאָה. וְאִם קָפַץ עָלָיו הַחלִי וְהִכְבִּיד מְבַקְּרִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְאֵין מְבַקְּרִין אֶת הַחוֹלֶה לֹא בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת רִאשׁוֹנוֹת בַּיּוֹם. וְלֹא בְּשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת. מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִתְעַסְּקִין בְּצָרְכֵי הַחוֹלֶה. וְאֵין מְבַקְּרִין לֹא חוֹלֵי מֵעַיִם וְלֹא חוֹלֵי הָעַיִן. וְלֹא מֵחוֹשֵׁי הָרֹאשׁ. מִפְּנֵי שֶׁהַבִּקּוּר קָשֶׁה לָהֶן:

   כסף משנה (2)

   אין מבקרין את החולה וכו' עד מיד. במסכת שמחות ובירושלמי פ"ג דפאה ואמרינן התם שקרובים והחברים נכנסים מיד ולא ידעתי למה השמיטו רבינו:

   אין מבקרין לא בשלש שעות ראשונות ביום וכו'. בפרק אין בין המודר (נדרים דף מ') ויהיב טעמא בגמרא כי היכי דלא ליסח דעתיה מן רחמי תלת שעי קמייתא רווחא דעתיה בתרייתא תקיף חולשיה ולא ידעתי למה השמיט טעם הגמרא ואפשר שלא היה בגירסתו:

6. הלכה ו׳

   הַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה לֹא יֵשֵׁב לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵּא וְלֹא עַל גַּבֵּי סַפְסָל וְלֹא עַל גַּבֵּי מָקוֹם גָּבוֹהַּ וְלֹא לְמַעְלָה מִמְּרַאֲשׁוֹתָיו. אֶלָּא מִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב לְמַטָּה מִמְּרַאֲשׁוֹתָיו וּמְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְיוֹצֵא:

   כסף משנה

   הנכנס לבקר את החולה לא ישב וכו'. בפרק קמא דשבת (דף י"ב:) וכתבו התוספות נראה דדוקא כשהחולה שוכב בנמוך שלא ישב בגבוה מראשותיו של חולה ופירש"י מתעטף מאימת שכינה כאדם היושב באימה ואינו פונה לצדדין:

7. הלכה ז׳

   יֵרָאֶה לִי שֶׁנֶּחָמַת אֲבֵלִים קוֹדֵם לְבִקּוּר חוֹלִים. שֶׁנִּחוּם אֲבֵלִים גְּמִילוּת חֶסֶד עִם הַחַיִּים וְעִם הַמֵּתִים:

8. הלכה ח׳

   מִי שֶׁהָיָה לְפָנָיו מֵת וְכַלָּה. מֵנִיחַ אֶת הַכַּלָּה וּמִתְעַסֵּק עִם הַמֵּת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (קהלת ז ד) "לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל" וְגוֹ'. מֵת וְכַלָּה שֶׁפָּגְעוּ זֶה בָּזֶה בַּדֶּרֶךְ. מַעֲבִירִין אֶת הַמֵּת מִלִּפְנֵי הַכַּלָּה. וְזֶה וְזֶה עוֹבְרִין מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

   כסף משנה (2)

   מי שהיו לפניו מת וכלה וכו'. באבל רבתי לבית האבל ולבית המשתה בית האבל קודם והרמב"ן כתב על דברי רבינו ולא נהירא וההיא דאבל רבתי לאו בשעת הכנסת כלה לחופה אלא כל שבעה דהבראת האבל קודם לאכילת בית המשתה:

   מת וכלה וכו' עד חייבים להתעסק עמו. בפ"ב דכתובות (דף י"ז):

9. הלכה ט׳

   מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת הַכַּלָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאֵין לוֹ כָּל צָרְכּוֹ. אֲבָל יֵשׁ לוֹ כָּל צָרְכּוֹ אֵין מְבַטְּלִין. וְכָל שֶׁאֵין מִתְעַסְּקִין בַּתּוֹרָה חַיָּבִין לְהִתְעַסֵּק עִמּוֹ:

10. הלכה י׳

    מֵת אֶחָד בָּעִיר. כָּל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה עַד שֶׁיִּקְבְּרוּהוּ. וְאִם יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיִּתְעַסֵּק בִּצְרָכָיו מֻתָּרִין:

    כסף משנה

    מת אחד בעיר וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ז:):

11. הלכה י״א

    תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמֵּת. אֲפִלּוּ הָיוּ עִמּוֹ עַד שִׁשִּׁים רִבּוֹא מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאָתוֹ. הָיוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא אֵין מְבַטְּלִין. וְאִם הָיָה מְלַמֵּד לַאֲחֵרִים אֵין לוֹ שִׁעוּר אֶלָּא מְבַטְּלִין הַכּל לְהוֹצָאָתוֹ:

    כסף משנה

    ת"ח שמת וכו' עד להוצאתו. פרק ב' דכתובות:

12. הלכה י״ב

    קוֹבְרִין מֵתֵי עַכּוּ"ם וּמְנַחֲמִין אֲבֵלֵיהֶם וּמְבַקְּרִין חוֹלֵיהֶם מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם:

    כסף משנה

    קוברים מתי עכו״ם וכו'. בס״פ הניזקין (גיטין דף ס״א):

13. הלכה י״ג

    בָּתֵּי הַקְּבָרוֹת אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. כֵּיצַד. אֵין אוֹכְלִין בָּהֶן. וְאֵין שׁוֹתִין בָּהֶן. וְאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן מְלָאכָה. וְלֹא קוֹרִין בָּהֶן וְלֹא שׁוֹנִין בָּהֶן. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אֵין נֵאוֹתִין בָּהֶן. וְלֹא נוֹהֲגִין בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ. לֹא יֵלֵךְ אָדָם בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל קֶבֶר וּתְפִלִּין בְּיָדוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ. וְלֹא יִתְפַּלֵּל שָׁם. וּבְרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת מֻתָּר:

    כסף משנה (2)

    בתי הקברות אסורים בהנאה. . ומ״ש ולא נוהגין בהם קלות ראש. בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ט) תנו רבנן בתי הקברות אין נוהגין בהם קלות ראש אין מרעין בהם בהמה ואין מוליכין בהם אמת המים ואין מלקטין בהם עשבים ואם לקטן שורפן במקומן ולא ידעתי למה השמיט רבינו כל זה:

    לא ילך אדם וכו'. ברייתא פרק מי שמת (דף י"ח) ובנוסחי דידן גבי ספר תורה לא יהלך אדם בביה"ק וס"ת בזרועו ויקרא בו והכי מסתבר דבלא קריאה בו מאי לועג לרש איכא:

14. הלכה י״ד

    הַמּוֹלִיךְ עֲצָמוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לֹא יִתְּנֵם בְּדִיסְקִיָּא וְיַנִּיחֵם עַל גַּבֵּי חֲמוֹרוֹ וְיִרְכַּב עֲלֵיהֶם. מִפְּנֵי שֶׁנּוֹהֵג בָּהֶן מִנְהַג בִּזָּיוֹן. וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים וּמִפְּנֵי הַלִּיסְטִים מֻתָּר:

    כסף משנה

    המוליך עצמות וכו'. ברייתא פרק מי שמתו (ברכות דף י״ח:):

15. הלכה ט״ו

    אֵין מְפַנִּין אֶת הַמֵּת מִקֶּבֶר לְקֶבֶר אֲפִלּוּ מִבָּזוּי לִמְכֻבָּד. וְאִם הָיָה בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ מְפַנֵּהוּ אֲפִלּוּ מִמְּכֻבָּד לְבָזוּי:

    כסף משנה

    אין מפנין את המת וכו' עד אפילו ממכובד לבזוי. ירושלמי בסוף פ"ב דמ"ק ויהיב טעמא התם למה בתוך שלו מותר מפני שערב לו לאדם שיהיה נוח אצל אבותיו וכתב הרמב"ן דהוא הדין דלהעלותו לארץ ישראל שרי וכתב עוד שאם מתחלה היה דעתם לפנותו מותר:

16. הלכה ט״ז

    אֵין קוֹבְרִין מֵת עַל גַּבֵּי מֵת וְלֹא שְׁנֵי מֵתִים כְּאֶחָד שֶׁבִּזָּיוֹן הוּא. וְקָטָן הַיָּשֵׁן עִם אִמּוֹ נִקְבָּר עִמָּהּ:

    כסף משנה (2)

    אין קוברין מת על גבי מת. באבל רבתי. וכתב הטור ודוקא שאין ביניהם עפר ששה טפחים:

    ומה שכתב ולא שני מתים כאחד וכו'. גם זה שם ואע"ג דר' יהודה הוא דקאמר האיש נקבר עם בתו הקטנה והאשה עם בנה הקטן ועם בן בנה הקטן זה הכלל כל שישן עמו בחייו נקבר עמו במותו כתב הטור שנהגו עכשיו כר' יהודה והוא מדברי הרמב"ן. ובנוסחא דידן יש ט"ס בדבר שכתב היוצא במקום הישן:

17. הלכה י״ז

    עֲפַר הַקֶּבֶר אֵינוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה שֶׁאֵין קַרְקַע עוֹלָם נֶאֱסֶרֶת. אֲבָל קֶבֶר הַבִּנְיָן אָסוּר בַּהֲנָאָה:

    כסף משנה

    עפר הקבר וכו'. בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ז:):

18. הלכה י״ח

    הַבּוֹנֶה קֶבֶר לְמֵת לֹא נֶאֱסַר עַד שֶׁיִּכָּנֵס בּוֹ הַמֵּת. וַאֲפִלּוּ הֵטִיל בּוֹ נֵפֶל נֶאֱסַר בַּהֲנָאָה:

    כסף משנה (2)

    הבונה קבר למת וכו'. שם וכרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא:

    ומ"ש אפילו הטיל בו נפל נאסר בהנאה. שם:

19. הלכה י״ט

    נֶפֶשׁ שֶׁנַּעֲשָׂה לְשֵׁם חַי וְשָׂם בּוֹ הַמֵּת. וְהוֹסִיף בּוֹ דִּימוֹס אַחֵר לְשֵׁם הַמֵּת. אַף עַל פִּי שֶׁפִּנָּה הַמֵּת הַכּל אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְאִם הִכִּיר אֶת הַתּוֹסֶפֶת חוֹלֵץ אוֹתָהּ וְהַשְּׁאָר מֻתָּר. נַעֲשָׂה לְשֵׁם הַמֵּת כֵּיוָן שֶׁהֻטַּל בּוֹ הַמֵּת נֶאֱסַר אַף עַל פִּי שֶׁפִּנָּהוּ:

    כסף משנה

    נפש שנעשה לשם חי וכו' עד אף על פי שפנהו. גם זה שם:

20. הלכה כ׳

    הַבּוֹנֶה קֶבֶר לְאָבִיו וְהָלַךְ וּקְבָרוֹ בְּקֶבֶר אַחֵר. הֲרֵי זֶה לֹא יִקָּבֵר בּוֹ מֵת אַחֵר עוֹלָמִית. וְהַקֶּבֶר הַזֶּה אָסוּר בַּהֲנָאָה מִפְּנֵי כְּבוֹד אָבִיו:

    כסף משנה

    הבונה קבר לאביו וכו'. גם זה שם והטור כתב לא יקבר בו הוא עולמית מפני כבוד אביו אבל אחר מותר לקבור בו:

21. הלכה כ״א

    הַמֵּת אָסוּר בַּהֲנָאָה כֻּלּוֹ. חוּץ מִשְּׂעָרוֹ שֶׁהוּא מֻתָּר בַּהֲנָאָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ גּוּפוֹ. וְכֵן אֲרוֹנוֹ וְכָל תַּכְרִיכָיו אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. אֲבָל כֵּלִים הַמּוּכָנִים לְתַכְרִיךְ לֹא נֶאֶסְרוּ בַּהֲנָאָה. אֲפִלּוּ אָרַג בֶּגֶד לְמֵת לֹא נֶאֱסַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ בַּמִּטָּה הַנִּקְבֶּרֶת עִמּוֹ. שֶׁאֵין הַהַזְמָנָה אוֹסֶרֶת:

    כסף משנה (4)

    המת אסור בהנאה כולו. בכמה דוכתי אמרו דמת אסור דגמר שם שם מעגלה ערופה:

    ומה שכתב חוץ משערו איני יודע מנין לו דהא בסוף פרק קמא אמרינן דאסור ודוחק לומר דבפאה נכרית דתלי בסיכתא דמשמע בגמרא דשרי דא"כ הי"ל לפרש:

    ומ"ש וכן ארון וכל תכריכיו וכו'. יתבאר במה שיבא בסמוך:

    ומ״ש אבל כלים המוכנים לתכריך וכו'. בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ח) וכרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא:

22. הלכה כ״ב

    כָּל הַכֵּלִים שֶׁזּוֹרְקִין עַל הַמֵּת עַל הַמִּטָּה הַנִּקְבֶּרֶת עִמּוֹ אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. שֶׁלֹּא יִתְחַלְּפוּ בַּתַּכְרִיכִין:

    כסף משנה

    כל הכלים שזורקין על המת וכו' עד אין מצילין אותן. בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ח ע"ב) וכרבן שמעון בן גמליאל דמפרש דברי תנא קמא הוא:

23. הלכה כ״ג

    הָיוּ אָבִיו וְאִמּוֹ מְזָרְקִין כֵּלִים בַּחֲמָתָן עַל הַמֵּת. מִצְוָה עַל אֲחֵרִים לְהַצִּילָן. וְאִם הִגִּיעוּ לַמִּטָּה הַנִּקְבֶּרֶת עִמּוֹ אֵין מַצִּילִין אוֹתָן:

24. הלכה כ״ד

    מְלַמְּדִין אֶת הָאָדָם שֶׁלֹּא יְהֵא חַבְּלָן וְלֹא יַפְסִיד אֶת הַכֵּלִים וְיַשְׁלִיכֵם לְחַבָּלָה. מוּטָב לְתִתָּם לַעֲנִיִּים וְאַל יַשְׁלִיכֵם לְרִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְכָל הַמַּרְבֶּה כֵּלִים עַל הַמֵּת עוֹבֵר בְּלֹא תַשְׁחִית:

    כסף משנה

    מלמדין את האדם וכו' עד בלא תשחית. באבל רבתי (פרק שמיני):

25. הלכה כ״ה

    מֶלֶךְ שֶׁמֵּת עוֹקְרִין סוּס שֶׁהָיָה רוֹכֵב עָלָיו. וְעֶגְלָה שֶׁהָיְתָה מוֹשֶׁכֶת בַּקָּרוֹן שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בּוֹ מְנַשֵּׁר פַּרְסוֹתֶיהָ מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה מָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה. וּמוֹשִׁיבִין יְשִׁיבָה עַל קִבְרוֹ שִׁבְעָה יָמִים. שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב לב לג) "וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ" זֶה שֶׁהוֹשִׁיבוּ לוֹ יְשִׁיבָה עַל קִבְרוֹ. וְנָשִׂיא שֶׁמֵּת אֵין מְבַטְּלִין יְשִׁיבָתוֹ יֶתֶר עַל שְׁלֹשִׁים יוֹם:

    כסף משנה (3)

    מלך שמת עוקרין סוס שהיה רוכב וכו': ומה שכתב מקום שאינו עושה אותה טריפה. הוא כי היכי דלא לעבור בבל תשחית [והברייתא משובשת שם וצריך תיקון]:

    ומושיבין ישיבה על קברו וכו'. בסוף פרק קמא דבבא קמא (דף ט"ז:) אמרינן שעשו כן לחזקיה מלך יהודה ומשמע לי שלא עשו כן לשום מלך כי אם לו מפני שהעמיד תורה הרבה בישראל כדאמרינן בפרק [חלק] (דף צ"ד ע"ב) ויש לתמוה על רבינו שסתם דבריו דמשמע דסבירא ליה דלכל מלך עושין כן וקשה דא"כ מאי רבותיה דחזקיה דמשבח קרא שהושיבו ישיבה על קברו:

    ונשיא שמת אין מבטלין ישיבתו וכו'. בסוף פרק הנושא (כתובות דף ק"ג:):

26. הלכה כ״ו

    מֶלֶךְ אוֹ נָשִׂיא שֶׁמֵּת יֵשׁ לָהֶן לִשְׂרֹף מִטָּתוֹ וְכָל כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ. וְאֵין בָּזֶה דֶּרֶךְ הָאֱמוֹרִי. וְלֹא מִשּׁוּם הַשְׁחָתָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לד ה) "בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּבְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הָרִאשֹׁנִים" (ירמיה לד ה) "יִשְׂרְפוּ לָךְ": סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת אָבֵל בְּסַ"ד

    כסף משנה (2)

    מלך או נשיא שמת וכו'. בפ"ק דע"ז (דף י"א):

    סליקו הלכות אבל בס"ד

לחם משנה על הלכות אבל אינם מובאים כאן: אין בידינו מהדורה דיגיטלית שלהם ברישיון חופשי.

עוד: ספר שופטים · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי