איוב פרק ב׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם ואבן עזרא.

1. (א)וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל־יְהוָה וַיָּבוֹא גַם־הַשָּׂטָן בְּתֹכָם לְהִתְיַצֵּב עַל־יְהוָה

   מצודת דוד:ויהי היום. היום המוכן לשיבואו בו מלמדי הזכות והחובה:

   עוד פירושים על פסוק א: מלבי"ם

   מלבי"ם

   ויהי היום, ספר במשל שאחר שעמד איוב בנסיון הראשון ולא הרגיש באבדן הקנינים והבנים, נסהו בנסיון האחרון שהם יסורי הגוף ומכאוביו, ואמר פה ויבא גם השטן בתוכם להתיצב על ה' ובפעם הראשון אמר סתם ויבא גם השטן בתוכם, כי יש הבדל בין מיני הרעות שהשיגוהו בפעם הראשון שהיו ע"י טבע ההפסד הכולל הנמצא ביסודות ע"י אש ורוח וע"י רעות בני אדם קצתם לקצתם, לבין הרע שהגיעוהו בפעם הזאת ע"י שחין וחולי שסבתו הטבעיית הוא ע"י מותרות המזון (כנ"ל א' י"ד) כי שישמר הצדיק מרעות היסודות ומרעות בני אדם אינו נמשך מצדקתו בטבע, כי אין צדקת הצדיק סבה טבעיית שע"י ישמר מפגעי היסודות ומרעת בני אדם, רק סבה השגחיית שע"י צדקתו ה' משגיח עליו ושומר אותו מכל רע, כמ"ש לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם וכו', אבל שישמר הצדיק משחין רע וחולאי הגוף הבאים ע"י מותרות המזון זה נמשך מצדקתו בדרך הטבע, שמדרכי צדקתו שישמר א"ע מן המותרות והזוללות ויתרון משגל, כמ"ש צדיק אוכל לשובע נפשו, וטבעו מחייב שלא ילקה בשחין וחולי רע, לפ"ז השטן וההעדר שבא להשחית את קניניו ובניו בפעם הראשון ע"י אש ורוח וחרב אויב לא היה צריך לזה פעולת ה', רק שה' יסיר פניו ויסלק השגחתו ממנו, כי מה שנשמר עד עתה מפגעים אלה היה רק ע"י ההשגחה, ועתה שסלק ה' את השגחתו ממנו ועזבו ביד השטן ממילא חלו בו ידי אויבים ורעות היסודות, וזה לא היה ע"י ה' רק ע"י שה' לא שמר אותו להצילו מרעות אלה בהשגחתו, משא"כ השחין שבא עליו עתה לא היה איוב מוכן אליו מצד טבעו, שהוא בצדקתו היה נשמר ממותרות מזון ומשגל שהם סבת השחין והחולי, ולא היה די עתה מה שסלק ה' את השגחתו ועזבו ביד השטן שהוא ההעדר וההפסד הטבעיי, כי גם הטבע היתה מגנת עליו מחולי ומדוה, וא"כ המכה הזאת לא באה ע"י סילוק ההשגחה לבד רק היתה מכה השגחיית נגד טבעו של איוב, לכן זכר פה שבא השטן להתיצב על ה', שההעדר וההפסד לא היה לו כח לפעול זאת בעצמו רק ע"י השגחת ה' נגד הטבע, משא"כ בראשונה לא בא להתיצב על ה' רק שה' יסלק השגחתו ובא הרע בעצמו מצד טבע השטן וההעדר:

2. (ב)וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־הַשָּׂטָן אֵי מִזֶּה תָּבֹא וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת־יְהוָה וַיֹּאמַר מִשֻּׁט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ

   מצודת דוד:אי מזה. איה המקום אשר תאמר מזה אני בא:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, מלבי"ם

   רש"י

   אי מזה תבוא. איה מקום שתוכל לומר מזה אני בא:

   מלבי"ם

   אי מזה תבא, בפעם הראשון שאל מאין תבא, שכבר באר הרש"ף שיש הבדל בין מאין ובין אי מזה, שבשאלת מאין, ישאל השואל בדרך העלמה מוחלטת, שאין לשואל הרגשה דמיונית ליחד הקישור לאיזה מקום יותר מלחברו והרי הוא כאילו כל העולם מונח לפניו בספק שאלתו, אבל בשאלת אי מזה, כבר היה לשואל איזה הרגשה במקצת מאין נפרד הדבר, ולא נעלם ממנו רק ידיעת המקום הפרטי המיוחד עכ"ד, ולכן בתחלה שכיון על כל מיני ההעדרים ובאר במשל שההעדר בכלל נמצא רק בארץ לא בשמים, שאל מאין, משא"כ עתה כבר הודיע שההעדר מקומו בארץ, ושאלתו היה על ההעדר המיוחד שבא לפניו עתה, שהוא ההפסד שבא ע"י חולי שסבתו מותרות המזון, שאל אי מזה על המין ההוא הפרטי, והשיב משוט בארץ שגם הפסד זה בא ע"י ההעדר הכולל המתמיד והבלתי מתמיד הנמצא בארץ, שכיון עליו במ"ש משוט בארץ ומתהלך בה:

3. (ג)וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל־עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם

   מצודת דוד:ועודנו. עם כי הוכה שבר על שבר עודו אוחז בתמימתו: ותסיתני. דבר בלשון בני אדם ור״ל קטרגת עליו להשחיתו בחנם מבלי עון כ״א לנסותו:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ועודנו. ועודו הוא:

   ותסיתני. מל׳ הסתה ופתוי:

   לבלעו. להשחיתו כמו בלע ה׳ (איכה ב):

   רש"י

   מחזיק. אוחז כמו (שמות ד׳:ד׳) וישלח ידו ויחזק בו מחזיק באזני כלב (משלי כ״ו:י״ז):

   ותסיתני בו. הסיתני לבולעו כל לשון הסתה אינו אלא לשון המשכה שממשיך את האדם לעצתו:

   מלבי"ם

   ויאמר השמת לבך אל עבדי איוב, שבו א"א שיחול בו גם ההפסד ההוא הפרטי אחר שהוא ירא אלהים וטבעו מחייב שלא יחלה ולא ידוה, וגם על מה שסלקתי השגחתי ממנו ועזבתיו בידך להפסיד קניניו ובניו היה שלא כדין אחר שעמד בנסיון ועודנו מחזיק בתומתו, שמזה התברר שעובד מאהבה לא בעבור תקות גמול ויראת עונש, וא"כ מה שהסת אותי לבלעו היה חנם:

   אבן עזרא

   ותסיתני דברה תורה כלשון בני אדם. והעניין שיחשבו אנשים שאין להם דעת, שיכולת להסית אותו.

4. (ד)וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת־יְהוָה וַיֹּאמַר עוֹר בְּעַד־עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ

   מצודת דוד:עור בעד עור. ר״ל ק״ו הדברים אם דרך אנשים לתת עור בעד עור שאם יבוא מי להכותו בעור פניו הלא ישים ידו על פניו לקבל ההכאה בעור היד ואם כן הוא במקצת גופו אל קצתו כ״ש הוא שיתן האיש את כל אשר לו בעד נפשו וכאומר הנה איוב יחשוב פן נגזר עליו המיתה ונאבד כל אשר לו תמורת נפשו ויעמד חי ולזה מקבל בסבר פנים יפות:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   רש"י

   עור בעד עור. אבר בפני אבר כן דרך בני אדם כשרואה החרב באה על ראשו מגין בזרועו לפניו וכ"ש כל אשר לאיש בממון יתן:

   בעד נפשו. בפני נפשו להגין לפי שזה יודע בנפשו שנתחייב לפיכך אינו מצטער על ממונו:

   מלבי"ם

   ויען השטן, והשיב לאמר שבנסיון הזה לא נתברר עדיין שהוא עובד מאהבה כי לא נתברר מזה רק שלא חש על איבוד הקנינים והבנים, מפני שגופו חביב עליו מממונו ומבניו וירא עדיין לחטא פן יענש בגופו, כי כבר ראינו שעור (יתן איש) בעד עור ר"ל שהאדם לבוש בשני מיני מלבושים,

   • א) העור שעל בשרו כמ"ש עור ובשר תלבישני,

   • ב) העור שעל עורו שהוא כתונת עור שיפשיט מאחד הבעלי חיים וילבוש בו, והדרך הוא שיתן האדם כתנות עור בעד כתנות עור, ר"ל שיפקיר מלבושיו החיצונים שהוא לבוש בהם להציל העור הדבוק לבשרו, שאם ירצו ממנו שיתן מלבושיו כולמו ואם לאו יפשיטו את עורו יתן עור החיצוני בעד עור הדבק אליו שהוא עורו, וגם כל אשר לאיש יתן בעד נפשו שגם את עורו יתן בעד נפשו, ר"ל שיתרצה שיפשיטו את עורו מעליו כדי שלא יהרגו אותו ויקחו את נפשו, ובזה הוסיף שגם אם תניחהו בידי שאשלט על עור בשרו עדיין אין בחינה בזה שעובד מאהבה, כי יתנחם עדיין במה שלא הוכה מכה מסוכנת הנוגע בעצמו ובבשרו וכ"ש שאין בחינה במה שלקחת ממנו את עורו החיצוני שהם מלבושיו וקניניו ובניו שהם בלתי דבוקים אליו:

   אבן עזרא

   עור בעד עור גוף בעד גוף. ויש אומר: כי מנהג האדם להסתיר עינו בידו אם יפחד ממכה, בעבור היותה נכבדת.

5. (ה)אוּלָם שְׁלַח־נָא יָדְךָ וְגַע אֶל־עַצְמוֹ וְאֶל־בְּשָׂרוֹ אִם־לֹא אֶל־פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ

   מצודת דוד:אל עצמו ואל בשרו. במכאובי הגוף עצמו הקשה מאבדן הבנים והעושר: אל פניך. כמו על פניך ור״ל בעבור כעסך יגדף כלפי מעלה:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, מלבי"ם

   רש"י

   אולם. אבל:

   אם לא. תראה בו מיד שעל פניך יברכך:

   מלבי"ם

   אולם, אך בזה תבחנהו בחינה ברורה, אם תשלח ידך ותגע אל עצמו ואל בשרו לא בעורו לבד רק מכה הנוגע בעצמו ובשרו שיש בה סכנת נפש עד שיתיאש מרפואה, ואז לא יהיה לו במה להתנחם ומה לירא ולקוות אז על פניך יברכך ויגנה הנהגתך:

6. (ו)וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־הַשָּׂטָן הִנּוֹ בְיָדֶךָ אַךְ אֶת־נַפְשׁוֹ שְׁמֹר

   מצודת דוד:הנו בידך. הנה הוא בידך להכותו בעצמו ובבשרו להכאיבו אך שמור את נפשו לבל תצא מגודל הכאב:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, מלבי"ם

   רש"י

   אך את נפשו שמור. שלא תצא מכאן אמרו חכמים קשה היה צערו של שטן יותר משל איוב כאומר לחבירו שבור חבית זו ושמור יינה:

   מלבי"ם

   ויאמר ה' הנו בידך, מסר גם עצמו ובשרו ליד השטן רק בתנאי שישמור את נפשו, ואמרו חכמינו ז"ל במליצתם גדול היה צערו של שטן מצערו של איוב משל לאומר לאחד שבור החבית ושמור את יינה, ר"ל שהכח שעמד נגד צד המעדיר והמפסיד, (הכח הזה הוא צערו של שטן) היה ענינו גדול מן הכח שהיה צריך לעמוד נגד צד המקיים את החיים (שהוא צערו של איוב), כי צד ההפסד היה מרובה מצד הקיום, והיה צריך כח גדול להטות את הפלס מן ההפסד אל הקיום:

7. (ז)וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי יְהוָה וַיַּךְ אֶת־אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ

   מצודת דוד:ויצא. להכות את איוב: בשחין רע. הכואב ביותר: מכף רגלו וכו׳. ר״ל בכל שטח הגוף:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון

   מצודת ציון

   מכף רגלו. כמו שנקרא תוך היד כף כן נקראה תחתית הרגל:

   קדקדו. הוא אמצעית הראש מקום יחולק שם השער אילך ואילך:

8. (ח)וַיִּקַּח־לוֹ חֶרֶשׂ לְהִתְגָּרֵד בּוֹ וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ־הָאֵפֶר

   מצודת דוד:ויקח לו חרש. איוב לקח בידו שברי חרס לחכך בהם מקומות השחין: בתוך האפר. לקרר חמימות השחין:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   להתגרד. ענין חיכוך ובדרז״ל גורד כדרכו ואינו חושש (שבת קמז):

   רש"י

   להתגרד בו. בדלי"ת כתוב ולשון משנה היא גורדו ומעמידו על גלדו אבל גורר ברי"ש אינו אלא לשון סחיבה כמו גורר אדם מטה וספסל:

   מלבי"ם

   ויקח לו חרש, פי' במדרש שהיה מחציו ולמעלה שחין יבש והיה צריך חרש להתגרד בו, ומחציו ולמטה היה שחין לח והיה צריך לישב בתוך האפר שמושך הליחות, ורפואת האחד קשה להשני כעין זבורא ועקרבא:

   אבן עזרא

   להתגרד להתחכך, ואין לו אח במקרא. ויש אומרים: חרס כמו: בגרב ובחרס.

   בתוך האפר כדרך אבילות, וילבש שק וישב על האפר. והאומר: כי שבתו באפר לקרר השחין, צריך להביא ראיה שהיה השחין חם ולח.

9. (ט)וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת

   מצודת דוד:עודך. עדיין אתה מחזיק בתמימתך וכאלו אמרה אל תחזיק עוד אלא ברך את ה׳ ובעון זה תמות מיד והנה טובה לך משתחיה ביסורים מכאיבים כאלה:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   ברך. לשון כנוי כלפי מעלה:

   רש"י

   מחזיק. אוחז:

   ומת. לשון צווי כמו ומת בהר (דברים לב):

   מלבי"ם

   עודך מחזיק בתמתך, כי בפעם הראשון ברך על הרעה כמ"ש יהי שם ה' מבורך, ובפעם הזה לא ברך ה' רק שתק, כי בלבבו לא היה שלם בפעם הזאת כמו שית', ואמרה לו אשתו להקניטו הנה בפעם הראשון שברכת את ה' על הרעה שבזה הראית שאתה תמים עמו הוסיף להכותך גם בגופך, ואם עתה תברך שנית הלא בהכרח יוסיף להכותך בנפש עד שתמות, כי אין לו להכות אותך עוד בדבר אחר, וא"כ אחר שעודך מחזיק בתומתך למה אתה שותק זאת הפעם ואינך מברך על הרעה, ברך אלהים גם עתה ותמות, והיא הקנטה הלציית על שברך בפעם הראשון:

10. (י)וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת־הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת־הָרָע לֹא נְקַבֵּל בְּכָל־זֹאת לֹא־חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו

    מצודת דוד:כדבר וגו׳. תדברי כדבר אחת מנשי הנבלות: גם את הטוב. ר״ל אם אמנם שדי הרע לנו הנה עוד יבוא מועד אשר נקבל גם את הטוב ולא נוסיף לקבל עוד את הרע: בכל זאת. עם כי נלקה בגופו ומצא מסית מ״מ לא חטא בשפתיו לברך את ה׳ כאשר הסיתתו אשתו:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    הנבלות. פחותות וגרועות:

    רש"י

    גם. לא די שבראנו אלא גם את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל בתמיה:

    בשפתיו. אבל בלבו חטא:

    מלבי"ם

    ויאמר גם את הטוב נקבל, הגם שתשובתו זאת נראה כתשובת ירא ה' וצדיק, וכן פירשוהו המפ', אחר הדיוק כבר נגלה מדבריו שבלבבו היה פונה לדברי און ומינות, וזה נגלה ממלת גם, ובאור הדבר שהוא חשב שהטוב הנמצא במציאות הוא מעורב עם רעות הרבה, ולא עוד אלא שמבואר מתוך וכוחו שהיה דעתו שהרע במציאות הוא יותר מן הטוב, וע"כ חשב שא"א כלל שה' יתן טוב לבד, כי מי שירצה לקבל את הטוב בהכרח יקבל גם את הרע, כמו שמי שירצה לשתות יין הרבה או לאכל דבש הרבה כי ערב לחיכו, בהכרח לא יתלונן ג"כ אם ישתכר מן היין ואם הדבש יזיק לאיצטומכא, בהפך הנהנה מן היין והדבש מקבל גם את הטוב, ר"ל שעקרו מקבל ממנו רע שכרות וקיא באיצטומכא, ועם הרע שהוא הרוב מקבל גם את הטוב איך ידמה שלא יקבל את הרע, וז"ש אחר שגם את הטוב נקבל מאת האלהים, ר"ל אחר שאם נרצה לקבל טוב מאלהים שהוא המציאות והחיים, בהכרח נקבל את הרע שהוא הגובר ומתרבה על הטוב שהוא מעט המציאות בערכו, עד שיצדק לומר שאנו מקבלים את הרע בעצם וראשונה ועמו אנו מקבלים גם את הטוב, שהאדם בצאתו אל המציאות מקבל המון רעות ודאגות ותמורות אשר ישיג בזמנו הקצר, וזאת עקר מולדתו, ועם זה מקבל גם את הטוב שהוא החיים הקצרים האלה, וא"כ איך את הרע לא נקבל אחר שהוא העיקר, והנה בזה כבר גלה כי לבבו מלא און שה' ברא את האדם לרעתו ושהרע במציאות גובר על הטוב, וזה שורש פורה ראש ולענה להתרעם על מדותיו שברא את האדם לרעתו, וזה יסוד לכל הדברים המרים שדבר אח"כ בוכוחיו, אבל יען שעתה העלים דבר זה ולא נגלה רק ממלת גם, מ"ש גם את הטוב, מבואר שהגם שהיה דעה זו בלבו בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו כי לא הוציא עדיין תלונותיו בשפתיו עד אחרי זאת, ואמרו חז"ל בשפתיו לא חטא אבל בלבו חטא:

    אבן עזרא

    בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו להורות כי עוד יחטא בשפתיו ויוציא מפיו מלים ברוב צערו.

11. (יא)וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל־הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד־לוֹ וּלְנַחֲמוֹ

    מצודת דוד:וישמעו. מן המספרים: איש ממקומו. כ״א בא ממקומו אל מקום איוב ובהיותם שם נאספו יחד לבוא אל איוב הביתה לנודד עליו בראש וכדרך המיצר בצרת האוהב ואף לנחמו בדברי תנחומין:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ויועדו. מלשון וועד ואסיפה:

    רש"י

    רעי איוב. אוהביו:

    לנוד. כמו מי ינוד לך (ישעיהו נ״א:י״ט) לא תנודו לו (ירמיהו ט״ו:ה׳):

    מלבי"ם

    וישמעו, תחלה שמע כ"א במדינתו ויבואו ממקומו כ"א בפ"ע, ובבואם ארץ עוץ ופגשו זב"ז נועדו יחדיו לבא בצותא חדא:

    אבן עזרא

    אליפז התימני ממשפחת תימן בן אליפז בן עשו. והקרוב שהיה קרוב מימי משה, כי לא יתיחש לתימן כי אם אחר דורות. וחז"ל אמרו: כי משה כתב ספר איוב. והקרוב אלי: כי הוא ספר מתורגם על כן הוא קשה בפירוש, כדרך כל ספר מתורגם.

    השוחי מבני קטורה אשת אברהם את ישבק ואת שוח.

    הנעמתי לא ידענו אם יחוסו למדינה או למשפחה.

12. (יב)וַיִּשְׂאוּ אֶת־עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל־רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה

    מצודת דוד:ולא הכירוהו. כי נשתנה מאור פניו בעבור רוב הצרות והמכאובות: ויקרעו איש. כל אחד קרע מעילו וזרקו עפר למעלה מראשיהם לאויר השמים כי כן היה להם מנהג אבלות וצער:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י

    רש"י

    ולא הכירוהו. כי נשתנו פניו מחמת הייסורין:

    השמימה. כלומר למעל' מראשיה' (הרבה) והוא היה להם מנהג אבל:

13. (יג)וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין־דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי־גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד

    מצודת דוד:לארץ. על הקרקע לצער בצערו: ואין דובר. אין מי בהם דובר אליו דבר כי ראו אשר גדל הכאב מאד ולא מצאו עדיין מקום לנחמו:

    עוד פירושים על פסוק יג: רש"י

    רש"י

    לארץ. על הארץ לצער בצערו: