״פנו אלי והוושעו״!

מעשה בעשיר מופלג, יהודי שהתברך ממרום בעושר רב, בכל אשר פנה הצליח. ידוע ידע להכיר טובה למי שחננו בעושרו הרב. הבין שלא בכוחו ובעוצם ידו עשה את החייל, והכיר בכך שנבחר על ידי ההשגחה העליונה להיות פרנס נאמן לבני עמו ולעזור לאחיו כיכולתו. ואכן החיה נפשות רבות, פשוטו כמשמעו. תקופה קשה היתה זו, המונים רעבו ללחם. שריפות פרצו תכופות, כילו עיירות שלימות והותירו את יושביהן חסרי כל. והעיניים נשואות היו אל ״הוועד״. אל שלושת גבאי הצדקה שמינה העשיר והורה שלא יבדקו למזונות, וכל הפושט יד יתנו לו. כאשר ביקשו סכומים גדולים יותר, לרפואה או להכנסת כלה, לשיקום בית או הקמת עסק, דורשים היו המלצות מוסמכות, חוקרים ודורשים בטרם יתנו. כך נהג, והכל היללו את נדיבותו.

הוראה אחת הורה: אם יבוא רב עיר או ראש ישיבה לבקש תרומה להקמת או ביסוס מוסדות תורה, שיבואו אליו. כבוד התורה. להם מבקש הוא לתת במו ידיו, ולהתברך מפיהם. כי מוקיר תורה וגדוליה היה, וראה כבוד לעצמו לכבדם כערכם.

עת קשה היתה זו, כאמור, וכבר כתב רבינו הרמב״ן זצ״ל שכל המקודש מחבירו חרב מחבירו. אין לתאר את מצוקת הישיבות באותם ימים, תלמידיהן סבלו חרפת רעב. נאלץ ראש ישיבה אחד לכתת רגליו לאיסוף כספים, ושם פניו למעונו של אותו גביר.

החורף היה בעיצומו, גשמי זלעפות ניתכו, והוא הגיע למעונו של העשיר נוטף מים. חלץ במבוא את הערדליים, פשט את המעיל הרטוב, והמשרת הודיע על בואו. קם העשיר לכבודו וראש הישיבה עשה דרכו על השטיח העבה ללחוץ את היד המושטת לברכה. ישב לשולחן וסח את מצב הישיבה. נאנח העשיר בצערם של בני התורה, נטל את הקולמוס ורשם המחאה. סכום נכבד. אם הנדיבים האחרים יתנו כמוהו, יוושעו בני הישיבה.

עוד מילות התודה על שפתיו, והמשרת הודיע על בואו של הסבא מנובהרדוק זצ״ל, מייסד רשת הישיבות הנודעות. ״הסבא״ נכנס בצעד זריז, ערדליו מותירות טביעות רפש על השטיח היקר. טפח טפיחה חברותית על שכמו של העשיר, ישב במעילו ספוג המים על הכסא המרופד והפטיר: ״אז מה יהיה איתך, אתה עדיין עם הארץ"... העיף מבט בשעונו, והפטיר: ״זמני יקר, כתוב המחאה ואמשיך בדרכי!״

בלא אומר מילא העשיר את ההמחאה, וראש הישיבה השני ראה שהסכום כפול ומכופל!

״הסבא״ קם בזריזות, טפח על שכם העשיר ואמר: ״זכור את דברי! שעה של לימוד תורה שווה יותר מכל זה״ - וידו החוותה על העושר סביב.

כשיצא, שאל ראש הישיבה: ״יסביר לי מר! אני התייחסתי אליו בכל הכבוד, וקיבלתי סכום נכבד. ו׳הסבא׳ התייחס בזילזול כה מופגן - וקיבל סכום גדול פי כמה?!״...

״היא הנותנת!״ השיב העשיר. ״כבודו מתייחס אלי בכבוד כה רב - בגלל עושרי וממוני. בכך גורם הוא שאחשיב גם אני את רכושי ואנהג בו חסכנות. אבל ה׳סבא׳ מחדיר בי את ההרגשה שהממון אינו מאומה והתורה לבדה היא החשובה, ולכן קל לי לתת לו ממוני עבור תמיכה בלומדי התורה!״... מעשה שהיה הוא, וללמדנו בא. ושייך אלינו, ולפרשת השבוע.

מלכתחילה, אמרו רבותינו, היינו מעותדים להיכנס לארץ ישראל כמנצחים, בלא קרב. ״כי אמנם לולא שלחו מרגלים היו נכנסים בלי מלחמה, שהיו יושבי כנען בורחים כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל", באו בני ישראל וביקשו לשלוח מרגלים לתור את הארץ ״כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה, ששולחים מרגלים לדעת הדרכים ומבוא הערים״. ואם מבטחכם טבעי הוא, אף הבורא ינהיגכם בדרך זו, ושבע שנים עשו בכיבוש הארץ, שבע שנים שיכולים היו לחסוך!

נמצא שהבורא יתברך נוהג עימנו כאותו עשיר, ומתייחס אלינו בהתייחסותנו: אם סומכים אנחנו עליו ובוטחים בו, מושיט הוא לנו עזרתו ומחיש ישועתו. אם חושבים אנו להסתדר בעצמנו הריהו מניח לנו לנפשנו. והתוצאות, באשמתנו...