וקראת לשבת עונג · פרשת שלח לך

״פנו אלי והוושעו״!

מעשה בעשיר מופלג, יהודי שהתברך ממרום בעושר רב, בכל אשר פנה הצליח. ידוע ידע להכיר טובה למי שחננו בעושרו הרב. הבין שלא בכוחו ובעוצם ידו עשה את החייל, והכיר בכך שנבחר על ידי ההשגחה העליונה להיות פרנס נאמן לבני עמו ולעזור לאחיו כיכולתו. ואכן החיה נפשות רבות, פשוטו כמשמעו. תקופה קשה היתה זו, המונים רעבו ללחם. שריפות פרצו תכופות, כילו עיירות שלימות והותירו את יושביהן חסרי כל. והעיניים נשואות היו אל ״הוועד״. אל שלושת גבאי הצדקה שמינה העשיר והורה שלא יבדקו למזונות, וכל הפושט יד יתנו לו. כאשר ביקשו סכומים גדולים יותר, לרפואה או להכנסת כלה, לשיקום בית או הקמת עסק, דורשים היו המלצות מוסמכות, חוקרים ודורשים בטרם יתנו. כך נהג, והכל היללו את נדיבותו.

הוראה אחת הורה: אם יבוא רב עיר או ראש ישיבה לבקש תרומה להקמת או ביסוס מוסדות תורה, שיבואו אליו. כבוד התורה. להם מבקש הוא לתת במו ידיו, ולהתברך מפיהם. כי מוקיר תורה וגדוליה היה, וראה כבוד לעצמו לכבדם כערכם.

עת קשה היתה זו, כאמור, וכבר כתב רבינו הרמב״ן זצ״ל שכל המקודש מחבירו חרב מחבירו. אין לתאר את מצוקת הישיבות באותם ימים, תלמידיהן סבלו חרפת רעב. נאלץ ראש ישיבה אחד לכתת רגליו לאיסוף כספים, ושם פניו למעונו של אותו גביר.

החורף היה בעיצומו, גשמי זלעפות ניתכו, והוא הגיע למעונו של העשיר נוטף מים. חלץ במבוא את הערדליים, פשט את המעיל הרטוב, והמשרת הודיע על בואו. קם העשיר לכבודו וראש הישיבה עשה דרכו על השטיח העבה ללחוץ את היד המושטת לברכה. ישב לשולחן וסח את מצב הישיבה. נאנח העשיר בצערם של בני התורה, נטל את הקולמוס ורשם המחאה. סכום נכבד. אם הנדיבים האחרים יתנו כמוהו, יוושעו בני הישיבה.

עוד מילות התודה על שפתיו, והמשרת הודיע על בואו של הסבא מנובהרדוק זצ״ל, מייסד רשת הישיבות הנודעות. ״הסבא״ נכנס בצעד זריז, ערדליו מותירות טביעות רפש על השטיח היקר. טפח טפיחה חברותית על שכמו של העשיר, ישב במעילו ספוג המים על הכסא המרופד והפטיר: ״אז מה יהיה איתך, אתה עדיין עם הארץ"... העיף מבט בשעונו, והפטיר: ״זמני יקר, כתוב המחאה ואמשיך בדרכי!״

בלא אומר מילא העשיר את ההמחאה, וראש הישיבה השני ראה שהסכום כפול ומכופל!

״הסבא״ קם בזריזות, טפח על שכם העשיר ואמר: ״זכור את דברי! שעה של לימוד תורה שווה יותר מכל זה״ - וידו החוותה על העושר סביב.

כשיצא, שאל ראש הישיבה: ״יסביר לי מר! אני התייחסתי אליו בכל הכבוד, וקיבלתי סכום נכבד. ו׳הסבא׳ התייחס בזילזול כה מופגן - וקיבל סכום גדול פי כמה?!״...

״היא הנותנת!״ השיב העשיר. ״כבודו מתייחס אלי בכבוד כה רב - בגלל עושרי וממוני. בכך גורם הוא שאחשיב גם אני את רכושי ואנהג בו חסכנות. אבל ה׳סבא׳ מחדיר בי את ההרגשה שהממון אינו מאומה והתורה לבדה היא החשובה, ולכן קל לי לתת לו ממוני עבור תמיכה בלומדי התורה!״... מעשה שהיה הוא, וללמדנו בא. ושייך אלינו, ולפרשת השבוע.

מלכתחילה, אמרו רבותינו, היינו מעותדים להיכנס לארץ ישראל כמנצחים, בלא קרב. ״כי אמנם לולא שלחו מרגלים היו נכנסים בלי מלחמה, שהיו יושבי כנען בורחים כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל", באו בני ישראל וביקשו לשלוח מרגלים לתור את הארץ ״כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה, ששולחים מרגלים לדעת הדרכים ומבוא הערים״. ואם מבטחכם טבעי הוא, אף הבורא ינהיגכם בדרך זו, ושבע שנים עשו בכיבוש הארץ, שבע שנים שיכולים היו לחסוך!

נמצא שהבורא יתברך נוהג עימנו כאותו עשיר, ומתייחס אלינו בהתייחסותנו: אם סומכים אנחנו עליו ובוטחים בו, מושיט הוא לנו עזרתו ומחיש ישועתו. אם חושבים אנו להסתדר בעצמנו הריהו מניח לנו לנפשנו. והתוצאות, באשמתנו...

לאורו נלך

הכרת הטוב

כאשר מרן זיע"א כיהן כסגן הרב הראשי לקהילת יהודי קהיר בשנות העשרים לחייו, נהג ללמוד עם בני הישיבה "אהבה ואחוה" גמרא רש"י ותוספות עם ראשונים עד שהגיעו לחקר ההלכה, בין התלמידים היה גם בחור צעיר וכשרוני בשם פליקס וזיני, שנפשו נקשרה בנפש רבינו.

כשהחליט אותו תלמיד לעלות ארצה בא אצל מרן זיע"א להיפרד ממנו, ומרן זיע"א פנה אליו בבקשה מיוחדת: "התוכל בבקשה להשאיר לנו כאן את הש"ס שלך, שנוכל ללמוד בו?".

באותם הימים קשה היה מאד להשיג ספר קודש, ועל אחת כמה וכמה במצרים, והש"ס בו למדו התלמידים עם מרן זיע"א היה שלו, ולכבודו של מרן נענה לבקשה בשמחה.

חלפו השנים ומרן שב ארצה והיה לדיין, רב עיר, ואף התמנה למשרת "הראשון לציון והרב הראשי לישראל". בכל התפקידים שנשא בכל אותם שנים, חיפש אחרי אותו תלמיד, להשיב לו כגמולו הטוב.

באחת מאספות הרבנים שהתקיימה בבאר יעקב בה נוכח מרן, שאל מרן את הנוכחים אם מכירים אם אחד בשם פליקס וזיני.

באותו מעמד נכח רבה של באר יעקב הגרמ"מ יעקובזון זצ"ל, והתברר שהוא מכירו. מרן זע"א פנה לרבה של באר יעקב וביקש את הסכמתו להעביר באמצעותו לאותו תלמי ארגזי ספרים של ש"ס מהודר ומפואר, עם הקדשה מיוחדת על מסכת ברכות.

אותו תלמיד התרגש מאד להיווכח שגם אחרי עשרות שנים לא שכח מרן וחיפש אחריו בכל מקום להשיב לו כגמולו הטוב, ולעת זקנותו נטל את הש"ס ומסרו לישיבתו של הגרמ"מ בבאר יעקב, ושם הם נמצאים עד עצם היום הזה.

ייסורי העגונה

כח פסיקתו האדיר של מרן מאור ישראל זצוקללה"ה, מלווה במבוע של רחמים מליבו הגדול, לב שמצטער בצערם של ישראל, ליבו הרחום של מרן חש בסבלם של ישראל כאילו מדובר בצרה אישית שלו. באחד מימי שני בשבוע, ראהו אחד מבניו, והנה עייפות רבה ניכרת על פניו. לתמיהתו, השיב מרן זצוקללה"ה בפשטות כי מליל שבת (כשלשה ימים) לא הצליח לישון כראוי מפני שעסק בתשובה הלכתית בעניינה של אישה עגונה.

"אבל מדוע לא ישנת?!" תמה בנו של מרן.

"איך אפשר לישון כל זמן שלא מצאתי היתר ופתרון לייסורה של בת ישראל?!" התפלא מרן זיע"א.

מטמונים מהפרשה

"פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים" (יד, יח).

בהסבר העונש שמקבלים בנים בעוון אבותם, הביא רבינו ברכיה הנקדן משל: זאב אחד היה רעב מאד. פגש הזאב בשועל ורצה לטרפו.

למה לך לטרוף אותי? - אמר השועל הערמומי - הן אני כחוש ודל עצמות... לך וטרוף אדם שבשרו שמן, ותהנה מהסעודה. איני יכול לטרוף אדם - אמר הזאב - שהרי נאמר (בראשית ט): ״מיד כל חיה אדרשנו״.

אל לך לפחד - צחק השועל ואמר - את העונש יקבלו בניך שנאמר: ״פקד עון אבות על בנים״!

נתפתה הזאב לדברי השועל ופנה לחפש אדם. בדרך נפל הזאב במלכודת שהטמינו לו ציידים. החל הזאב לזעוק לעזרה. לקול זעקותיו של הזאב קרב ובא בזהירות השועל.

שקרן! - צעק הזאב - והרי אמרת לי שרק בני ייענשו על חטאי? שוטה שכמוך - אמר השועל - גם אתה לא נענשת על חטאיך אלא על חטאי אבותיך...

הייתכן? - צעק הזאב - אני סובל בעבור אחרים?

וכי מדוע הלכת לטרוף בני אדם? - שאל השועל - הרי ידעת שבניך ייענשו בגללך, משום כך אתה נענש בעוון אבותיך!

אף הנמשל כן הוא - סיים רבינו ברכיה - מידה כנגד מידה היא. כאשר אוחז אדם בעבירות אביו, ואינו חושש שבניו ייענשו בגללו, הרי נענש הוא בעונש אבותיו!

על אחת כמה וכמה כאשר הבן צדיק, והולך בדרכי אביו הצדיק, ולומד ממעשיו - יקבל שכר על מעשי אבותיו!

"וראיתם אתו וזכרתם" (טו, לט).

אמר פעם רבי ישראל מאיר הכהן, בעל ה״חפץ חיים״ - אמת שעל ידי מצות ציצית בא האדם לידי זכירת כל המצות, אולם במה דברים אמורים? אם למד תחילה את כל דיני המצוות כולן, אך מי שלא למד ולא שנה מה תועיל לו הזכירה?

משל למה הדבר דומה? לסוחר ותיק שנוסע ליריד, ובידו רשימה מפורטת של כל הדברים שבדעתו לקנות. בלכתו ביריד, מעיין הוא מידי פעם ברשימה שבידו, מוחק ומוסיף ככל הנראה לו - כך נוהג סוחר מומחה. אולם, אדם שאינו מומחה, מעולם לא היה ביריד ואינו יודע מה לקנות והיכן. מה תועיל לו רשימה? גם אם יביט בה מבוקר ועד ערב עדיין לא ידע מה לקנות.

כן הוא גם הנמשל - סיים ה״חפץ חיים״ - אדם שלא למד את דיני המצוות מה תועיל לו הזכירה? שהרי אינו יודע כיצד לקיים אותן.

ענווה מופלאה

רבותינו עם כל גדולתם העצומה בתורה הקדושה, התנהגותם הינה בענווה מופלאה. להלן סיפור מופלא, המעובד מתוך 'לב ישראל' על הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל בעל "האבן האזל" על הרמב"ם.

רבינו הצטיין באופן מיוחד בענוותנותו הפשוטה. כשבא לפניו תלמיד ישיבה אפילו מישיבה קטנה, היה משוחח ומדבר איתו בלימוד, ומחשיב אותו, כאלו עומד בפניו תלמיד חכם בא בימים. כשהתלמיד הקשה קושיה טובה או עלה בידו לתרץ תירוץ, היה רבי איסר זלמן קופץ משמחה, ומביע התפעלות עצומה "מהדברים הנפלאים והנחמדים".

סיפר הרב צבי וינברג: הרבה פעמים זכיתי להיכנס אליו ולשוחח עמו בסוגיות הש"ס. והנה סיפור נפלא, שראיתי, ממנו אפשר להיווכח בגודל הענווה המופלאה שלו: היה זה ביום י"ג בניסן ערב בדיקת חמץ, נכנסתי לבית –כנסת כדי ללמוד, והנה ניגש אליי הגבאי וביקש את סליחתי: "האם יכול אתה בבקשה לחפש מקום אחר? היום במחילה מכבודך, עסוקים אנו בניקיון המקום לכבוד פסח". לשמע דברים אלו פניתי לבית כנסת אחר, ושוב חזרה התמונה על עצמה: הגבאי שם ניגש אליי וביקש ממני לחפש בית כנסת אחר. הייתי אובד עצות: לאן אוכל ללכת ללמוד? חככתי בדעתי ו'בלית ברירה' עליתי לביתו של מרן ראש הישיבה הגאון רבי איסר זלמן.

על אף הזמן הדוחק (הזכירכם, ערב פסח היה) הצדיק קיבל אותי במאור פנים ושאל לבקשתי, אמרתי לו שבאתי במטרה אחת – לשוחח עימו בלימוד התורה הקדושה! ראש הישיבה נענה ברצון ובשמחה, והיטה אוזן לשמוע מה בפי. על השולחן, הייתה מוכנה פרוסת לחם, דברי מריחה וכוס קפה. עד היום אני לא סולח לעצמי במחשבה לאחור – מדוע לא המתנתי עוד מספר דקות, עד שהרב היה מסיים לאכול? קרוב לשעתיים! ארכה השיחה, הרב השיב לי על השאלות, שהרציתי בפניו, סתר ובנה.

קרוב לחצות היום חזרה הרבנית ביילה הינדא, כשידיה עמוסות בסלים מקנייה, שערכה לכבוד החג. כשראתה שהצלחת והכוס מונחים כמו שהיו בבוקר, שאלה את בעלה ראש הישיבה: "מדוע לא טעמת כלום"?

רבי איסר זלמן ענה לה בתמימות: "הרי נכנס כאן בן תורה ובא לדבר איתי בלימוד התורה הקדושה, איך יכולתי להפסיק באמצע?"

ענתה הרבנית בשאלה: "מה היה קורה, אם היית אומר לבחור שימתין כמה דקות עד שתגמור לאכול, ואח"כ תקבל אותו בכבוד הראוי לו?" הרים רבינו את קולו ושאל בתמיהה: "מה…וכי אני פרופסור, שצריכים להמתין לי?"

התדר היהודי (ג)

קודם כל - שנפנים בעצמנו

השלב הראשון הוא, שאנו ההורים נחדד לעצמנו את התדר. עבור זה צריך בעיקר 'הקשבה פנימית'.

לקחת לעצמכם דקה של שקט, ופשוט להקשיב לפעימות הלב היהודי שלכם.

להביט במראה (כפשוטו), ולבדוק עם עצמנו האם ההופעה שלנו עצמנו – יהודית. לבדוק את סגנון הדיבור, האכילה והבילוי של עצמנו – האם הוא אכן מרגיש לנו 'היימיש'?

ובעיקר להשתכנע עמוק בפנים: כי הפרטים ה"לא חשובים" האלו, הכרחיים לקיומו של עם ישראל! כי עם ישראל נגאלו וייגאלו בזכות שלא שינו את שמם, לבושם ולשונם.

כיצד נראה חוש יהודי מקולקל?

כאשר החוש היהודי אינו חד דיו, אזי יש התופסים את הפרטים שלו כנפרדים, מבלי לחבר אותם לרעיון הגדול והמאחד.

1 - יש גם מבוגרים בתוכנו שטוענים: "תראה לי איפה כתוב שאסור כך וכך?"

השאלה הזו היא טעות מיסודה.

לא כל דבר צריך להיות כתוב שאסור. יש דברים שאינם הולמים מצד עצמותם.

2 - ויש כאלו ששואלים: "מה זה משנה איפה?"

מה זה משנה אם ספרי הקודש שלנו הם בסלון או בחדר אחר?

מה זה משנה אם תמונות גדולי ישראל מתנוססות על הקיר או טמונות באלבום? זה משנה. כי זו צורה של בית יהודי.

3 - ויש כאלו שדוגלים ב'למצות את ההלכה לקולא'

הם ימתחו את 'חבל ההלכה' עד הקצה, ויהלכו על קו הגבול.

גם אם הם צודקים עפ"י שולחן ערוך, הם עלולים להשחית מבלי משים את התדר היהודי הרגיש, ש-כמה מעצבן, אבל הוא מצוי יותר ב'דרך המרווחת לכתחילה' של הפסיקה ההלכתית, מאשר בחוד קצהו הנוטה אל שפת התהום.