מטמונים מהפרשה

שבעת ימים תאכל מצות...

פעם אחת, בשנת בצורת, החליטו גבאי הצדקה של העיר ווילנא, מפני המצב הקשה, להפחית מסכום הכסף הרגיל אשר נהגו לחלק לעניי העיר בכל שנה ל"קמחא דפסחא".

כאשר הגיע הדבר לגאון מוולינא צווה לקרוא מיד לגבאי הצדקה, והללו מיהרו לבוא.

אשאל אתכם שאלה – פתח הגאון – מדוע בפסוק ו' כתוב: "תאכל מצת", בכתיב חסר בלי האות ו', ואילו בפסוק ז' כתוב: "מצות יאכל", בכתיב מלא עם האות ו'?

אלא – השיב הגאון – כאשר מדובר בך, בעצמך, רשאי אתה לצמצם ככל שתרצה, משום כך כתוב: "תאכל מצת", בכתיב חסר. ואילו כאשר מדובר באחרים הזקוקים לעזרה ולתמיכה, שם אין אתה רשאי לחסוך, ומשום כך כתוב: "מצות יאכל" בכתיב מלא.

מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה

פעם אחת הגיע אורח אל ביתו של הצדיק רבי דוד מלעלוב. בבית הרב שררו עוני ומחסור ולא נמצא מאומה כדי לכבד את האורח. מאומה, פרט למצה שמורה אותה שמר הרבי בזהירות רבה כדי לקיים מצוות אכילת מצה בליל הסדר.

מיהר הרבי, לקח את המצה השמורה, הכין ממנה תבשיל והניח לפני האורח...

יאכל מר – אמר הרבי לאורח – יאכל וישבע.

לאחר שהלך האורח אמר הרבי: מהפסוק "ושמרתם את מצות" לומדים אנו שני דברים גם את החיוב לאכול מצה שמורה וגם למדו אותנו חז"ל דבר נוסף ש"מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה".

אם כן – אמר הרבי – קיימתי את החיוב "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה" ומצה שמורה יזמין לי הקדוש ברוך הוא ממקום אחר...

ושמרתם את מצות

יש להעיר – אמר הגאון רבי חנוך צבי מבענדין – בכל מקום "שמירה" היא מלשון "המתנה" כגון בפסוק "ואביו שמר את הדבר" שם מפרש רש"י שהיה ממתין ומצפה מתי יבוא, ואילו כאן בפסוק: "ושמרתם את המצות" הוא לשון "זריזות" שלא יבוא לידי חימוץ, וכמו שמפרש רש"י: אם באה לידך עשה אותה מיד!

אלא – אמר רבי חנוך צבי – שמעתי פעם על רופא מנתח גדול שלימד את תלמידיו כיצד יש לנתח חולה. כדי להמחיש להם עד כמה יש להיזהר בשעת מעשה אמר להם הרופא: "לאט לאט כי הזמן קצר"... כאשר מוטל אדם על שולחן הניתוחים אין זמן רב כדי לבצע בו את הניתוח המתבקש על כן אין זמן לקלקל ולחזור ולתקן...