הרהורים על הדמוקרטיה

לפני כשלוש מאות שנה התפרסם שמו של ילד הפלא שנולד בבית משפחת וורמסר, יצחק אריה שמו. חכמתו פיקחותו ושנינותו היו שם דבר, והגיעו לאזניו של האציל ממיכלשטאט, שהביע רצונו לפגוש בילד. דרש שישלחוהו לבדו אל הטירה, בארבע אחר הצהריים. ביקש האציל להווכח בפיקחותו של הילד, והורה לכל דיירי הטירה ומשרתיה להסתגר בחדריהם ולהעלם מן העין. הוא עצמו עמד בחלון טרקלינו והציץ מבעד לסדק שבין שני כנפי הווילון. בשעה היעודה נכנס הילד בשער החומה ועמד תוהה בחצר השוממת. נשא ראשו הנאה וסקר את הטירה הקודרת, על צריחיה וחרכיה, מגדליה וחלונותיה. ואז נשא רגליו ופסע קדימה בצעד בוטח. כעבור דקה התדפק על דלת הטרקלין.

האציל פתח בפניו את הדלת, והכניסו פנימה: ״איך מצאת את החדר״, שאל. והילד ענה: ״גומחת השומר היתה נטושה, איש לא נראה בחצר ובמבוא הטירה.

זה נראה לי מוזר. הבנתי, שברצון הוד מעלתו לבחון האם אמצא דרכי לבדי. ושיערתי, שהוא עוקב אחרי ממקום מסתור. סקרתי את הטירה, ובחדר אחד בלבד היו התריסים פתוחים והווילונות מורדים. הבנתי שהוד מעלתו מתבונן בי מאחריהם. חישבתי את מיקומו של החדר, והגעתי״... התפעל האציל מחכמת הילד. ״ומה היית עושה אילו היו התריסים מוגפים״, שאל. והילד ענה: ״הייתי מתדפק על הדלתות עד שהייתי מוצא מישהו, ושואל״. המשיך האציל ושאל: ״ואם היית מקבל תשובות סותרות?״ והילד ענהו ״במקרה זה, הייתי מקיים את הפסוק: אחרי רבים להטות״. זיק רשעות ניצת בעיני האציל, ואמר: ״אם כך, הרי אנו הנוצרים רבים כל כך ואתם היהודים מעטים. מדוע לא תקיים פסוק זה ותצטרף אלינו?״ והילד הרך הצדיק את מוניטין הפיקחות שלו, בהשיבו אל אתר: ״הלא יבין הוד מעלתו, שאם אצא כעת מן הטרקלין ואפגוש בחבר משרתים, וכולם יאמרו לי פה אחד שכבודו נמצא כעת בקומה העליונה, לא אתייחס לדבריהם כלל ועיקר. משום שעתה יודע אני לבטח היכן כבודו! אין הולכים אחר הרוב אלא במקום ספק, ולא במקום ודאי! הבורא יתברך נגלה לעיני כל העם ומסר לנו תורתנו ביד משה רבינו, ותורתנו ודאית היא בידינו! במקרה כזה, אין הולכים אחר הרוב״... כך ענה הילד, ופני האציל חפו...

ולענינינו: הדמוקרטיה היא הכרעת הרוב. האם הרוב תמיד צודק, האם יש לכל אזרח את הידיעות הנחוצות כדי להחליט על פיהן. את כושר ההכרעה, את רגש האחריות, את ההכרה מה עיקר ומה טפל, את חכמת ראיית הנולד וחיזוי התוצאות העתידיות, ודאי שלא. אז מה מכשיר אנשים מן השורה לקבוע בעניינים הרי גורל בעלי השלכות כה מכריעות? רק זאת, שאין שיטה טובה יותר. והראיה, שאיש לא יציע לערוך הצבעה בין בני המשפחה האם לערוך ניתוח הכרחי. הצבעה שתעמיד את הפרופסור במיעוט. הכל מבינים שהידע והנסיון ושיקול הדעת, שלו הם. כיוצא בכך, איש לא יציע לערוך משאל בכיתה בענין שיעורי הבית, ולהגלות את המורה למדבר האופוזיציה. מוסכם ששיקול דעתו בוגר יותר ומקיף יותר, תוצר ידע ונסיון.

כיון שכך, מורה לנו התורה לשמוע לחכמי התורה: ״ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך... ושמרת לעשות ככל אשר יורוך... לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל״. דעתם דעת תורה, מבטם רחב ומקיף, משוללים הם פניות ורחוקים מתככים, נחונים ברגש אחריות עז, מסורים לקהלם וחפצים בטובתו ללא סייג. ועל הכל: מורמים הם מעם, אנשי מעלה. עד שאמרו עליהם שהם כמלאכים לעומת בני אדם, ולחילופין כאנשים לעומת בעלי חיים. מהות אחרת, עד שכל האנושות כולה כטפלה להם.

דוגמה לכך ראינו בפרשתנו, שהתחיל הכתוב למנות את בני ישראל, שבטי ראובן שמעון ולוי, עד שהגיע למשה ולאהרן, ועצר. זהו, כל השאר כטפלים. והמאושרים, הם הדבקים במשה ובאהרן, ההולכים לפיהם ונגאלים על ידם. וזוכים לשני העולמות. ״והתפשטותו דמשה בכל דור ודור ובכל צדיק וצדיק״!