"ויבא אברהם..." (כ"ג, ב)

וברש"י: נסמכה מיתת שרה לעקדת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקדה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה.

והדברים צריכים באור, מדוע נצטערה שרה על עקדת יצחק עד שפרחה נשמתה ומתה, והרי היה לה לשמח על שזכו בנה ובעלה לקדש את ה', כמו שמצאנו במדרש (פסיקתא מ') על אברהם ויצחק שהלכו שוים בשמחה.

ונראה לפרש, שאף על פי שהמיתה על קדוש ה' היא מעלה עליונה, אבל לחיות על קדוש ה' ולמסר נפש בעבודת ה' מדי יום ביומו הוא מעלה עליונה יותר, שהלא המיתה על קדוש ה' איננה אלא רגע אחד, ואלו לחיות על קדוש ה' זהו קדוש ה' תמידי בכל רגע בחיי האדם, והנה שרה אמנו גדלה את בנה מתחלת יצירתו שיחיה על קדוש ה', וימסר נפש בעבודת ה' יום יום, ויכין עצמו להיות מרכבה לשכינה, וכששמעה שהקדוש ברוך הוא לקח אותו באמצע עבודתו לקדש שם שמים בחייו, הבינה שכפי הנראה בנה לא מלא תפקידו כראוי לקדש ה' בחייו, ולכן יעד אותו הקדוש ברוך הוא למות על קדוש ה', ומחמת כן הצטערה עד שפרחה נשמתה. [רבי משה שטרנבוך שליט"א]