הסכה האחרונה של סבא אליעזר – ספור

סבא אליעזר היה בן 89, והיה ברור לכלם שזו תהיה הסכה האחרונה שלו. הוא ידע, הילדים ידעו, הנכדים ידעו - אבל איש לא אמר זאת בקול.

הסכה שלו היתה תמיד מיחדת. לא בגלל הקשוטים, אלא בגלל הספורים. הוא היה מספר על ילדותו בקבוץ, על העליה לארץ, על אהבתו הגדולה לסבתא מרים, על המלחמות, על השלום, על החיים.

אבל השנה הוא היה חלש. הקול שלו היה רך יותר, הידים רעדו מעט. הוא בקש שיבנו לו סכה קטנה בחצר הבית.

בערב החג כלם הגיעו. הסכה היתה מלאה - לא רק באנשים, אלא בזכרונות. סבא אליעזר בקש לדבר. הוא אמר: "כל החיים בניתי בתים. בתים אמתיים - וגם בתים בלב. אבל רק בסכה אדם מבין מה באמת נשאר".

הוא עצר, נשם עמק, והמשיך: "כשקירות נעלמים, רואים את השמים. וכששמים נכנסים לבית - הלב נפתח". הנכדים ישבו סביבו בשקט הוא ספר להם על הפעם הראשונה שבה בנה סכה עם אביו, על הרגע שבו הבין שהחיים הם זמניים אבל האהבה לא.

בסוף הערב הוא בקש שכלם ישארו עוד רגע. הוא הסתכל עליהם ואמר: "אם תזכרו משהו ממני - תזכרו את הסכה. לא את המבנה, אלא את הרעיון: שאפשר להיות חשופים, ועדין לא לבד". שנה אחר כך הוא כבר לא היה. אבל הסכה שלו המשיכה להבנות בכל שנה - לא בחצר, אלא בלב של כל אחד מבני המשפחה.