"ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (ויקרא כ"ג, מ)

הרמב"ם (בסוף פרק ח' מהלכות לולב) מבאר לנו מצוה זו על כל פרטיה ודקדוקיה. וזה לשונו: אף על פי שבכל המועדות מצוה לשמח בהן, בחג הסכות היתה במקדש יום שמחה יתרה שנאמר: "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים".

ואיך היתה שמחה זו, החליל מכה, ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים, וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו. מי שיודע בפה - בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין, כל אחד ואחד כמו שיודע, ואומרים דברי שירות ותשבחות. ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.

ומי היו אלו ששמחו ושמחו? ממשיך הרמב"ם וכותב: מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה. הם היו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחים במקדש בימי חג הסכות, אבל כל העם, האנשים והטף, כלן באין לראות ולשמע. וממשיך הרמב"ם וכותב: השמחה שישמח אדם בעשית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן - עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להפרע ממנו, שנאמר (דברים כ"ח, מ"ט): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב". וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו, חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה המלך ואמר (משלי כ"ה, ו): 'אל תתהדר לפני מלך', וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכבד העובד מאהבה... ואין הגדלה והכבוד אלא לשמח לפני ה', שנאמר (שמואל ב', פרק ו', פסוק ידי"ד) 'ודוד מכרכר בכל עז לפני ה'...

וכבר נשאל הגאון מבריסק, רבי יצחק זאב סולוביצ'יק זצ"ל, מדוע באמת לא היו עושין את השמחה עמי הארץ וכל מי שירצה? ומתרץ, מפני ששמחת 'עמי הארץ וכל מי שירצה' אינה שמחה אלא הוללות... והדברים מפרשים בריטב"א (סכה נ"ג.) על דברי הגמרא: 'חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהם באבוקות של אור ואומרים שרות ותשבחות', כותב הריטב"א: 'והוי ידוע שכל השמחה היתרה היתה בהלל והודות לה' על הטובה שעשה לישראל להשרות שכינתו בתוכנו, וגם כנגד העולם הבא הנתן לצדיקים'. 'ולפיכך לא היה אלא על ידי גדולים וחסידים, שלא יראה כקלות ראש וכשמחת בחורים'.