בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · עלון 798 · סוכות

דבר העורך

לחג הסכות יש עוד שם - חג האסיף, שבחג זה תקופה זו של השנה (תחלת הסתיו), החקלאי מסים לאסף אל ביתו ואסמיו את כל תבואת הקיץ שעמל עליה - הפרות, התבואה, התירוש והיצהר. האסיף הפיזי מביא אתו תחושת ספוק והודיה לה' על הברכה והשפע של השנה שחלפה. ועוד, במשך שבעת ימי החג כשנמצאים בשמחה אוספים רוח הקדש.

הסכה היא סמל של שלום, וראינו בכמה מקומות ש'סכה' ו'שלום' נזכרים יחד, 'ופרש עלינו סכת שלומך', 'הפורש סכת שלום עלינו' הנאמר בכל ערב שבת ויום טוב בברכת 'השכיבנו'. ובכל חג סכות, בתפלות ובברכת המזון, אנחנו מזכירים שוב ושוב את משג השלום. כשאנחנו חושבים על שלום ובטחון, אנחנו מדמינים בדרך כלל בית חזק, חומות בטון גבוהות ודלתות פלדה. אם כך, מדוע חז"ל והתפלה מדמים את השלום דוקא לסכה - מבנה ארעי (זמני), קטן, עם "תקרה" (גג) שעשויה מענפים, שרוחות עזות ואו גשמים יכולים לחדר לסכה. אם נתבונן במצות הסכה וחשיבותה, נגלה שהסכה באה ללמד אותנו סוד גדול: מהו שלום אמתי, ואיך מגיעים אליו.

הזהר הקדוש קורא לסכה "צילא דמהימנותא" - צל האמונה. כשאדם יוצא מהבית החם והמוגן שלו ועובר לגור בסכה במשך שבוע, הוא חושב באפן רוחני ואומר לעצמו: 'הבטחון שלי לא באמת תלוי בקירות הבטון ובכסף שלי, אלא בקדוש ברוך הוא שמגן עלי'.

רב המלחמות והמריבות בעולם מגיעות מפחד, מדאגה ומקנאה ברכוש של אחרים. כשאדם יושב בסכה, מרגיש שלוה פנימית ולומד להסתפק במועט, הלב שלו נפתח. הוא כבר לא מרגיש צרך להלחם או לבנות חומות בינו לבין אחרים. ואז קורה דבר נפלא - השלום החיצוני מתחיל מהשלום הפנימי הזה.

התורה מלמדת אותנו שהשלום אינו מצב קפוא. במציאות החיים, גם בין חברים וגם בין בני זוג, יש לפעמים וכוחים, ירידות ו"נפילות". מי שמחפש שלום נקשה כמו קיר אבן - יתאכזב בכל פעם שיש סדק. החכמה של השלום היא להיות כמו סכה: להיות גמישים, לדעת לסלח, ולא להתיאש גם כשיש נפילה, אלא פשוט לקום ולהקים את השלום מחדש.

התקוה הגדולה ביותר שלנו לשלום מופיעה בסוף ברכת המזון: "הרחמן הוא יזכנו לישב בסכת עורו של לויתן".

המדרש מספר שלעתיד לבוא, אחרי שהעולם יתקן ויפסיקו המלחמות, הקדוש ברוך הוא יכין לצדיקים סעודה גדולה, ויבנה להם סכה מעורו של הלויתן. העור הזה, שבדרך כלל הוא דבר שמפריד ומסתיר, יהפך לעתיד לבוא למבנה שכלו אור ושקיפות, האור הזה יהיה מואר מקצה העולם לקצהו השני.

וזו השאיפה לעתיד לבוא: השלום כזה שכל עם ישראל יושבים יחד, אוכלים מאותו השלחן, חוסים תחת קורת גג אחת של אור, בלי קנאה, בלי שנאה ובלי מחצות שמפרידות ביניהם.

הסכה מלמדת אותנו דרך חדשה לחיים. שלום לא משיגים בכוח, באגו או בחומות גבוהות שמנתקות אותנו מהסביבה. שלום משיגים בפשטות, בשבירת המחצות בינינו לבין המכרים שלנו, בגמישות ובידיעה שהקדוש ברוך הוא שומר על כלנו. ויהי רצון שנזכה כלנו לחסות יחד תחת סכת שלום אמתית.

האחדות בעם ישראל - מתכון לשלום

בענין האחדות בעם ישראל יש להביא כאן מה שאמר המגיד ממזריטש זצ"ל לבאר מה שאנו מבקשים בתפלותינו "מלא ידינו מברכותיך". והסביר זאת במשל: כפרי אחד בקש לקנות יין. מה עשה, הטעין חבית ריקה על עגלתו, ונסע העירה. הוא עצר ליד בית מסחר ליינות, הכניס את החבית פנימה ובחר את סוג היין. המוכרים מלאו את החבית, ועזרו לו להעלותה אל העגלה. שמח וטוב לב נסע הכפרי לביתו, קרא לבניו שיעזרוהו לשאת את החבית הכבדה, ולהפתעתו, מצאה ריקה. ברב כעס וחרון סב על עקבותיו וחזר העירה, נכנס אל בית היין, וחולל מהומה: "מדוע הוניתם אותי, הן שלמתי במיטב כספי, וקבלתי כלי ריק, הרי זה חמס, שד לאור היום".

תמהו המכרים, כי הם ידעו שהחבית היתה מלאה עד גדותיה. ומאידך גיסא, נכרים דבריו אמת. יצאו לבחן את החבית, וגלו את הסוד, היא היתה נקובה. הנסרים מהם מרכבת החבית לא היו תואמים, והיין נגר מבין החרכים. אמרו לו: "לא עלינו תלונתך, בך האשם תלוי, הרוצה לקנות יין עליו להביא חבית שלמה, תקינה".

כיוצא בכך, מי שמושיט את ידיו כדי לקלט טובה מלוא חפניו, חיב לראות שאצבעותיו תהיינה מהדקות האחת לרעותה, שאם לא כן, תזל הטובה מבין אצבעותיו.

והנמשל: אנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא רב טובה וברכה, והוא אמנם מוכן לתתה, אבל עלינו להכין את הכלי שיחזיק ויאגר את הברכה. ומהו כלי זה? זאת השמיעונו חז"ל בסיום הש"ס (במסכת עוקצין ג, י"ב): "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום". דהינו, אנו כלם נחשבים לכלי אחד, וכל אחד הוא כמו נסר בחבית. אם יהיו הנסרים מהדקים זה לזה ומחשקים יחדיו תהיה החבית שלמה, והברכה תשרה בו. ועל כן, באמרנו, "מלא ידינו מברכותיך", הרי אנו הכלל כלו מושיטים את ידינו לקלט טובה מלוא חפנים, כאשר כל יחיד ויחיד הוא כאצבע ביד.

והתנאי הראשון הוא, שתהיינה האצבעות הדוקות, ושהשלום והאחוה ישררו בינינו.

במעלת הסכה וחשיבותה

א. ה"כף החיים" (תרכ"ה, ח) מביא מהזהר (תקון ע. דף קל"ב): מי שעושה לעצמו סכה, הקדוש ברוך הוא מסכך עליו בעולם הבא, ומגן עליו מכל מלאכי חבלה כשיוצא מהעולם הזה והולך לאותו עולם.

ב. כתב רבי חיים פלאג'י בחשיבות נתינת צדקה לצרכי החג והכנסת עניים לסכה, שהם חלק משבעה אשפיזין קדישין.

ג. דיקו האחרונים מדברי הזהר, שצריך אדם להזמין בפיו האשפיזין, ואם לא יזמינם בפיו - אינם באים לסכתו, אפלו שהוא צדיק גמור, ולכן יזמין אותם ויקרא לכל אחד בשמו. והחיד"א (מורה באצבע ס"ט אות רפ"ט) הוסיף שצריך להכין כסא עם מעיל מפאר על גבו לזכר שבעה אשפיזין עלאין קדישין, מעין שעושין ביום המלה כסא לאליהו הנביא, שכתוב בזהר (פרשת לך לך דף צ"ג.) שאם לא מכינים לו כסא (ביום המלה) - לא בא. וכמו כן ב'מועד לכל חי' (לרבי חיים פלאג'י סימן כ', אות ט') שצריך להניח ידיו על הכסא, ולומר "זה הכסא של שבעה אשפיזין עלאין והלילה יהיה אשפיזא של...".

וב"כף החיים" (אות ו) מובא בשם הש"ך (על התורה פרשת אמר) שלא יכניס לסכה גוי, שהסכה נקראת 'צילא דמהימנותא' (בצל האמונה), ולעכו"ם אין מהימנותא (אין אמונה), ואז בורחת הקדשה, ושבעת הצדיקים מקללים קללות נמרצות (ולפי זה כשיש 'עובדים זרים' יש לזהר ולעשות שאלת רב).

וב"מטה אפרים" (סימן תרכ"ה אלף למטה ס"ק ס"ה) כתב: טוב לדרש בכל יום מענין האשפיזין של אותו היום, ביום א' בענין אברהם, וכן בשאר ימי החג.

ד. כתב ה"אבודרהם": בכל רגע ורגע ששוהה בביתו חוץ לסכה על דבר שאינו הכרחי - עובר על מצוות עשה מהתורה, זולת הלמוד כשהוא בעיון רב, והתפלה שהתירו רבותינו (סכה כ"ח:) חוץ לסכה. ועל זה ידוו כל הדוים לבקרים תפקדנו, לרגעים תבחננו, כמה רגעים בחג מטיל אדם חוץ לסכה, ועובר בכל רגע על מצוות עשה.

ה. מצוות סכה מצוה גדולה וחשובה עד מאוד, ועל כן ראוי שלא לדבר בסכה כי אם דברי תורה וקדושה. ויזהר שלא לדבר דברים אסורים כדברים בטלים - לשון הרע ורכילות, ויזהר שלא לכעס בה, שזה בזיון לסכה ולקדשתה, וישב בה בדרך ארץ, כפי שיושב בפלטין המלך ("אלף המגן" סימן תרכ"ו כ"ג). עוד כתב (שם בסעיף קטן כ"א) שביאת אליהו תהיה בסכות.

ו. בפסיקתא דרבי כהנא מובא: כל המקים מצות סכה בעולם הזה, הקדוש ברוך הוא מסך עליו מהמזיקין שלא יזיקו אותו, שכן הוא אומר "באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה".

ומובא עוד שם, שהקדוש ברוך הוא מסך עליו מהמזיקין לעתיד לבוא. וכן הוא בתקוני זהר (דף קל"ב).

ובפסיקתא מובא עוד: אני נותן לו חלק לעתיד לבוא, שלא יהא העוף יכול להסתכל בו, והקדוש ברוך הוא מושיבו בסכתו של לויתן.

ובזהר פרשת תצוה כתב: סגלה היא להגן על האדם בעת צרתו. וב"יפה ללב" כתב: על ידי מצות סכה זוכה לשב בארץ ישראל. וב'שם משמואל' (סוף פרשת אמר) כתב שעל ידי מצות סכה זוכה לבנים.

וב'מעם לועז' הוסיף, שגורם לשכינה שתשרה בארץ, ובכח המצוה שעושה יש בכח הצדיק לבטל הגזרה, ואין מבשרים לו משמים אלא בשורות טובות, ויאריך ימים, ומגנה עליו להצילו מכל רע.

וב'שפת אמת' כתב שעל ידי מצות סכה זוכה להבין התורה. וב'תפארת שלמה' וב'אמרי חיים' (לקוטים) כתב: בכח מצות הסכה להמשיך שפע פרנסה.

וב'עטרת ישועה' כתב: על ידי מצות הסכה מבטל צער גדול בנים, ועוד הוסיף שהמצוה ממשיכה רפואה.

ז. המקים מצוות סכה כתקונה, מבטח לו שלא תבוא מריבה לביתו כל השנה ("כף החיים" אות תרכ"ו).

ח. אומר הגר"א מצות סכה היא מגן ביום רעה, שנאמר (תהלים כ"ז) "כי יצפנני בסכו ביום רעה יסתרני בסתר אהלו".

ט. כתב ה"מטה אפרים" (תרכ"ו): מהסכה נמשכת לאדם רפואה לכל רמ"ח איבריו.

י. כתב ה"שפת אמת" (סכה תרל"ד): מצות הסכה נותנת תוספת הארת קדשה לדירתו של האדם לכל השנה.

י"א. כתב הגר"א (לקוטי תהלים כ"ז-ט): חג הסכות (בו נדונין על המים) הוא זמן השפעות גשמיות ופרנסה לכל השנה.

י"ב. כתב ה'מכתב מאליהו' (חלק ד'): שבעת ימי חג הסכות משפיעים לטובה על כל השנה הבאה עלינו לטובה.

י"ג. כתב ה"שפת אמת" (על התורה עניני סכות"): "למען ידעו דורותיכם" - "בחג הסכות מחלקים דעת לכל אחד מבני ישראל.

י"ד. כתב רבי חיים פלאג'י ב"מועד לכל חי": מצות סכה מגנה לחיות הנפש, וסגלה לחיים ארכים.

מעניני חג הסכות

"מסרת בידינו שתחית המתים עתידה להיות בפסח, ומלחמות גוג ומגוג בסכות" (רבי עובדיה מברטנורא מגלה ג', ה').

אליהו הנביא עתיד לבוא בסכות (קונטרס אחרון [על אלף המגן]).

על ידי שמחת בית השואבה אפשר לתקן את כל השמחה וההוללות שהיו במשך השנה שלא כרצון ה' (ישמח ישראל).

והיית אך שמח' - בלי תוגה. כי אין שמחה לפני הקדוש ברוך הוא אלא על ידי שמחת עניים אמללים. ובסכות, שכבר אספו התבואה ויש לעני אכל לרב השנה (ממתנות עניים), וגם העשיר מאכילו מעדנים ביום טוב, הוא שמח בלי עצב ודאגה' (דרשות חתם סופר סכות).

'מי שמקים בסכות מצות שמחת החג, בזכות זה זוכה להיות בשמחה כל השנה. אבל מי שלא ראה שמחה זו... ולא נגע בלבו... לא זכה לשמחות אחרות' (שיר מעון, לנכד החת"ם סופר הושענא רבה בשם האריז"ל).

סכת עורו של לויתן כסמל לשלום

התקוה הגדולה ביותר שלנו לשלום מופיעה בסוף ברכת המזון: "הרחמן הוא יזכנו לישב בסכת עורו של לויתן".

המדרש מספר שלעתיד לבוא, אחרי שהעולם יתקן ויפסיקו המלחמות, הקדוש ברוך הוא יכין לצדיקים סעודה גדולה, ויבנה להם סכה מעורו של הלויתן. העור הזה, שבדרך כלל הוא דבר שמפריד ומסתיר, יהפך לעתיד לבוא למבנה שכלו אור ושקיפות, האור הזה יהיה מואר מקצה העולם לקצהו השני.

וזו השאיפה לעתיד לבוא: השלום כזה שכל עם ישראל יושבים יחד, אוכלים מאותו השלחן, חוסים תחת קורת גג אחת של אור, בלי קנאה, בלי שנאה ובלי מחצות שמפרידות ביניהם.

משה - אתרוג - ספור מרגש

היה פעם רב אחד שחי בעירה קטנה אי-שם באירופה. רב זה היה, כמובן, שומר מצוות בהדור רב, נזהר ממה שיהודי לא צריך לעשות ומקפיד על קלה כבחמורה. מצוה אחת היתה חביבה עליו במיחד: מצות ארבעת המינים. הוא חבב מצוה זו במיחד, כי היא באה רק פעם אחת בשנה בחג הסכות ובקיומה קשורים רעיונות רבים בפשט ובסוד.

היות וכך, לא חסך הרב שלנו כסף ומאמץ כדי לרכש לעצמו מדי שנה את האתרוג היפה ביותר שנתן להשיג. הוא נהג לשלח כמה שבועות לפני החג שליח מיחד כדי לחפש ולקנות לו אתרוג מהדר, מבלי להתחשב עם המחיר הנדרש תמורתו.

השליח היה נוסע לעיר הגדולה - ולעתים לערים רחוקות יותר - כדי לבדק ולבחן את האתרוגים המצעים למכירה, מתוכם בחר את היפה והמהדר ביותר. אף פעם לא קרה שהשליח יחזר בלי אתרוג, עד ש... פעם אחת קרה והשליח חזר בידים ריקות. הוא הסביר לרב, כי הוא נסע למרחקים, בדק אתרוגים רבים, אולם אף אחד מהם אינו עונה לדרישותיו הגבוהות של הרב.

היתה זו כנראה שנה לא טובה לאתרוגים כי כלם מלאים פגימות, כתמים וכל מיני דברים הנוטלים מהאתרוג את הדרו. כל תושבי העירה השתתפו בצערו העמק של הרב. מבוכה רבה השתררה לאור המחשבה כי העדר אתרוג בבית הרב ימנע מהתושבים את הברכה על ארבעת המינים, בהיות האתרוג של הרב האתרוג היחידי בעירה קטנה זו. אולם עד מהרה נמצא מוצא. נוסע שעבר בעירה ושמע על צערו של הרב ספר כי בעיר רחוקה סמוך לגבול, יש יהודי אמיד אשר ברשותו אתרוג כשר ומהדר ביותר.

שנים ממעריציו הנאמנים ביותר של הרב יצאו מיד לדרך. ללא שהיות הם שכרו סוס ועגלה וכעבר כמה ימים הגיעו לאותה עיר רחוקה, ליד הגבול. מיד הם נכנסו אל היהודי ובקשוהו להראות להם את האתרוג. בעל האתרוג שמח להראות לאורחים את הפרי המהדר אשר ברשותו. בגאוה בלתי מסתרת הוא הביא את קפסת הכסף ובה, עטוף בצמר גפן, האתרוג היפה והמשלם ביותר שראו אי-פעם.

"בדיוק בשביל הרב שלנו" הפטירו שני השליחים ומיד הוציאו מכיסם את כל הכסף שהיה ברשותם, סכום הגון ביותר.

אולם בעל האתרוג אמר "לא" באלף רבתי.

"גם אני יהודי הנני" - אמר לשליחים המפתעים - "וגם אני מחבב את מצות ארבעת המינים. אני מצטער מאד אך האתרוג שלי אינו למכירה".

שני השליחים החלו לשכנע את היהודי. הם דברו אל לבו ואמרו לו כי אין ספק שהוא יוכל להשיג לעצמו אתרוג אחר, אשר אפלו שלא יהיה כל כך מהדר כמו זה שמדבר בו, הרי שאפשר בכל זאת לברך עליו. מאידך הרב שלהם, נפשו יוצאת לאתרוג מהדר אשר הוא מקפיד מאד במשך כל השנים להשיגו. יתר על כן, אם לרב לא יהיה אתרוג, תשאר כל הקהלה בלי אפשרות לקים מצוה זו.

בעל האתרוג אמר שהוא מצטער ונכר היה שהוא אכן מתכון לכך - אך מעמדתו לא רצה לזוז. "זו לי הפעם הראשונה בחיי שהצלחתי להשיג אתרוג כה מהדר", אמר, "ואין אני מוכן לותר עליו, אפלו לא למען הרב שלכם. מצטער רבותי, אך נסו את מזלכם במקום אחר".

מלאי אכזבה אחלו השליחים לבעל האתרוג המאשר שנה טובה וחג שמח ועמדו ללכת. "חכו רגע" קרא אחריהם בעל האתרוג. "יש לי תנאי מסים שאם הוא יתמלא, הנני מוכן לתת את האתרוג שלי לרב שלכם אפלו במתנה".

"מהו התנאי"? שאלו השליחים שנתמלאו שוב תקוה. "ראו", אמר בעל האתרוג, "השם יתברך ברך אותי בעשר וכבוד ויש לי גם אשה טובה, אך למרבה הצער אין לנו ילדים. אני ואשתי שוב איננו צעירים כפי שהיינו, על כן אני מוכן לתת את האתרוג שלי במתנה לרב שלכם, אם הוא יברך אותי ואת אשתי שיהיה לנו בן בזמן הזה בשנה הבאה. אולם דעו לכם רבותי כי המתנה שלי נתנת על תנאי. אם תנאי זה יתמלא ולתקופת השנה יולד לי בן, הרי שהמתנה מתנה. אך אם לא - דעו כי המתנה בטלה ומבטלת, לא שרירה ולא קימת, ופרוש הדבר הוא שהרב שלכם לא קים את מצוות ארבעת המינים".

פני השליחים נפלו למשמע התנאי החמור ותקותם נגוזה חיש מהר. כיצד יכולים הם לקבל את האתרוג בתנאי זה? הם נסו שוב ושוב לשכנע את האיש שימכר להם את האתרוג וישליך על השם יהבו שישלם לו את גמולו הטוב, אולם ההוא עמד על דעתו ולא זז ממנה כמלוא הנימה.

"תקחו או שלא תקחו" אמר, "זה לשקולכם. אך אני מוכן לתת אותו רק בתנאי האמור". אחרי שהתיעצו בינם לבין עצמם, החליטו השליחים לקבל את התנאי של בעל האתרוג. הם לקחו את האתרוג המהדר ויצאו בדרכם הביתה. משהגיעו ונכנסו אל הרב, בשרו לו השליחים במאור-פנים כי יש להם אתרוג, ולא סתם אתרוג אלא מהדר שאין דומה לו! בראות הרב את האתרוג הנהדר אורו פניו והוא היה מוכן לצאת במחול מרב שמחה של חבוב מצוה. "אולם"... החלו השליחים לגמגם. "מה יש, ספרו נא לי" בקש הרב. "האתרוג הזה נתן על תנאי" אמרו השליחים וספרו לרב את כל הספור. לרגע נעלמה ארשת האשר מעל פני הרב ואת מקומה תפסה הבעה רצינית. הוא שקע בהרהורים ולבסוף אמר: "אני אקבל את המתנה ואברך את הזוג שהשם יתברך ימלא את מבקשם ואלו השם את הטוב בעיניו יעשה".

עיני הרב אורו שוב בקחתו לידיו את האתרוג החל להתבונן בעיניו ביפיו הבלתי רגיל. הוא חכה בחסר סבלנות לחג הסכות הממשמש ובא כדי שיוכל לקים את מצוות ארבעת המינים ולברך על האתרוג היפה עברה כשנה ולפני סכות בא שליח מאותה עיר רחוקה שליד הגבול. היהודי העשיר, שנתן את האתרוג במתנה שלח להודיע כי ברכת הרב נתמלאה ובן זכר נולד להם למזל-טוב. יחד עם ההודעה המשמחת שלח היהודי לרב אתרוג מהדר וכליל השלמות במתנה, והפעם - ללא כל תנאי...

מכאן ואילך נהג כך העשיר מדי שנה בשנה: הוא שלח לפני סכות אתרוג מהדר לרב. פעם אחת הביא את האתרוג נער יפה-תאר. אני הוא "בן-האתרוג" - הציג את עצמו הנער בפני הרב. שמי משה ואבי שלח אותי אל כבוד תורתו ללמד תורה וארחות חיים.

משה, או כפי שהבריות כנו אותו "משה אתרוג", למד תורה בשקידה וקים את המצוות בהדור הראוי לתלמיד חכם. אולם ביותר הוא חבב את מצוות ארבעת המינים ובמיחד את האתרוג, עליו ברך בשמחה פנימית מיחדת.

"ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (ויקרא כ"ג, מ)

הרמב"ם (בסוף פרק ח' מהלכות לולב) מבאר לנו מצוה זו על כל פרטיה ודקדוקיה. וזה לשונו: אף על פי שבכל המועדות מצוה לשמח בהן, בחג הסכות היתה במקדש יום שמחה יתרה שנאמר: "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים".

ואיך היתה שמחה זו, החליל מכה, ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים, וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו. מי שיודע בפה - בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין, כל אחד ואחד כמו שיודע, ואומרים דברי שירות ותשבחות. ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.

ומי היו אלו ששמחו ושמחו? ממשיך הרמב"ם וכותב: מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה. הם היו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחים במקדש בימי חג הסכות, אבל כל העם, האנשים והטף, כלן באין לראות ולשמע. וממשיך הרמב"ם וכותב: השמחה שישמח אדם בעשית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן - עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להפרע ממנו, שנאמר (דברים כ"ח, מ"ט): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב". וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו, חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה המלך ואמר (משלי כ"ה, ו): 'אל תתהדר לפני מלך', וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכבד העובד מאהבה... ואין הגדלה והכבוד אלא לשמח לפני ה', שנאמר (שמואל ב', פרק ו', פסוק ידי"ד) 'ודוד מכרכר בכל עז לפני ה'...

וכבר נשאל הגאון מבריסק, רבי יצחק זאב סולוביצ'יק זצ"ל, מדוע באמת לא היו עושין את השמחה עמי הארץ וכל מי שירצה? ומתרץ, מפני ששמחת 'עמי הארץ וכל מי שירצה' אינה שמחה אלא הוללות... והדברים מפרשים בריטב"א (סכה נ"ג.) על דברי הגמרא: 'חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהם באבוקות של אור ואומרים שרות ותשבחות', כותב הריטב"א: 'והוי ידוע שכל השמחה היתרה היתה בהלל והודות לה' על הטובה שעשה לישראל להשרות שכינתו בתוכנו, וגם כנגד העולם הבא הנתן לצדיקים'. 'ולפיכך לא היה אלא על ידי גדולים וחסידים, שלא יראה כקלות ראש וכשמחת בחורים'.

"הרחמן הוא יקים לנו את סכת דוד הנופלת"

תפלת 'הרחמן הוא יקים לנו'... המופיעה בנסח ברכת המזון, מקורה בפסוק (עמוס ט, י"א): 'ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת', והתרגום פרש: 'סכת דוד הנופלת' - אקים את מלכות בית דוד שנפלה, וכן פרש רש"י.

מהר"י קרא (מורנו הרב יוסף קרא) מפרש את סכת דוד הנופלת - על בית המקדש השלישי. וב'ילקוט שמעוני' (מזמור ע"ו, אות ג'), כתוב 'ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון'. אמר רב ברכיה, מתחלת בריתו של עולם, עשה לו הקדוש ברוך הוא סכה בירושלים, כביכול היה מתפלל בתוכה: 'יהי רצון שיהיו עושין בני רצוני, שלא אחריב את ביתי ומקדשי'. וכיון שחרב הוא מתפלל: 'יהי רצון שיעשו בני תשובה, שאקרב בנין ביתי ומקדשי'.

וזה שנאמר 'ושמחתים בבית תפלתי' (ישעיה נ"ז) מלמד שהקדוש ברוך הוא מתפלל. דבר אחר, אימתי 'נודע ביהודה אלוקים'? - כשתקים אותה הסכה שאמרת ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת, הוי אומר 'ויהי בשלום סכו'. - הינו בית המקדש נקרא 'סכה', ומדוע לשון סכת דוד 'הנופלת' - לשון הווה, ולא שנפלה? מבאר ה'אמרי שמאי' על פי הירושלמי ומדרש (תהלים קל"ז, א'), כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו מעלה עליו כאלו הוא החריבו. וכתוב בלשון הווה - שבית המקדש ממשיך לנפל עד שיבנה. במהרה בימינו, אמן.

הסכה האחרונה של סבא אליעזר – ספור

סבא אליעזר היה בן 89, והיה ברור לכלם שזו תהיה הסכה האחרונה שלו. הוא ידע, הילדים ידעו, הנכדים ידעו - אבל איש לא אמר זאת בקול.

הסכה שלו היתה תמיד מיחדת. לא בגלל הקשוטים, אלא בגלל הספורים. הוא היה מספר על ילדותו בקבוץ, על העליה לארץ, על אהבתו הגדולה לסבתא מרים, על המלחמות, על השלום, על החיים.

אבל השנה הוא היה חלש. הקול שלו היה רך יותר, הידים רעדו מעט. הוא בקש שיבנו לו סכה קטנה בחצר הבית.

בערב החג כלם הגיעו. הסכה היתה מלאה - לא רק באנשים, אלא בזכרונות. סבא אליעזר בקש לדבר. הוא אמר: "כל החיים בניתי בתים. בתים אמתיים - וגם בתים בלב. אבל רק בסכה אדם מבין מה באמת נשאר".

הוא עצר, נשם עמק, והמשיך: "כשקירות נעלמים, רואים את השמים. וכששמים נכנסים לבית - הלב נפתח". הנכדים ישבו סביבו בשקט הוא ספר להם על הפעם הראשונה שבה בנה סכה עם אביו, על הרגע שבו הבין שהחיים הם זמניים אבל האהבה לא.

בסוף הערב הוא בקש שכלם ישארו עוד רגע. הוא הסתכל עליהם ואמר: "אם תזכרו משהו ממני - תזכרו את הסכה. לא את המבנה, אלא את הרעיון: שאפשר להיות חשופים, ועדין לא לבד". שנה אחר כך הוא כבר לא היה. אבל הסכה שלו המשיכה להבנות בכל שנה - לא בחצר, אלא בלב של כל אחד מבני המשפחה.

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי ט"ז, א]