"ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (כ"ד, ט"ו) - בחשיבות מצות ביומו תתן שכרו - ספורים

בפרשתנו ישנן מצוות רבות העוסקות בעניני תקון המדות שבין אדם לחברו, ואחת מהן היא מצות תשלום שכר שכיר בזמנו שנאמר "ביומו תתן שכרו".

ואומר הרמב"ן וטעם ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש. על דרך הפשט באור ממה שנאמר בתורה (ויקרא י"ט, י"ג) 'לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר', כי דרך הכתובים לדבר בהוה והמנהג לשכר הפועל ביום אחד ולערב הוא יוצא טרם בא השמש, ויצוה הכתוב לפרעו ביומו בהשלים מלאכתו מיד ושלא תבוא עליו השמש כדי שיקנה בשכרו לו ולאשתו ולבניו מה שיאכלו בלילה כי עני הוא כרבי הנשכרים, ואל השכר הזה הוא נושא נפשו שיקנה בו מזון להחיות נפשו. ילמד אותנו בכאן כי מה שאמר בתורה 'לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר' הכונה בו שתפרענו ביומו שאם לא תפרענו בצאתו ממלאכתו מיד, הנה ילך לביתו וישאר שכרו אתך עד בקר וימות הוא ברעב בלילה וכן כי 'הוא כסותו לבדה הוא שמלתו לערו במה ישכב' (שמות כ"ב, כ"ו).

ואומרים רבותינו הראשונים (מובא ברא"ה - רבי אהרן הלוי) שמצוה זו היא מצוה לקיום נפשו של הפועל כי אליה הוא נשא את נפשו להתפרנס בשביל לחיות, ואם מאחר לשלם הרי הוא כאלו נוטל ממנו נפשו וכמבאר בגמרא בבבא מציעא. והזהר הקדוש כתב שמכיון שהמזלזל במצוה זו הרי הוא כנוטל נפשו של הפועל ממילא על ידי זה חלילה וחס מתמעטים ימיו של בעל הבית וכל הימים והטובות שנגזרו עליו נמחקים ממנו וגורם מיתה לעצמו רחמנא לצלן, וזה מלבד מה שעובר בזה על חמשה לאוין, ובגמרא בסכה איתא שגם נכסי המאחר יורדים לטמיון.

במצוות אלו מרבות ההלכות, ומובא בספר 'אהבת חסד' ל'חפץ חיים' שהרחיב בזה בפתיחה לשכר שכיר, וכתב שם שמצוה זו היא גם באחד שהבטיח לילד פרס או סכריה על איזה מלאכה או עזרה שיעשה בשבילו ולא נתן הכסף בזמנו עובר על כל החמשה לאוין, וגם מי שאין לו כסף מכרח וחיב לקחת הלואה בשביל לשלם החוב הזה כדי שלא יעבר על אסורים חמורים אלו, ותלמידי האר"י כתבו שהמקים מצוה זו זוכה שתשכן בגופו נפש קדושה כעין הנשמה יתרה שיש לאדם בשבת.

וכך אמר ה'חפץ חיים': החכם עושה מעפר לזהב, ולעמתו הטפש עושה מזהב לעפר, והנמשל הוא שכל יהודי הבררה בידו או שמכל הפעלות הפשוטות שעושה, לעשות מהם מעשה מצוה, או לעשות אפלו את המצוות לכלום. ולדגמא בולטת כלם משלמים לעגלון או לנהג דמי נסיעה והנה מי שהתבונן בזה שהוא מקים עכשו מצוה של 'ביומו תתן שכרו', קים בשלמות מצוה מפרשת מן התורה, ומי שלא התבונן אלא שלם בגלל שכך החק שצריך לשלם, הרי זה בגדר מצוה יבשה, וחבל מאוד שבשביל חסרון התבוננות יפסיד לעצמו מצוות מפרשות מן התורה.

ועוד כתוב בספר 'אהבת חסד' (ח"ב פכ"ג): מה טוב לאדם שירגיל את עצמו שבשעה שעושה מצוה שיש לה שרש מן התורה כגון שמשלם פעלת שכיר בזמנו שמקים בזה המצוה ביומו תתן שכרו, וכל כיוצא בזה מה טוב הוא שיכון בעת הפעלה לקים המצות עשה שלה, שאז נעשית המצוה בגדל השלמות וכו' ויתקדש על ידי זה לה׳, וזהו שכתוב למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלקיכם, והיינו שהוא עושה אותם בעבור שהם מצוות ה'.

וידוע שכל גדולי ישראל מאוד הקפידו במצות "ביומו תתן שכרו" ואף פרסמו זאת ברבים, ולהפך נזהרו מאוד מאוד חלילה מלהלין פעלת שכיר. ועתה קוראים יקרים נביא כמה ספורים בנושא חשוב זה.

על האר"י הקדוש מספר (בספר 'מדות טיש') שמעולם לא היה עומד בתפלת מנחה בערבו של יום טרם פרע את שכר האמנים, וכאשר לא היה בידו לשלם היה מאחר את תפלת מנחה אף לאחר השקיעה כי היה אומר איך אשא פני בתפלה ועדין לא קימתי מצוה זו.

ה'פרי מגדים' קנה פעם חליפה חדשה מכיון שהיה לומד עד שעה מאחרת בלילה וכל רגע היה יקר בעיניו מפז, השאיר הגאון ביד אשתו הרבנית סכום כסף לצרך תשלום שכר העבודה לחיט, ברגע שהלה יביא את הבגד המוכן. בבואו הביתה באישון לילה, והרבנית כבר עלתה על יצועה לישן, הבחין בחליפה החדשה שהיתה מנחת על השלחן. ה'פרי מגדים' חשש, שמא היא עדין לא שלמה לחיט את שכרו ויש בזה משום אסור דאוריתא - "לא תלין פעלת שכיר", וגם אסור לחיט שהכשילו, אך את זוגתו הרבנית לא רצה להעיר משנתה כדי לשאל אותה, מתוך דרך ארץ. סגר, אפוא, את הדלת אחריו ויצא בחשכת הלילה לחפש את החיט, שבודאי ער הוא. כשמצא את בית החיט, רעד הלה בכל איבריו מרב התרגשות, וכי מה עושה רבנו בביתי, בשעה כה מאחרת? הרגיעו הגאון והסביר לו את החשש שכרסם בלבו, ופניו אורו בשמעו מפי החיט שהרבנית פרעה לו כבר את שכרו (מתוך הספר 'בסוד ישרים ועדה').

אשתו של רבי יהושע ליב דיסקין הזמינה סבל כדי להעביר משא כבד לביתה. היא שלמה לו את דמי ההובלה והסבל הלך לדרכו. המהרי"ל ראה את החבילה בביתו, ולשאלתו אמרה לו הרבנית את הסכום ששלמה עבור ההובלה. הרב מצא לנכון שדרוש תשלום גבוה יותר ממה ששלמה הרבנית. הוא הזדרז מיד, הוציא את העדף ושגר אותו לסבל באמצעות שליח. היה זה מאחר בלילה, השליח יצא וחפש באישון לילה את ביתו של הסבל. לאחר עמל רב מצא את ביתו, ושלם לו את יתרת הסכום (ספר 'עמוד אש').

ספרה בתו של ה'חפץ חיים' שפעם בחרף העיר אותה אביה בחצות הלילה ובקש ממנה ללכת אתו לחיט, כדי לשלם לו את שכר פעלתו, היות והוא שכח לשלם לו בערב.

בית החיט עמד בקצה העיר, הקר היה גדול ו'החפץ חיים' הוסיף בלכתו עם בתו: אין דבר, הכל כדאי ורק לא לעבר על לאו של תורה (קנטרס עמוד החסד).

מעשה בבעל ה'שדי חמד', שנתן את נעליו לתקון אצל הסנדלר, וכשהחזיר לו הסנדלר את נעליו המתקנות, ראה שהרב מוציא שטר בן רובל אחד כאשר שכר עבודתו הגיע בסך הכל לחמש אגורות, ואמר לו שיבא למחרת לקבל את שכרו, ענה לו ה'שדי חמד', התורה אמרה ״לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר״ ואם יש לי יותר מכדי שכרו ואין מי שיפרט לי בשעה כה מאחרת, וכי בשביל זה צריך השכיר לסבל?...

על רבי אהרן מבעלז מספר שהיה מקפיד בענין זה גם אצל נכרי שעבד אצלו, מספק שמא קימת מצוה זו אצל נכרי.