בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת כי תצא

דבר העורך

פרשת כי תצא לעולם חלה בתחלת חדש אלול - חדש הרחמים והסליחות, חדש בו אדם צריך צריך "לעשר" אותו לבורא העולם, ולשנות את דרכנו ולעבד על מדותינו. במלה "כי" התורה רמזה ליהודי כשמגיע שלושים יום של חדש אלול יש לצאת "למלחמה", איזוהי? זו מלחמת היצר, ורבותינו ז''ל אמרו (קדושין כ''א:) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע.

פותחת פותחת הפרשה (כ"א, י): "כי תצא למלחמה על איביך"... חכמי המוסר דרשו פסוק זה על מלחמת היצר, כי על האדם לצאת במלחמת חרמה כנגד יצרו הרע, וכאשר הקדוש ברוך הוא יבחין ויראה שהאדם נזהר ונלחם ביצרו הרע, הוא יעניק לו סיעתא דשמיא לגבר על היצר ולהפילו שבוי תחתיו כפי שהגמרא בקדושין (ל:) אומרת ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו (ליצר הרע). השונא הראשון במעלה של האדם הנו היצר הרע, ובכדי להצליח בזו המלחמה צריך עזרה מאת הבורא ברוך הוא. וכשם שהקדוש ברוך הוא עוזר ליראי שמו להצליח במלחמות כנגד אויבים ארציים, כך הקדוש ברוך הוא יעזר בעד האדם להצליח במלחמת היצר אם יראה הוא שאכן כנים מעשיו וכונותיו וחפץ הוא בלב שלם להכניע את יצרו הרע.

והנה, בפרשתנו רצף של מצוות הנוגעות בין אדם לחברו, חוזרות ומאירות לנו דרך סלולה בעבודת ה' יתברך, מצוות שאינן מיסדות אלא על עבודת המדות וכפיפת היצר, מצוות לא תעשה המישרות את דרכינו במדות טובות כמו הכרת הטוב למצריים, כי גרים היינו בארצם, ועוד ועוד.

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין ה'חפץ חיים' זיע"א, דרש מוסר השכל ממצות 'הקם תקים עמו', כפי שלמדו חז"ל שאם בעל החמור התישב והוא מצוה על ההלך שנקלע בדרכו ואומר לו "הואיל ועליך מצוה לפרק פרק", אזי הדין הוא שהוא פטור מלפרק, לפי שהמצוה המטלת היא לפרק ביחד עם בעל החמור. ומכאן שאם האדם מצפה לעזר מן שמיא, עליו לעשות השתדלות כל שהיא, לא לשבת מן הצד ולצפות כיצד יפל דבר. עליך לפעל, להתאמץ כמדת יכלתך ומכאן והלאה יש לצפות לעזרה מגבוה. כך הוא בענינים רוחניים; אדם לא יכול להתפלל לה' יתברך "נצר לשוני מרע", אם הוא עצמו אינו נשמר מדבורי לשון הרע. הקדוש ברוך הוא מוכן לבוא לעזרתנו, אך התנאי הוא שהאדם יבוא להטהר ויפעל פעלות כאלו ואחרות, ואז בודאי יסיעו לו מן שמיא.

ומפרסמת היא אמרתו של הבעל שם טוב הקדוש, שנשמת האדם יורדת לעולם הזה וחיה במשך שבעים או שמונים כדי לעשות ליהודי טובה בגשמיות ובפרט שנה ברוחניות.

והוסיף הגר"י זילברשטין שליט"א, שכאשר האדם עושה את רצון בוראו ומיטיב לחברו, ובודאי שאינו פוגע בו, אין לו לחשש מהפסדים. אין דבר משתלם יותר מאשר קיום רצונו של הבורא יתברך, ואם הוא צונו והזהירנו לשמר על כבודו של הזולת, ולהשתדל שלא להזיק לו, מי שעושה כך לעולם הוא לא ינזק. למדנו שיש לנו שתי דברים עקריים לעבד בחדש הזה - אלול, לצאת למלחמת היצר, ועבודה על המדות בעקר בבין אדם לחברו. וישמע החכם ויוסף לקח.

כי תצא - תוכן ענייני הפרשה

א. דין הרוצה לקחת שבוית מלחמה לאשה (כ"א, י-י"ד).

ב. דיני הירשה והבכורה, דין בן סורר ומורה ( (כ"א, ט,ו-כ"א).

ג. הרוגי בית דין - נתלים, ומצות הקבורה בכבוד בו ביום.

ד. מצות השבת אבדה ועזרה במשא לאיש ולבהמתו (כ"ב, ד).

ה. אסור לא ילבש גבר שמלת אשה, ולהפך (כ"ב, ה).

ו. מצות שלוח הקן ומצות מעקה - הסרת סכנה (כ"ב, ח).

ז. אסור כלאי הכרם וכלאי זרעים, אסור עבודה בשני מיני בעלי חיים יחד, וכלאי בגדים - שעטנז (כ"ב, ט-י"א).

ח. מצות הטלת חוטי ציצית בכנפות הבגד המרבע (כ"ב, י"ב).

ט. מצות קדושין, ודיני המוציא שם רע על כלתו (כ"ב, י"ג-כ"ב).

י. דיני זנות באשת איש ופנויה.

יא. צווי לא להעניש האנוס במעשיו (כ"ב, כ"ו-כ"ז).

יב. אנשים האסורים להתחתן עם קהל ישראל (כ"ג, ב-ט).

יג. אסור לתעב גר אדומי (קרוב) ומצרי (הכרת הטוב) בדור ג'.

יד. הלכות נקיון וטהרה, בכך השכינה שורה בישראל (כ"ג, י-ט"ו).

טו. אסור הסגרת עבד שברח לארץ ישראל, ואסור הונאתו.

טז. אסור זנות, ואסור הקרבת חלופי כלב, ואתנן (כ"ג, י"ח-י"ט).

יז. אסור (על הלווה) לתת רבית, ואסור (על המלוה) קבלת רבית מיהודי (כ"ג, כ-כ"א).

יח. החיוב לקים נדרים, מוצא שפתיך תשמר-בל תאחר . (כ"ג, כ"ב-כ"ד)

יט. זכויות ואסורי הפועל בעבודתו בשדה ובכרם (כ"ג, כ"ה-כ"ו).

כ. מצוה שלא יגרש אשתו אלא בגט. ולא יחזיר גרושתו לאחר שנשאה לאחר, ומצוה לשמח אשתו בשנה ראשונה.

כא. האסור לקחת כמשכון - חפץ המשמש להכנת אכל נפש.

כב. דין גונב נפש (כ"ד, ז).

כג. אזהרה שלא לתלש סימני צרעת (כ"ד, ח-ט).

כד. מצוה לזכר מעשה מרים - אסור לשון הרע.

כה. דיני משכון בהלואה, ומצות השבתו בעת הצרך ( (כ"ד, י-י"ג).

כו. אסור הלנת שכר שכיר (כ"ד, י"ד-ט"ו).

כז. אסור קבלת עדות קרובים בבית דין, ואסור הטית משפט.

כח. דיני שכחה בשדה ובכרם - לעניים, וכן פרט ועוללות.

כט. דיני מלקות, ואסור הכאת יהודי - לא יוסיף (כ"ה, א-ג).

ל. אסור חסימת שור בדישו (כ"ה, י"ט-כ"ב).

לא. דיני יבום וחליצה (כ"ה, ה-י).

לב. (סכנה במריבה) מצות הצלת הנרדף, ותשלומי בשת.

לג. אסור עול במסחר - רמאות במשקל ובמדה (כ"ה, י"ג-ט"ז).

לד. זכירת מעשה עמלק, ומצות מחיתו (כ"ה, י"ז).

"שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך..." (כ"ב, ז) - מעניני שלוח הקן

כתב הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פמ"ח): טעם שלוח הקן ו'אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד', להזהיר שלא ישחט הבן בעיני האם, כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמה על בניה, כי אהבת האם לפרי בטנה איננה נמשכת אחרי השכל והדבור, אלא באה מהמחשבה המצויה בבהמה כאשר היא באדם. וכן העתיק הרמב"ן בשם הרמב"ם וב'חנוך' מצוה תקמ"ה.

"מוצא שפתיך תשמר..." (כ"ג, כ"ד)

מובא בגמרא (ברכות ח.) במערבא כי נסב אנש אתתא, אמרי לה הכי מצא או מוצא, 'מצא' דכתיב (משלי י"ח) 'מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'', 'מוצא' דכתיב (קהלת ז') 'ומוצא אני מר ממות את האשה'. רואים מהגמרא שאשה רעה נקראת 'מוצא', ומובא בגמרא (שבת ל"ב) תניא רבי נתן אומר, בעון נדרים מתה אשה של אדם, שנאמר (משלי כ"ב) 'אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך', אם כן אם יש לאדם אשה רעה, יש לו עצה להתפטר ממנה - "שינדר נדר ולא יקימו".

ושמעתי בדרך צחות: שזה הזהירה התורה 'מוצא שפתיך תשמר' - 'מוצא' - אפלו אם יש לך בבית 'מוצא' דהינו אשה רעה - גם שפתיך תשמר, שאין לך התר לעבר על נדרים (כך שמעתי מרבי יהושע פינק שליט"א).

והנה החיד"א ('פתח עינים' ראש השנה ו.) כתב: שמעתי מהרב עיר וקדיש כמהר"ר גדליה חיון ז"ל מה שאמרו 'בעוון נדרים אשתו מתה', ומי שיש לו אשה רעה נודר ואינו מקים כדי שתמות אשתו - הוא טפש, שמתת אשתו הוא לענש, ולא לעשות לו נחת רוח, ועל זה אמר הכתוב 'אם אין לך לשלם' פרוש - שעשית זה כדי שתמות אשתך, ועל זה אני אומר 'למה יקח משכבך' לעשות לך נחת רוח, אדרבה הוא צריך להענש בעוון נדרים, ויענש בענש אחר, ואשתו תחיה.

וידוע המעשה הנפלא שהיה אצל רבי שלום מקמינקא זצ"ל, שהגיע פעם יהודי עשיר קמצן אחד, והתאונן בפניו שהיות ואשתו ממררת את חייו, לכן מבקש שהרבי יקללנה שתמות. אמר לו הרבי שיש אסור לקלל יהודי, והוא לאו שבתורה, אך בכל זאת יש לי עצה עבורך: הנה אמרו חז"ל: בעוון נדרים מתה אשתו, והנה כאן בעיר נצרכים למקוה, על כן נדור נא שהנך נותן סכום כסף גדול עבור בנית המקוה, והרי לא תאבה לשלם, וכך תעשה בקשתך. עבר זמן והלה בא שוב לרבי שלום באמרו רבי בינתים אין רואים תוצאות... אמר לו רבי שלום: הנה כתוב 'בעוון נדרים מתה אשתו', וצריכה להיות בגדר 'אשה', ואלו אתה אינך מתנהג עמה כמו כן, אלא מתקוטט עמה. ראה לחיות עמה בטוב, וכך תוכל להתמלא משאלתך', חזר הלה לביתו והתחיל לכבד את אשתו, האשה התפלאה עד מאוד מה יום מיומים, אך כיון שראתה שהוא נהיה אדם חדש, התחילה לכבדו כיאה וכיאות, וכך נוצרה ביניהם אהבה ואחוה שלום ורעות... ויהי היום ולפתע נפלה האשה למשכב.

נסע הלה שוב לרבי שלום, שהנה כעת הוא כבר חי עמה בטוב ובנעימים, ועתה מאימת המחלה להמיתה! ובקש שהרבי יתפלל שתחיה. ענה לו רבי שלום: הרי הבטחת מקוה, ואין מנוס כי אם לקים נדרך, ש'בעוון נדרים האשה מתה'... והכרח הלה להביא מעות למקוה, וחזרה אשתו לאיתנה...

וה'דברי חיים' הפליא מאוד ספור זה, ואמר שרק אדם חכם כרבי שלום מקמינקא יכול לעשות בעצה אחת שני דברים, להשכין שלום בבית, וגם להוציא כסף למקוה מעשיר קמצן. [מעדני אשר]

"כי תצא למלחמה..." (כ"א, י) - מלחמת היצר

כשהאדם מבין שהוא הגיע לעולם הזה למלחמה נגד יצר הרע אזי יותר קל לו גם לנצח, שהרי אחד הגורמים המכריעים במלחמה זה ההפתעה כשהאויב לא מוכן, ולכן הקדוש ברוך הוא אומר לנו בפרשה הזו שנדע שכשיצאנו לאויר העולם המטרה היא מלחמה עם האויב הקשה ביותר שקים, הלא הוא היצר הרע, וכמו שמובא במשנה (אבות פ"ד מ"א) איזהו גבור? הכובש את יצרו, שזו הגבורה מכל הגבורות שיש, ואין גבורה גדולה מזו.

ואפלו יוסף הצדיק אומר רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, לא נאמר עליו 'צדיק' אלא רק אחר שהוא נצח במלחמה נגד אשת פוטיפר, וכל הגדלה והתורה שהאדם זוכה לה זה רק כשהוא מתגבר על יצריו הרעים.

מעשה בגביר עשיר שהיה ירא שמים גדול ונדבן מאין כמוהו ושמו רבי דניאל, והחזיק כולל אברכים שלמדו מבקר עד ערב, ואת כל המשכורות היה משלם בעצמו, ובכולל הזה היה אברך אחד שהיה מתמיד גדול והיה מגיע מקדם בבקר וחוזר בשעות הלילה המאחרות, ורבי דניאל מאוד אהב אותו וחבב אותו ושמח שיש לו בכולל כזה אברך צדיק, למרות שהוא לא היה חריף בשכלו.

אלא שהיצר הרע יודע שהיהודי שלומד תורה הוא תריס מגן כנגד כל הפרענויות המתרגשות לבוא בעולם, והכניס קנאה בלב אחד האנשים שהיו שם, ואותו אחד לא יכל לראות את החבה שרוחש העשיר לאותו אברך, ורקם תכנית שטנית נגדו, והלך למשרתת הערביה שהיתה שוטפת את בית המדרש כל בקר וגם את ביתו של העשיר, ואמר לה שתבוא מקדם בבקר כשהאברך הזה נמצא לבד, תעליל עליו עלילה כעין אשת פוטיפר ובעבור זה נתן לה סכום כסף גדול.

ובשעות הבקר האברך המתמיד הגיע ללמודו וכל הספרים לידו, והנה הגיעה האשה הזו לשטף, ואחרי כמה דקות הקימה צעקות על העלילה השפילה, ואותו אדם שנתן לה את הכסף חכה כבר למטה וקרא לעוד אנשים שיבואו לראות ונעשה מהומה גדולה. והלכו כלם לבית העשיר רבי דניאל, וספרו לו על האברך המתמיד מה שרצה לעשות ולא ראוי להשאירו בהיכל ה' עם מעשים מכערים שכאלו, אמר להם רבי דניאל, כל אחד ילך למקומו ואני אבדק את הענין, ובינתים האברך יושב ולומד למרות שידע מכל אשר נעשה העדיף להתעלם ושקע בתורה הקדושה. ורבי דניאל הגיע לכולל ועמד על התבה והסתכל בעינו הבוחנת על האברך המתמיד במשך חצי שעה רצופה, ואחר כך נתן דפיקה קלה על התבה ואמר האברך הזה צדיק אמתי וכל הענין זה סתם שקר ומי שיעז לדבר עוד בענין זה שאין מקומו בכולל!

ואחר כך אמר רבי דניאל למשרתת שהיא מפטרת ושתחפש לה עבודה אחרת, וכשנגמר לה הכסף שהביא לה אותו אדם, היא באה לאברך המתמיד וספרה לו את האמת המרה ואמרה לו שהיא מוכנה לעמד ולפרסם את כל העלילה שפלוני רקם נגדו רק שידבר עם העשיר שיחזיר אותו לעבודה.

ומה שקרה החלה מלחמה בקרבו בתוך לבו להחזיר לעצמו את שמו הטוב ולנקם באותו אדם, אך מצד שני יהיה כאן חלול ה' שיהודי כך מוכן לעשות ליהודי, ולמרות הרצון העז ששמו הטוב יתפרסם אמר למשרתת חס ושלום אל תגלי שום דבר לאיש, ואני אדבר עם גביר אחר שיקבל אותך לעבודה.

ואכן כך היה, ובאותו רגע שהאברך החליט לותר על כבודו למען כבוד ה' הוא הרגיש איך הקדוש ברוך הוא פותח לו את מעינות החכמה והבין את התורה לעמקה, וחבר ספרים ידועים הנקראים 'שדי חמד', הלא הוא הגאון רבי חזקיהו מדיני, זיע"א.

"ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (כ"ד, ט"ו) - בחשיבות מצות ביומו תתן שכרו - ספורים

בפרשתנו ישנן מצוות רבות העוסקות בעניני תקון המדות שבין אדם לחברו, ואחת מהן היא מצות תשלום שכר שכיר בזמנו שנאמר "ביומו תתן שכרו".

ואומר הרמב"ן וטעם ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש. על דרך הפשט באור ממה שנאמר בתורה (ויקרא י"ט, י"ג) 'לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר', כי דרך הכתובים לדבר בהוה והמנהג לשכר הפועל ביום אחד ולערב הוא יוצא טרם בא השמש, ויצוה הכתוב לפרעו ביומו בהשלים מלאכתו מיד ושלא תבוא עליו השמש כדי שיקנה בשכרו לו ולאשתו ולבניו מה שיאכלו בלילה כי עני הוא כרבי הנשכרים, ואל השכר הזה הוא נושא נפשו שיקנה בו מזון להחיות נפשו. ילמד אותנו בכאן כי מה שאמר בתורה 'לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר' הכונה בו שתפרענו ביומו שאם לא תפרענו בצאתו ממלאכתו מיד, הנה ילך לביתו וישאר שכרו אתך עד בקר וימות הוא ברעב בלילה וכן כי 'הוא כסותו לבדה הוא שמלתו לערו במה ישכב' (שמות כ"ב, כ"ו).

ואומרים רבותינו הראשונים (מובא ברא"ה - רבי אהרן הלוי) שמצוה זו היא מצוה לקיום נפשו של הפועל כי אליה הוא נשא את נפשו להתפרנס בשביל לחיות, ואם מאחר לשלם הרי הוא כאלו נוטל ממנו נפשו וכמבאר בגמרא בבבא מציעא. והזהר הקדוש כתב שמכיון שהמזלזל במצוה זו הרי הוא כנוטל נפשו של הפועל ממילא על ידי זה חלילה וחס מתמעטים ימיו של בעל הבית וכל הימים והטובות שנגזרו עליו נמחקים ממנו וגורם מיתה לעצמו רחמנא לצלן, וזה מלבד מה שעובר בזה על חמשה לאוין, ובגמרא בסכה איתא שגם נכסי המאחר יורדים לטמיון.

במצוות אלו מרבות ההלכות, ומובא בספר 'אהבת חסד' ל'חפץ חיים' שהרחיב בזה בפתיחה לשכר שכיר, וכתב שם שמצוה זו היא גם באחד שהבטיח לילד פרס או סכריה על איזה מלאכה או עזרה שיעשה בשבילו ולא נתן הכסף בזמנו עובר על כל החמשה לאוין, וגם מי שאין לו כסף מכרח וחיב לקחת הלואה בשביל לשלם החוב הזה כדי שלא יעבר על אסורים חמורים אלו, ותלמידי האר"י כתבו שהמקים מצוה זו זוכה שתשכן בגופו נפש קדושה כעין הנשמה יתרה שיש לאדם בשבת.

וכך אמר ה'חפץ חיים': החכם עושה מעפר לזהב, ולעמתו הטפש עושה מזהב לעפר, והנמשל הוא שכל יהודי הבררה בידו או שמכל הפעלות הפשוטות שעושה, לעשות מהם מעשה מצוה, או לעשות אפלו את המצוות לכלום. ולדגמא בולטת כלם משלמים לעגלון או לנהג דמי נסיעה והנה מי שהתבונן בזה שהוא מקים עכשו מצוה של 'ביומו תתן שכרו', קים בשלמות מצוה מפרשת מן התורה, ומי שלא התבונן אלא שלם בגלל שכך החק שצריך לשלם, הרי זה בגדר מצוה יבשה, וחבל מאוד שבשביל חסרון התבוננות יפסיד לעצמו מצוות מפרשות מן התורה.

ועוד כתוב בספר 'אהבת חסד' (ח"ב פכ"ג): מה טוב לאדם שירגיל את עצמו שבשעה שעושה מצוה שיש לה שרש מן התורה כגון שמשלם פעלת שכיר בזמנו שמקים בזה המצוה ביומו תתן שכרו, וכל כיוצא בזה מה טוב הוא שיכון בעת הפעלה לקים המצות עשה שלה, שאז נעשית המצוה בגדל השלמות וכו' ויתקדש על ידי זה לה׳, וזהו שכתוב למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלקיכם, והיינו שהוא עושה אותם בעבור שהם מצוות ה'.

וידוע שכל גדולי ישראל מאוד הקפידו במצות "ביומו תתן שכרו" ואף פרסמו זאת ברבים, ולהפך נזהרו מאוד מאוד חלילה מלהלין פעלת שכיר. ועתה קוראים יקרים נביא כמה ספורים בנושא חשוב זה.

על האר"י הקדוש מספר (בספר 'מדות טיש') שמעולם לא היה עומד בתפלת מנחה בערבו של יום טרם פרע את שכר האמנים, וכאשר לא היה בידו לשלם היה מאחר את תפלת מנחה אף לאחר השקיעה כי היה אומר איך אשא פני בתפלה ועדין לא קימתי מצוה זו.

ה'פרי מגדים' קנה פעם חליפה חדשה מכיון שהיה לומד עד שעה מאחרת בלילה וכל רגע היה יקר בעיניו מפז, השאיר הגאון ביד אשתו הרבנית סכום כסף לצרך תשלום שכר העבודה לחיט, ברגע שהלה יביא את הבגד המוכן. בבואו הביתה באישון לילה, והרבנית כבר עלתה על יצועה לישן, הבחין בחליפה החדשה שהיתה מנחת על השלחן. ה'פרי מגדים' חשש, שמא היא עדין לא שלמה לחיט את שכרו ויש בזה משום אסור דאוריתא - "לא תלין פעלת שכיר", וגם אסור לחיט שהכשילו, אך את זוגתו הרבנית לא רצה להעיר משנתה כדי לשאל אותה, מתוך דרך ארץ. סגר, אפוא, את הדלת אחריו ויצא בחשכת הלילה לחפש את החיט, שבודאי ער הוא. כשמצא את בית החיט, רעד הלה בכל איבריו מרב התרגשות, וכי מה עושה רבנו בביתי, בשעה כה מאחרת? הרגיעו הגאון והסביר לו את החשש שכרסם בלבו, ופניו אורו בשמעו מפי החיט שהרבנית פרעה לו כבר את שכרו (מתוך הספר 'בסוד ישרים ועדה').

אשתו של רבי יהושע ליב דיסקין הזמינה סבל כדי להעביר משא כבד לביתה. היא שלמה לו את דמי ההובלה והסבל הלך לדרכו. המהרי"ל ראה את החבילה בביתו, ולשאלתו אמרה לו הרבנית את הסכום ששלמה עבור ההובלה. הרב מצא לנכון שדרוש תשלום גבוה יותר ממה ששלמה הרבנית. הוא הזדרז מיד, הוציא את העדף ושגר אותו לסבל באמצעות שליח. היה זה מאחר בלילה, השליח יצא וחפש באישון לילה את ביתו של הסבל. לאחר עמל רב מצא את ביתו, ושלם לו את יתרת הסכום (ספר 'עמוד אש').

ספרה בתו של ה'חפץ חיים' שפעם בחרף העיר אותה אביה בחצות הלילה ובקש ממנה ללכת אתו לחיט, כדי לשלם לו את שכר פעלתו, היות והוא שכח לשלם לו בערב.

בית החיט עמד בקצה העיר, הקר היה גדול ו'החפץ חיים' הוסיף בלכתו עם בתו: אין דבר, הכל כדאי ורק לא לעבר על לאו של תורה (קנטרס עמוד החסד).

מעשה בבעל ה'שדי חמד', שנתן את נעליו לתקון אצל הסנדלר, וכשהחזיר לו הסנדלר את נעליו המתקנות, ראה שהרב מוציא שטר בן רובל אחד כאשר שכר עבודתו הגיע בסך הכל לחמש אגורות, ואמר לו שיבא למחרת לקבל את שכרו, ענה לו ה'שדי חמד', התורה אמרה ״לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר״ ואם יש לי יותר מכדי שכרו ואין מי שיפרט לי בשעה כה מאחרת, וכי בשביל זה צריך השכיר לסבל?...

על רבי אהרן מבעלז מספר שהיה מקפיד בענין זה גם אצל נכרי שעבד אצלו, מספק שמא קימת מצוה זו אצל נכרי.

"כי תצא" (כ"א, י) - והקשר לחדש אלול

בדרך כלל פרשת כי תצא יוצאת בתחלת חדש אלול ולכן התורה רמזה ליהודי כשמגיע שלושים יום של חדש אלול שזה גימטריה "כי", אזי זה הזמן שתצא למלחמה כי הכל הולך אחר החתום, והחדש שחותם את השנה הוא חדש אלול. ולכן בחדש זה מרבים בצדקה ובמעשים טובים, והמלה אלול כידוע זה ראשי תבות "א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י" (שיר השירים ו, ג), שצריך האדם לתן את כל האני שלו לדודו שזה הקדוש ברוך הוא.

בפרשתנו ישנן 75 מצות עשה ולא תעשה, כשרב המצוות הם בענינים שבבין אדם לחברו - זהירות בכבוד הזולת.

בדבר זה מצינו אצל כל גדולי ישראל הקפדה ורגישות יתרה ונביא להלן כמה ספורים קצרים מגדולי ישראל על גדל רגישותם לכבוד הזולת: כאשר בני ביתו של הרב אלישיב פנו אליו בשאלה מפני מה הוא מותיר בביתו את כל הספרים הרבים שאינם חלק מסדר למודו השיב רבנו כי הוא חושש שמא אי מי ממחברי הספרים יזדמן לביתו וכאשר יוכח כי הספר אותו הקדיש לו אינו נמצא בין ספריו הוא עלול להפגע, בשל כך נגדש הבית לעיפה במאות ספרים שונים מפרי מחברי זמננו שלרבנו לא היה כלל פנאי לעין בהם. כל זאת בשל הזהירות שלא לפגע חלילה באדם.

בארוע נכבד שהיה אמור לנאום ה'פני מנחם', האיש הנכבד שנאם לפניו בכנוס מסים נכשל בלשונו ולא היתה דרשתו שגורה בפיו כהגן. כאשר קם ה'פני מנחם' אחריו לשאת את נאום הכבוד לא אבה לגרם חלישות הדעת לקודמו פתח אפוא בכמה מלים מהססות בעודו מפשפש בכיסו כמחפש אחר הדף שהכין בו את נאומו. בחלוף רגעים מבישים התנצל בפני הצבור כי מבחין עתה שאבד לו הפתק ועל כן הסתפק באמירת 'וארט' מזכרונו ובזה סים את הדרשה. לאחר מכן תמהו בפניו למה מנע טוב הרי דרשתו היתה אמורה לעסק בהתחזקות והתעלות בעבודת ה' והשיב אי אפשר להתעלות בעבודת ה' על חשבון הזולת.

רבי בן ציון אבא שאול היה טורח רבות שחלילה לא יצטער שום אדם בסבתו. עורך ספריו רבי ציון עמר ספר שבימי מחלתו של רבי בן ציון הרופא אסר עליו להתענות. והנה ביום התענית ספר תלמידו באתי לרבי בן ציון לדבר עמו על ספריו, תוך כדי שיחה הגישה הרבנית כוס שתיה לרבי בן ציון הרב סרב לקחת. תמהה הרבנית ואמרה הלא אתה חיב לשתות בפקדת הרופא, ענה הרב בודאי אך אשתה אחר כך, כי רבי בן ציון לא היה מסגל לשתות בפני מי שצם.

בעל התניא הגיע פעם בשעת לילה מאחרת לרבו, המגיד ממזריטש, והדלת היתה נעולה. הקיש בעל התניא על הדלת ונענה על ידי המגיד: "מי שם"? "אני"! - ענה בעל התניא.

שוב הגיעה השאלה: "מי שם"? "אני"!

כך חזר על עצמו הדבר כמה פעמים. וכשנפתחה הדלת ונכנס בעל התניא פנימה, חש שיחסו של המגיד אליו שונה מתמול שלשום וגם אינו מאיר פניו אליו כתמיד, אך לא ידע לפרש על מה ולמה. הגיע זמן הפרדה. נפרד בעל התניא לשלום מרבו ועשה דרכו לאיזו אכסניה למנוחה. הצטנף בפנתו ושקע בעולמות טמירים. לפתע רעש ומהומה, גנבה ארעה באכסניה וסכום כסף גדול נעלם. חשד הבעלים נפל על 'בעל התניא' שישב מצנף בפנה, אך כמובן שהוא הכחיש מכל וכל.

אך ההמון הגועש לא נח. נשאוהו והשכיבוהו על השלחן והחלו להכותו מכות נמרצות כדי שיודה במעשה הגנבה, ותוך כדי ההכאה הם קוראים לעברו: "תודה שאתה הגנב"! והוא עונה וצועק:"לא אני! לא אני"! עד שהניחוהו.

כיון שראה שדברים בגו, חזר לרבו המגיד וספר לו כל אשר ארע לו. ענה ואמר לו המגיד: "כשפקדת את ביתי ושאלת מי שם, ענית 'אני'. היאך העזת לומר 'אני'? רק הקדוש ברוך הוא אומר 'אנכי', אך האדם?... ועתה ראה, היה עליך לכפר על כך, על כל פעם שאמרת 'אני' הצרכת לצעק 'לא אני'..."

תשובה וצדקה ותפלה

דורשי רשומות אמרו, ש"אלול" נוטריקון: "א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י" (שיר השירים ו, ג), "ומל ה' אלקיך א'ת ל'בבך ו'את ל'בב זרעך" (דברים ד, ל), "ומשלוח מנות א'יש ל'רעהו ו'מתנות ל'אביונים" (אסתר ט, כ"ב).

והמתבונן יראה שרמזו בו תשובה ותפלה וצדקה, המעבירין את רע הגזרה. "אני לדודי ודודי לי" על ידי התשובה, "כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלקיכם" (ישעיה נ"ט, ב), וכמה מעלה התשובה, שאמש היה זה מבדל מה' אלוקי ישראל והיום הוא מדבק בהשכינה (רמב"ם הלכות תשובה פ"ז ה"ז), ויתקים בו: "שובו אלי, ואשובה אליכם" (מלאכי ג, ז), "אני לדודי ודודי לי".

"את לבבך ואת לבב זרעך" רומז לתפלה שהיא עבודה שבלב (תענית ב.).

"איש לרעהו ומתנות לאביונים" רומז לצדקה, ובשלוש אלו מעבירין את רע הגזרה.

שאלה ותשובה

שאלה: ידוע שאנשי מעשה היו נוהגים לבדק את המזוזות בחדש אלול מדי שנה, מה הסגלות הגדולות שיש במזוזה שכל כך הקפידו על כשרותה? תשובה: בסגלת הזהירות במצות מזוזה נאמרו דברים גדולים שהיא שומרת ממזיקין, ומצילה מכל חלי ושומרת משרפה, וידוע בשם רבי שמואל אבוהב שהעיד שהיה להם סופר סת"ם אחד קדוש וטהור והיתה שרפה גדולה בעיר ובכל מקום שהניח שם הסופר מזוזה, לא שלטה בו השלהבת.

וכן ידוע שזו סגלה גדולה לאריכות ימים שהרי מיד אחרי הצווי של 'וכתבתם על מזוזות ביתך' מבטיחה התורה 'למען יאריכון ימיכם' ולכן הקפידו מאוד ונזהרו בכשרות המזוזות כדי לזכות בכל הברכות והשמירות הללו.

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי ט"ז, א]