"קמתי באשמורות לבקש על עווני" – סיפור על מנין הסליחות הראשון

סיפר יהודי תלמיד חכם, המכהן כרב באחד מיישובי הצפון: ליל ב' באלול תשע"ה. השעה 22:00. אני חוזר משיעור בבית הכנסת ומקבל טלפון. על הקו מזדהה יהודי שאינו שומר תורה ומצוות והוא נמנה מעדות אשכנז. "הרב האם מחר יהיה סליחות ראשונות בבית הכנסת?"

ואני, שבכל בוקר בקושי יש מנין, מתחיל להרהר ביני לבין עצמי: הרי אפילו בעשרת ימי תשובה, עם כל המאמצים, אין מנין לסליחות, אז מחר?! בקושי יש מנין לשחרית, אז מנין לסליחות?!

אבל מחשבה אחרת קטעה את הרהורי הפסימיים. יהודי שואל אם יש מנין לסליחות, ואני אגיד לו לא? בלי לחשוב יותר מדי עניתי לו: "בוודאי שיש מנין". "באיזה שעה?" הוא שואל, ואני משיב: "מחר בשעה 5:15 סליחות". "תודה רבה הרב, ניפגש, לילה טוב".

אני מניח את הטלפון על השולחן ומתחיל לחשוב. מאיפה יהיה מנין, אנחנו סך הכל שניים. אבל מול עיני עומדת המשנה 'לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה'. אני מתנער ממחשבותיי ומתחיל להעביר הודעה טלפונית בין המתפללים.

"חברים, מחר בבוקר סליחות ראשונות בשעה 5:15. נא הגיעו כדי שיהיה מנין".

הראשון עונה: "אשתדל". השני עונה בחיוב. והשלישי מציין שמחר ספציפית הוא לא יכול. אני מנסה לחייג למי שאני חושב שאפשר להתקשר בשעות כאלה, ומגיע לששה אנשים שישתדלו להגיע. כבר קרוב לחצות. אני מציין לעצמי שעשיתי מה שיכולתי, ובעזרת ה' הקב"ה יצרף מחשבה למעשה.

בבוקר

בבוקר אני חושב שגם אם אגיע חמש דקות מאוחר אפתח ראשון את בית הכנסת. 5:20. אני מגיע, ולהפתעתי בבית הכנסת 15 אנשים, רובם בכלל אשכנזים, מחכים רק לי כדי להתחיל.

"קמתי באשמורות לבקש על עווני...", המנגינה והמילים נוגעים בלב עד כדי דמעות. 15 בנים של הקב"ה הגיעו לבקש סליחה בשעה 5:15 בבוקר.

בחודש אלול לא היינו צריכים לחפש מנין, היה ב"ה מנין גדול לסליחות ולשחרית שאחרי.

בשבת האחרונה בסעודה שלישית בבית הכנסת אני מספר את הסיפור, ואותו יהודי שכבר ב"ה זכה להתקרב להקב"ה, מתחיל לדמוע ואומר ספק לעצמו ספק לציבור כולו: "אולי בגלל זה זכיתי להתקרב להקב"ה". (משנתה של תורה)