"כי תצא" (כ"א, י) - והקשר לחדש אלול

בדרך כלל פרשת כי תצא יוצאת בתחלת חדש אלול ולכן התורה רמזה ליהודי כשמגיע שלושים יום של חדש אלול שזה גימטריה "כי", אזי זה הזמן שתצא למלחמה כי הכל הולך אחר החתום, והחדש שחותם את השנה הוא חדש אלול. ולכן בחדש זה מרבים בצדקה ובמעשים טובים, והמלה אלול כידוע זה ראשי תבות "א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י" (שיר השירים ו, ג), שצריך האדם לתן את כל האני שלו לדודו שזה הקדוש ברוך הוא.

בפרשתנו ישנן 75 מצות עשה ולא תעשה, כשרב המצוות הם בענינים שבבין אדם לחברו - זהירות בכבוד הזולת.

בדבר זה מצינו אצל כל גדולי ישראל הקפדה ורגישות יתרה ונביא להלן כמה ספורים קצרים מגדולי ישראל על גדל רגישותם לכבוד הזולת: כאשר בני ביתו של הרב אלישיב פנו אליו בשאלה מפני מה הוא מותיר בביתו את כל הספרים הרבים שאינם חלק מסדר למודו השיב רבנו כי הוא חושש שמא אי מי ממחברי הספרים יזדמן לביתו וכאשר יוכח כי הספר אותו הקדיש לו אינו נמצא בין ספריו הוא עלול להפגע, בשל כך נגדש הבית לעיפה במאות ספרים שונים מפרי מחברי זמננו שלרבנו לא היה כלל פנאי לעין בהם. כל זאת בשל הזהירות שלא לפגע חלילה באדם.

בארוע נכבד שהיה אמור לנאום ה'פני מנחם', האיש הנכבד שנאם לפניו בכנוס מסים נכשל בלשונו ולא היתה דרשתו שגורה בפיו כהגן. כאשר קם ה'פני מנחם' אחריו לשאת את נאום הכבוד לא אבה לגרם חלישות הדעת לקודמו פתח אפוא בכמה מלים מהססות בעודו מפשפש בכיסו כמחפש אחר הדף שהכין בו את נאומו. בחלוף רגעים מבישים התנצל בפני הצבור כי מבחין עתה שאבד לו הפתק ועל כן הסתפק באמירת 'וארט' מזכרונו ובזה סים את הדרשה. לאחר מכן תמהו בפניו למה מנע טוב הרי דרשתו היתה אמורה לעסק בהתחזקות והתעלות בעבודת ה' והשיב אי אפשר להתעלות בעבודת ה' על חשבון הזולת.

רבי בן ציון אבא שאול היה טורח רבות שחלילה לא יצטער שום אדם בסבתו. עורך ספריו רבי ציון עמר ספר שבימי מחלתו של רבי בן ציון הרופא אסר עליו להתענות. והנה ביום התענית ספר תלמידו באתי לרבי בן ציון לדבר עמו על ספריו, תוך כדי שיחה הגישה הרבנית כוס שתיה לרבי בן ציון הרב סרב לקחת. תמהה הרבנית ואמרה הלא אתה חיב לשתות בפקדת הרופא, ענה הרב בודאי אך אשתה אחר כך, כי רבי בן ציון לא היה מסגל לשתות בפני מי שצם.

בעל התניא הגיע פעם בשעת לילה מאחרת לרבו, המגיד ממזריטש, והדלת היתה נעולה. הקיש בעל התניא על הדלת ונענה על ידי המגיד: "מי שם"? "אני"! - ענה בעל התניא.

שוב הגיעה השאלה: "מי שם"? "אני"!

כך חזר על עצמו הדבר כמה פעמים. וכשנפתחה הדלת ונכנס בעל התניא פנימה, חש שיחסו של המגיד אליו שונה מתמול שלשום וגם אינו מאיר פניו אליו כתמיד, אך לא ידע לפרש על מה ולמה. הגיע זמן הפרדה. נפרד בעל התניא לשלום מרבו ועשה דרכו לאיזו אכסניה למנוחה. הצטנף בפנתו ושקע בעולמות טמירים. לפתע רעש ומהומה, גנבה ארעה באכסניה וסכום כסף גדול נעלם. חשד הבעלים נפל על 'בעל התניא' שישב מצנף בפנה, אך כמובן שהוא הכחיש מכל וכל.

אך ההמון הגועש לא נח. נשאוהו והשכיבוהו על השלחן והחלו להכותו מכות נמרצות כדי שיודה במעשה הגנבה, ותוך כדי ההכאה הם קוראים לעברו: "תודה שאתה הגנב"! והוא עונה וצועק:"לא אני! לא אני"! עד שהניחוהו.

כיון שראה שדברים בגו, חזר לרבו המגיד וספר לו כל אשר ארע לו. ענה ואמר לו המגיד: "כשפקדת את ביתי ושאלת מי שם, ענית 'אני'. היאך העזת לומר 'אני'? רק הקדוש ברוך הוא אומר 'אנכי', אך האדם?... ועתה ראה, היה עליך לכפר על כך, על כל פעם שאמרת 'אני' הצרכת לצעק 'לא אני'..."