בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת ואתחנן

דבר העורך

פרשת ואתחנן נקראת תמיד אחרי תשעה באב, והיא נקראת גם שבת "נחמו", ובא מתחילים את שבעה דנחמתא (7 הפטרות של נחמה עד ראש השנה).

פותחת הפרשה בתפלות ובתחנות של משה רבנו עליו השלום להכנס לארץ ישראל שנאמר: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא", ואומר רש"י: אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם, אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם, לפי שאמר לו 'וחנתי את אשר אחן' (שמות לג, יט), אמר לו בלשון ואתחנן. דבר אחר, זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפלה (ואלו הם: תפלה, זעקה, שועה, נאקה, ביצור, רנה, פגיעה, נפול, פלול, עתירה).

וב'דעת זקנים' ובכלן לא התפלל משה אלא בתחנה ולמה לפי שבשעה שאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא 'הודיעני נא את דרכיך', באיזו מדה אתה מנהיג את עולמך ואמר לו הקדוש ברוך הוא 'וחנתי את אשר אחן', כלומר כל מה שאני עושה עמהם מתנת חנם אני נותן להם אמר לו משה באותה מדה שאמרת לי התנהג ותן לי במתנת חנם שאעבר את הירדן לכך אמר ואתחנן לשון וחנותי. דבר אחר שהתפלל משה תקט"ו (515) תפלות כמנין ואתחנן.

אז נכון שיש להתפלל בתחנונים שנאמר "בתחנונים ידבר רש", ולבקש מאוצרות חנם מהקדוש ברוך הוא, ברם, 'בעל הטורים' אומר: ואתחנן בגימטריה 'שירה' שאמר (משה) שירה כדי שישמע תפלתו. כלומר יש להתפלל בנגון ונעימת קול, כדברי רש"י על הפסוק (משלי ג, ט) 'כבד את ה' מהונך' - מכל מה שחננך - אפלו מקול ערב אל תקרי 'מהונך' אלא 'מגרונך'.

טעם נוסף לתפלה בנגון, שבשעת הקרבת הקרבנות הלויים שוררו שירה, ואמרו בגמרא (ברכות כ"ו.) תפלה במקום קרבן. ולכן יש להתפלל בנגון ונעימת קול דגמת קרבן הטעון שירה כמובא בגמרא (ערכין י"א.) 'השיר מעכב הקרבן'.

ה'בן איש חי' (בספרו 'בניהו' ברכות דף ו. דבר המתחיל במקום רנה) כתב 'במקום רנה שם תהא תפלה', 'רמזו שראוי לעשות בתפלה נגונים, כנהוג לנגן ב'הודו לה' כי טוב' קדם 'ברוך שאמר', וגם מנגנים באמירת קדיש, ברכו וב'נשמת כל חי' וביוצר. כדי להבריח התפלה מהמקטרגים, כי יש מקטרגים מעליהם שעיניהם צרה בתפלות ישראל בעד צרכיהם, ומקטרגים מצד מעשיהם שאינם ראויים לטובה מה שמבקשים, אמנם כשראין שעושים נגונים חושבים שבאו לנגן ולשורר ולא להתפלל על צרכיהם, כי המבקש בעד מחסורו עומד כעני וצועק בקול מר ובכי ואינו משורר, ונמצא שעל ידי כך יהיה הברחה לתפלות מכמה כתות מקטרגים שלא ירגישו בהם.

כשם שהתפלה משבחת כשהיא בנגון, כן יש ללמד תורה בקול נעים ובזמרה, כמבאר (מגלה ל"ב.) 'אמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן, כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ, כ"ה) 'וגם אני נתתי להם חקים לא טובים'. ופרש רש"י הקורא בלא נעימה, שקורא הפסוקים ללא טעמים.

המשך דבר העורך

ומפרש בשל"ה (שבועות פרק 'נר מצוה') שיהיה הלמוד בשיר במקרא ובמשנה, ולזה תמצא ספרי משנה קדומים כתובים עם נקוד וטעמים'.

ה'בכור שור' לרבי יוסף בן יצחק מאורליאן - הריב"ש (מגלה שם) כתב, היות והקול מעורר הכונה, והכונה היא עקר הנשמה והחיות בקיום המצוות ולמוד התורה, לכן יש לזמר ולנגן בעת הלמוד, וזו עצה הגונה שיעורר הכונה הראויה.

ובתוספות (מגלה שם דבר המתחיל והשונה) בארו 'כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה', 'שהיו רגילין לשנות המשניות בזמרה, ששנוהו על פה, ועל ידי כך היו נזכרים יותר'.

ראינו ש'תפלה' בגמטריה היא שירה (515) כמנין 'ואתחנן', ויש קשר הדוק הן לתפלה שנאמרת בנגון ובנעימה ללמד התורה הקדושה.

התורה נקראת שירה שנאמר (דברים ל"א, י"ט): "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", שהתורה נלמדת בנגון, ועשרת הדברות נתנו בנגון, לכך נקראת התורה 'שירה'.

ללמדנו, התפלה והתחנונים אינם רק "אמצעי" לקבלת "דברים". הם תכלית כשלעצמה - הזדמנות יקרת ערך להתחבר לבורא, לעורר את רחמיו, לזכות בחסדו, וליצר קשר אישי, חי ורחום עמו, אך מה טוב שנשלב את התפלה ולמוד התורה בנגון ובנעימה. וישמע החכם ויוסף לקח.

ואתחנן - תוכן ענייני הפרשה

א. דברי תחנתו של משה רבנו ע"ה להכנס לארץ (ג, כ"ג-כ"ט).

ב. אזהרה על שמירת מצוות התורה, והאסור לגרע או להוסיף במצות, שדבר זה גרם לכשלון בפעור (ד, א-ג).

ג. חזוק לעסק התורה, שבזה דבקים בה', וזוכים לחכמה נפלאה, ותתפרסם חכמת ישראל בכל העמים (ד, ד-ט"ו).

ד. חובת הזהירות מלהכשל בעבודה זרה, כדי שלא יגלו לארץ העמים (ד, ט"ז-כ"ח).

ה. הבטחה שה' ישמר את ישראל בגלות, ויזכו לתשובה (ד, כ"ט-ל).

ו. אהבת ה' לישראל, במעמד הר סיני, ביציאת מצרים, ובארץ ישראל, לכן תמיד צריך להאמין בה', ולקים תורתו (ד, ל"א-מ).

ז. משה בוחר שלוש ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי (ד, מ"א).

ח. תאור מעמד הר סיני ועשרת הדברות (ה, א-ל).

ט. אזהרה על שמירת המצוות (ו, א-ג).

י. פרשה ראשונה של קריאת שמע (ו, ד-ט).

יא. אזהרה על קיום דברי התורה, החיוב לזכר חסדי ה' לישראל, וחיוב חנוך הבנים לתורה (ו, י-כ"ה).

יב. אזהרה שלא להטמע ביושבי הארץ (ז, א-ה).

יג. ה' אוהב את עם ישראל יותר מכל העמים ונותן שכר על המצוות בעולם הזה ובעולם הבא (ז, ו-י"א).

"ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך" (ז, ג) - ספור

הרבנית קניבסקי עליו השלום הצליחה להשיב נשים רבות אל חיק היהדות. לנשים שהיו באות לבקש ישועה על ענינים שונים, נוהגת היתה לומר: הקדוש ברוך הוא, שהוא בעל הרחמים, מבקש מאתנו שמירת שבת. הקדוש ברוך הוא, שהוא בעל הרחמים, מבקש מאתנו צניעות. אם תקבלו על עצמכן שמירת שבת, טהרה, צניעות תראו ישועות. וכך היתה דרכה לקרב נשים, למאות ולאלפים, לתורה ולמצוות.

ספור אחד מיני אלפים, ספר על ידה. אל מעונה הגיעה אשה שומרת תורה ומצוות, אשר ספרה כי בתה מבקשת להקים את ביתה עם גוי רחמנא לצלן. האם הבוכיה ספרה, כי נסתה להשפיע על בתה בכל דרך אפשרית להמנע מנשואים אלו, אך ללא הועיל. הרבנית בקשה את שם הנערה בכדי להתפלל עליה. והאם מסרה כי שמה של בתה 'ריבה'. 'הביאי אותה אלי', אמרה הרבנית, 'אנסה לדבר על לבה'.

לאחר מסע של שכנועים, הסכימה הנערה לבוא לרבנית קניבסקי. הרבנית הסתגרה אתה בחדר, ונסתה לדבר על לבה שתסוג מרצונה להקים את ביתה עם הגוי.

'לא שיך חבור עם גוי, הרי הם יריבים של עם ישראל, הם שונאים שלנו, הם רצחו בשואה מיליונים, איך שיך להתחבר לגוי'?!... אולם דבריה נפלו על אזנים ערלות. בראות הרבנית שהנערה מסרבת לשמע, פנתה אליה בחיוך 'ברצוני לבקש ממך רק בקשה אחת. בכל יום תגידי פרק תהלים אחד, כדי שתזכרי שהנך הבת של הקדוש ברוך הוא. בואי נתחיל מעכשו, נאמר שנינו ביחד פרק אחד בתפלה לבורא העולם, שיחוס וירחם עלינו'. פתחה הנערה את ספר תהלים שנפתח בפרק מ"ג, ויחדיו התחילו לומר את הפרק מלה במלה, 'שפטני אלקים וריבה ריבי מגוי לא חסיד מאיש מרמה ועולה תפלטני'.

וכך אמרו יחדיו את הפרק. ואז לפתע פרצה הנערה בבכי קורע לב, 'הרי פרק זה מדבר אלי: 'שפטני אלקים וריבה ריבי מגוי לא חסיד מאיש מרמה', הקדוש ברוך הוא מבקש ממני 'ריבה', להפרד מהגוי שהנו איש מרמה!

לאחר דקות ארכות כשהצליחה להרגע, החליטה כי היא מתנתקת מהגוי. ומאז, שבה הנערה בתשובה שלמה.

ואמרו בגמרא (מסכת חלין ה:) על הפסוק 'רגלי חסידיו ישמר' (שמואל א'; ב, ט) אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה לצדיקים. שהשם שומר צדיק משגיאות, הקדוש ברוך הוא סיע לרמז לנערה להתגבר על הפתוי ולשוב למקורות. ['נפלאותיך אשיחה']

שבת נחמו - יום מקדש, והשמח בו זוכה בנחמה

השבת הזו שאחר תשעה באב נקראת 'שבת נחמו', אחרי שישבנו וקוננו ובכינו על חרבן בית אלקינו, נקרא את הפטרת הנחמה שעל שמה נקראת שבת זו 'נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם' (ישעיהו מ, א) - שהוא לשון 'נחמה', ובו גם מתחיל 'שבע דנחמתא'.

הגיעה העת להתנחם, ולהתחזק בצפיה דרוכה לביאת הגואל ולאקמא שכינתא מעפרא. השבת הזו כל כך גדולה וחשובה עד שבדרשות של ר"י אבן שועיב (רבי יהושע אבן שועיב) שהיה תלמיד הרשב"א. כתב בפרשת ואתחנן דבר נפלא הלכה למעשה לגבי שבת זו, שהשבת הזו הוא כיום טוב והוא יום מקדש, והיא מצוה גדולה שהוא יום נחמה, וכל השמח בו זוכה בנחמת בנין בית המקדש. [עלון פטפוטין דאוריתא]

"ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים..." (ד, ה) - טעם שנקראים מסכתות הש"ס בשם 'גמרא'

רבי חיים בן רבי בצלאל זצ"ל (ב'אגרת הטיול' חלק הרמז אות ג, דבר המתחיל גמרא) ובספרו 'ספר החיים' (ספר זכיות פ"ב) כתב טעם נפלא מדוע נקרא הש"ס בשם 'גמרא', מפני ש'גמרא' הוא ראשי תבות של שמות המלאכים ג'בריאל מ'יכאל ר'פאל א'וריאל, להגיד שכל מי שעוסק בגמרא, עליו נאמר (תהלים ל"ד, ח): 'חנה מלאך ה' סביב ליראיו' להצילו ולשמרו מכל רע, כאשר מימינו מיכאל, משמאלו גבריאל, מלפניו אוריאל ומאחוריו רפאל ועל ראשו שכינת א-ל הבוחר בדברי חכמים.

ובזה באר ב'ספר החיים' את הנסח שנוהגים לומר בסיום מסכתא 'דעתך עלן', כלומר השגחתך עלינו להצילנו ולשמרנו מכל רע, בזכות למוד תורה שבעל פה.

ואולי אפשר להוסיף על דבריו, שעקר הסגלה שמלאכי השרת שומרים את האדם, הוא אחר שסים את המסכת והשלים כל הגמרא, שאז יש צרך לשמירה יתרה, שהרי הס"מ מתגבר על האדם שלא יסים מסכת, כפי שכתב ה'מנחת אלעזר' ממונקטש זי"ע ('שער יששכר' מאמר תמוז אב אות ח') שראשי תבות של סמא"ל הם ס'יום מ'סכת א'ין ל'עשות, שסיום מסכת מחליש כח הס"מ, ולכן מתגבר הס"מ בעז להפריע האדם מלעשות סיום מסכת. ['אוצר פלאות התורה']

"אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנן" (ג, כ"ה)

א. תשוקתו הנפלאה של משה רבנו להכנס לארץ ישראל - במדרש רבה (דברים י"א, ט) מובא על תשוקתו של משה רבנו בהתחננו לפני השם יתברך 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה', וזה לשון המדרש: "אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל הניח אותי כחיות השדה שהן אוכלין עשבים ושותין מים וחיין ורואין את העולם, כך תהא נפשי כאחת מהן".

אמר לו (הקדוש ברוך הוא) 'רב לך' (לקמן ד, כו). אמר (משה) לפניו, רבונו של עולם, ואם לאו הניח אותי בעולם הזה כעוף זה שהוא פורח בכל ד' רוחות העולם, ומלקט מזונו בכל יום ולעת ערב חוזר לקינו, כך תהא נפשי כאחת מהן. אמר לו (הקדוש ברוך הוא) 'רב לך'.

ב. ב'תורת המנחה' (פרשת פנחס דרשה ס"ג) הביא מהמדרש, בקש משה שיעבר לכל הפחות כדג דרך המים, דרשו ב'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה', אמר (משה) לפניו, רבונו של עולם אעברה נא ברגלי ואראה, או אפרח באויר, או אעבר כדג במים, או אעבר כהדיוט ואכנס לראותה, אמר לו (הקדוש ברוך הוא): גזרה היא מלפני שלא תכנס בה.

ג. ה'מגלה עמקות' (פרשתנו אופן כ"ח) באר שהתפלל משה שיבוא בעבור נשמה בעוף או בבהמה או בדג, ובמדרש פרשת וזאת הברכה כתב שרצה משה שיהיה פורח כעוף ויבוא לארץ ישראל, הכונה שמשה בקש שיהיה עבורו בבהמה או בדג או בעוף. וזה נרמז ב'אעברה', רצה לומר שיהיה מעבר עתה בכניסתו, השיב לו הקדוש ברוך הוא 'רב לך', דבר גדול דברת על איש כמותך שיתגלגל בחיה ועוף. זה שכתוב 'רב לך אל תוסף דבר אלי עוד', מלת 'עוד' נוטריקון ע'וף ו'בהמה ד'ג".

"הגוי הגדול הזה" (ד, ו) - ספור מדהים

את המעשה המדהים ספר רבי אלימלך בידרמן שליט"א: היה זה לפני למעלה משנה ב'אריזונה' שבארצות הברית.

הרב אברהם אבולעפיה שליט"א, רב מקומי, הצרך לטוס במהירות לקנדה על מנת לסדר גט לזוג. הוא עלה למטוס והתישב במקום המיעד לו. לידו במטוס, ישב אדם שחר עור גדול ממדים. ממדי גופו היו כבירים, כך שהוא התפרש גם על חלק ממקומו של הרב אבולעפיה.

הרב אבולעפיה, שהיה צמוד אליו כל כך, נסה לפתח עמו בשיחה ידידותית ושאל: מה שלומך? ומה שמך'?... והאיש הענק ענה: 'שך', ומיד שתק. הרב לא הבין את כונתו, אך חשב כי הוא אינו מענין לפתח בשיחה, ולכן פתח את החמש בפרשת השבוע פרשת 'חקת' והחל ללמד בו.

לפתע, מבחין הרב כי האדם הענק מסתכל בחמש כל הזמן ומעין בסקרנות רבה. 'מה כתוב כאן'? שאל הענק השחר. 'חקת התורה, זו פרשה בתנ"ך של היהודים', השיב הרב בתמימות.

האיש נראה היה נרגש ומבהל מצמד המלים 'חקת התורה', ולפתע הוא הרים את שרוול בגדו, והראה לרב קעקוע גדול על זרועו. הרב נדהם ושאל אותו 'מה זה? מדוע כתוב לך 'חקת התורה' על הזרוע?' והלה ספר כי זו סגלה לשמירה לכל החיים הידועה אצל הסינים.

הרב אבולעפיה לא ידע אם לצחק או לבכות, הוא הרגיש שהענק הזה מתלוצץ עליו והחל לברר יותר פרטים. 'אינני יודע הרבה פרטים', השיב הענק, 'אך כך אבא שלי אמר לי לפני 40 שנה, כשעשו לי את הקעקוע הזה. הפכתי את העולם בשביל להבין מהו המשפט הזה ולא מצאתי הסבר. והנה לפתע, זו הפעם הראשונה שאני רואה את צמד המלים הללו 'חקת התורה' מופיעים בספר התורה שלכם והדבר משך את עיני'. הרב אבולעפיה לקח מהאיש את מספר הטלפון של אביו המבגר, והתקשר אליו בסיום הטיסה. על הקו היה יהודי מבגר שחצה את גיל 70.

'שלום לך, פגשתי את הבן שלך והוא אדם יקר ונחמד', פתח הרב אבולעפיה את השיחה עם אביו של האיש הענק, 'אך רציתי להבין מה פשר הקעקוע עם המלים 'חקת התורה' שעשית בגופו'? אביו של אותו ענק נסה להתחמק, אך לאחר כמה משפטים הוא נשבר ופרץ בבכי 'אומר לך את כל האמת. אני יהודי, לפני 50 שנה למדתי אצל הרב שך זצ"ל בישיבה ובכולל בבני ברק. כשהייתי נשוי עם ילדים ולמדתי בכולל, נזקקתי לפרנסה והציעו לי לעבד במאפיה בשעות הערב. נגשתי אל הרב שך זצ"ל והתיעצתי אתו האם לצאת לעבד בשעות הערב במאפיה, אחר שאלמד לפחות חצי יום בכולל. הרב הורה לי שאם אני אכן זקוק לפרנסה, אוכל לצאת לעבד שם. עבדתי שם כמה שנים, אלא שיום אחד הכניסו למאפיה מנקה שחרה גויה שהיתה עובדת בשעות שלי, בשעות הערב, כששנינו העובדים היחידים הנמצאים במאפיה לבדנו.

משראיתי כך, נגשתי אל הרב שך והתיעצתי אתו בנדון. הרב שך נזעק ואמר לי שזה אסור גמור של 'יחוד' וסכנה רוחנית עצומה, ובמצב הנוכחי, חובה עלי לעזב מיד את העבודה הזו.

'כבוד הרב', זעקתי לפניו, 'אבל אין לי פרנסה אחרת, ומי יודע כמה זמן עד שאמצא מקום חדש, ובינתים הילדים הקטנים רעבים ואשתי במתח וחרדה מהמצב'.

הרב שך כאב את כאבי והראה לי את ה'שלחן ערוך' הפוסק כי אסור יחוד הוא אסור חמור האסור גם עם גויה. פניתי אל הרב שך ואמרתי בזלזול: 'כבוד הרב, אין לי בכלל נסיון כזה. מדבר במנקה גויה ואף כושית, ואין מה לחשש, אני בז לאנשים כמוה ומתרחק מהם, ומדוע שתגרע פרנסתי בגללה"?! הרב שך הביט בי בעינים חודרות ואמר לי 'עם תורה הקדושה לא עושים חכמות, אם הקדוש ברוך הוא קבע שזה אסור מפני שיש בזה סכנה - אין לנסות להתחכם', וחתם בקול גדול: 'זאת חקת התורה' - התורה קבעה שאסור, אז זה אסור ואין רשות להרהר אחריה'. היה קשה לי לקבל את דברי הרב שך, ולא הקשבתי לו. קשיי הפרנסה העבירו אותי על דעתי והמשכתי לעבד שם, בעוד המנקה הגויה נמצאת אתי בשעות הערב. השיחות המשתפות החלו, העזרה ההדדית, עד שהגיע המשבר הגדול. לאחר תקופה מסימת התגרשתי מאשתי וכל המשפחה והילדים התפרקו. מיד לאחר מכן, הטמאה התגברה עלי עוד יותר והתחתנתי עם אותה כושית גויה, כשאת כל חיי העברתי אל בני עמה ומשפחתה. ידעתי שאני עושה דבר לא טוב, היה לי צער עמק על המשפחה שפרקתי ולמצב הנורא אליו הגעתי, הצער שלי היה כה גדול, עד שכשנולד לי מאותה גויה בן, אותו פגשת במטוס, חקקתי על גופו בגיל צעיר את מלותיו של הרב שך המהדהדות בי תמיד: 'חקת התורה' - אסור להתחכם נגד ה' ותורתו, אם זה אסור - תתרחק ותזהר'.

חתם האב הזקן ואמר לרב אבולעפיה: 'לבן הזה שישב לידך במטוס קראתי 'שך', על שמו של מורי ורבי הרב שך, על מנת לזכר תמיד את דברי הרב שהחרבן מגיע כשלא מקשיבים לתורה ולחכמיה. כיום אני יהודי מבגר החי כגוי בין גויים ויודע ברב צער שזו אינה דרך טובה, אך מה אעשה כבר בגילי ובמצבי'?!... חתם את השיחה עם הרב אברהם אבולעפיא.

ישנם אנשים החושבים 'ממה לפחד? אני בסדר אני אשמר על עצמי, לי זה לא יקרה. אני יכול ללכת למקומות שאינם כשרים וצנועים ואשמר על עצמי, אני ישב עם חברים כאלה, למרות שהם מדברים על דברים ורואים דברים לא טובים - ואשמר על עצמי, ואדרבה, אולי אחזק אותם, אני יכול להיות עם מכשיר כזה ואשמר על עצמי, לא על אנשים כמוני נאמר שזה מסכן. זה דוקא טוב לי לצרכי עבודה, ואני מספיק בוגר וחכם לשמר על עצמי מפריצות ודברים אסורים.

ואדרבה, אני הראשון שמתנגד לדברים שכאלו'. 'דעו לכם יקירי', זעק הרב בידרמן, 'כי רבים מהם נמצאים כיום בשאול תחתית. 'זאת חקת התורה' - אם התורה וחכמיה אמרו שזה אסור - אז צריך להתרחק מזה כאש, אין חכמה כנגד ה'.

יצר הרע יותר חזק, והתורה שמכירה את האדם אומרת לו להתרחק. בכל דבר צריך לבדק האם ה' רוצה זאת, האם התורה מסכימה עם זה, האם הרב יורה לי שהדבר מתר... כי אם לא - אז זו סכנה גדולה של היצר הרע, הממתין בכליון עינים להפילנו.

"כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלקיך למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לך..." (ה, ט"ז) - בחשיבות קיום מצות כבוד אב ואם

אמרו חז"ל: כבוד אב ואם הוא אחד מהדברים שאדם אוכל פרותיהן בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא, כתב 'רבנו בחיי' (בספרו 'כד הקמח'): גדול כח מצות כבוד אב ואם והיא מצוה בוחנה כזהב, והבריות רואים לעין כי יש בשכרה פרות בעולם הזה, או בשלוה והצלחה שיוסיף לו השם יתברך במעשיו, או באריכות ימים. והוא השכר הקבוע במצוה זאת.

ב'חשוקי חמד' הביא הגאון רבי יצחק זילברשטין שליט"א שאלה מצויה: אבא צוה על בנו שיתן שתיה קדם לאמו, והאמא מבקשת מהבן שישקה תחלה את האבא, כיצד ינהג הבן? והביא את תשובת רבי חיים קניבסקי זצ"ל, שעל הבן לשמע לקול אביו ולהשקות תחלה את אמו, שכן רצונו של אדם זהו כבודו. מקור לכך נתן להביא מהירושלמי (פאה פ"א ה"א) על רבי ישמעאל, שלא נתן לאמו לשתות את המים שרחץ בהם רגליו. ואמרו חכמים לרבי ישמעאל: רצונה זהו כבודה.

כן מבאר בספר 'חסידים' (סימן קנ"ב), שגם לענין כבוד אב ואם אומרים כן.

שאלה אחרת שאל אדם את רבי חיים: כשיש אפשרות לכבד בדבר מה את אביו או את הכהן, את מי מהם עליו להעדיף? והשיב 'אביו קודם'!

חזר השואל והלא הוא ואביו חיבים בכבוד הכהן ב'וקדשתו'? והשיב רבי חיים 'כבוד אב הוא כפקוח נפש שנאמר 'כבד את אביך... למען יאריכון ימיך' ואין מקרא יוצא מידי פשוטו.

ושוב נשאל: הרי גם למצות 'וקדשתו' יש שכר אריכות ימים (כמובא במשנה ברורה סימן קס"ח). והשיב: על כבוד אב נאמר אריכות ימים במפרש בתורה, לכן היא קודמת.

האדמו"ר מסערט ויז'ניץ (בעל 'המקור ברוך'), הסביר פעם בדרשתו (בשבת קדש נשא תשי"ט) בדרך צחות 'צאו וראו מהו ההבדל בין חנוך של פעם לחנוך של היום. פעם היו מכנים מוסד לקשישים 'מושב זקנים' והיום מכנים 'בית אבות'. הטעם: פעם החנוך הראוי והטוב שלט בבית היהודי והבנים היו מוכנים לקחת הורים לעת זקנותם להתגורר אצלם בבית, ורק זקנים עריריים וגלמודים שלא היו להם צאצאים, בלו את שארית ימיהם ב'מושב זקנים'. היום, מחמת החנוך הקלוקל, ילדים אינם מוכנים שהוריהם יתגוררו אצלם, לכן מכנים את מוסד הזקנים 'בית אבות' - אבות מכלל שיש תולדות. מתגוררים שם אבות שיש להם עדין בנים, שאינם מוכנים לקחתם אצלם, והם לא יכולים להשאר לבד בביתם. על כן נאלצים לעבר למעון זקנים.

"ולמען ייטב לך" (ה, ט"ז) - ספור

ספר רבי שלמה לוינשטין שליט"א: לאחר השואה, החליט האדמו"ר רבי יואל מסטמר זצ"ל לעבר לארץ אחרת ולהשתקע בה. באו החסידים ואמרו לרבי, מה יהיה אתנו? מי יברך אותנו? לאן נלך?!...

אמר להם 'לכו לבית הכנסת ותחפשו יהודי שיש לו מספר על היד ועדין מניח תפלין. הברכה שלו שוה יותר מברכתי!

בדומה לכך יש מכתב מהגאון רבי יעקב אדלשטין זצ"ל כשנטלה ממנו יכלת הדבור כתב: ילך ויבקש ברכה מ-ג' תלמידי חכמים זקנים, ומיהודי שעבר את השואה'! ['נאה דורש']

"ואתי צוה ה' בעת ההוא ללמד אתכם חקים ומשפטים..." (ד, י"ד) - מה גרם לרבי ישראל מאיר הכהן לכתב את ספר ה'חפץ חיים'?

היה זה בחנכת בית הכנסת בירושלים. רבי אהרן ליב שטינמן זצ"ל נשא דברים והדגיש את החשיבות להשתית את המקום בהקפדה על מצוות בין אדם לחברו, ולהתרחק ממחלוקות. כשעושים דבר חדש, היצר הרע רוצה להתערב ולקלקל, ודרכו לעשות כן על ידי מריבות. כשיש מחלקת קרוב הדבר הטוב להאבד!

וספר רבי אהרן ליב מעשה נורא שספר לו יהודי זקן בשם ר' אליה טוביה שפירא, על הסבות שהביאו את רבי ישראל מאיר הכהן לכתב את ספרו 'חפץ חיים': 'בראדין היתה מריבה בין שני יהודים. כשהחריפה המחלקת, החליט אחד מבעלי המחלקת לנסע לעיר וילנה שהיתה לא רחוקה מראדין, להלשין על בעל ריבו כדי שיגיסוהו לצבא. באותה תקופה להתגיס לצבא היה סכנה גשמית גדולה, שלא לדבר על סכנה רוחנית. אנשים היו עושים הכל, אפלו היו מטילים מומים בגופם! ובלבד שלא יתגיסו.

ה'חפץ חיים' רץ אחרי העגלה כמה קילומטרים, ונסה לשכנעו שלא ילך להלשין. אני מבקש ממך אל תלשין', ואותו בעל מחלקת חזר בתקף 'אני כן אלשין'!

ה'חפץ חיים' רץ אחריו עד שכלו כוחותיו. מעשה ה'חפץ חיים' הותיר רשם על האיש, ולבסוף לא הלשין'.

ממשיך הרב שטינמן 'עוד ספר לי ר' אליה טוביה על הרב של ראדין, שמרב שצערו אותו קבל התקף לב בבית הכנסת. כשראה רבי ישראל מאיר שאפשר להגיע לכזו רשעות וכאלה נזקים ממריבה, החליט לכתב את ספרו ה'חפץ חיים'. [מזקנים אתבונן - בטחון ואמונה]

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]