"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו שבת הוא לה' בכל מושבתיכם" (כ"ג, ג) - מסירות נפש של יהודי לשמירת שבת - סיפור

במלחמת העולם השניה התגלגל הרב חיים שפירא, אז - בחור מישיבת קמניץ, לכפר נדח ברוסיה הקומוניסטית. בספרו "לך לך בני" הוא מגולל את מסע התלאות שעבר עליו. לבדו עשה את מסלול ההצלה המיחד שלו, בלי שום בדל ידיעה אודות המתרחש עם הוריו ואחיו הקטנים, ללא רבנים או חברים שיורו לו את הדרך, ומתוך נתוק מחלט מכל הוי החיים הישיבתי, כשהוא מתמודד עם נסיונות רוחניים לא פשוטים, עם עבודה מפרכת ועם תנאי חיים המתאימים לאכרים גסים. זהו ספורו על אחת מתחנות חייו בקולחוז קרובקה: בתקופה שבה עברתי בקולחוז הצלחתי להתחמק מעבודה בשבת. ועם כל העבודה הקשה ואף המסכנת, בקצירה, בחטיבת עצים ובשאר עבודות הכפר, היתה בכך איזושהי נחמה. אלא שבאחד הימים הגיעה אלי הידיעה כי התמניתי ליצג את הכפר בבית החרשת ליצר אלכוהול. בית החרשת לאלכוהול סבל ממחסור בכל דבר הדרוש לו לצרך המשך היצור. התכשיר נדרש בדחיפות על ידי הצבא האדם בחזית הצפונית והמזרחית. עקב המחסור החמור בכח אדם ובעצי הסקה, צותה ההנהלה האזורית על כל משק שתופי לשלח איש אחד לבית החרשת לאלכוהול למשך חדש ימים. החדשות הדאיגו אותי. אהיה חיב לחטב עצים בשבת! אבל איך אפשר לסרב? אף אחד לא העז לסרב פקדה, וכאן מדבר היה בעבודת הגנה חיונית עבור הצבא, כך שמכל הבחינות היה קשה יותר להתחמק. הבעיה הראשונה המעשית שבה נתקלתי היא - שלא היו לי מכנסים. החליפה שאתה הגעתי לכאן היתה קרועה לקרעים. במכנסים שקבלתי מבעלת הבית שבו התגוררתי, שהיו מכנסיו הישנות של בעלה אשר גיס לצבא - רבו הטלאים על האריג המקורי. בסופו של דבר השיג לי טטרי שהכיר אותי זוג מכנסים ומקטרן חמים, מיצרים ומרפדים מבד כתנה. מעשה זה הצביע על החשיבות הגדולה של המשימה שאליה נשלחתי. בבית החרשת חלקו האנשים לקבוצות ולחטיבות. מנהל העבודה הקצה שני אנשים לכל מסור יד, והשתף שלי היה חובאשי קשיש בשם בורקסאן, אך מכיון שהיה לו אף אדם, כנראה כתוצאה מלגימת ויסקי, ומכיון שברוסית קוראים לסלק 'בוראק', קראתי לו 'דדושקה בוראק'. השם מצא חן בעיניו. הוא צחק לעברי בפיו חסר השנים, שהיה נראה לי כמו חר אפל בינות השער האפר שכסה את פניו ואת ראשו. הוא עשן ללא הרף, ומריח בגדיו נכר היה שלא התרחץ כבר כמה שנים, אם בכלל... אבל הוא היה טוב לב בהתגלמותו, חרוץ וחזק. הזקן אהב לשוחח על משפחתו ועל ביתו, ומעל הכל על איך הוא יצר את הויסקי שלו. הוא נהג תמיד לומר: האם אינך יכול לעבד בעץ סמוך אלי, כדי שאוכל לשוחח אתך? אבל אני השתדלתי לברח מן הריח האיום שנדף ממנו, ותמיד הסברתי שעלי לעבד במרחק ממנו מטעמי בטיחות. דאגתי מן השבת הקרבה ובאה לא עזבה אותי לרגע. רק חמשה ימים נותרו עד שבת...

האם אוכל להעמיד פני חולה? היו בעיר רופא ובית חולים, אבל אם לא היה לי חם, אהיה בצרה גדולה בשל העמדת הפנים הזו. אולי אם אתקרב לזקן אצליח לחלות מריחו האים?! בהפסקת העבודה הבאה הכרחתי את עצמי להתקרב אליו. הוא התגרד ללא הפסק, ומדי פעם בקש שאעזר לו ב'גרוד בריא'... סרבתי, בהעמידי פנים שאני עסוק מדי בגרוד עצמי...

הוא עבר לדבר על יצור הויסקי הפרטי שלו, וגלה לי שהוא מערב בו גללי סוסים אחרי שתפוחי האדמה מתבשלים.

הוא סרב לומר לי באיזו כמות, כי זה הסוד הפרטי שלו שגורם לויסקי שלו להיות חריף. הוא בקש ממני לנסות להשיג לו קצת חלב סוסות שיוסיף לו טעם וחזק, ושאל אם ביכלתי להשפיע על מנהל העבודה שלנו לשלח אותו הביתה ליום אחד. התרחקתי מעט, מפני שלא יכלתי לעמד יותר בריח, ואמרתי: "הדרך היחידה להגיע הביתה היא לחלות. אתה יודע איך לגרם לחם שיעלה"? "בודאי אני יודע, אתם הפולנים לא יודעים כנראה מאומה! איך אתם מסתדרים בכלל בעולם הזה? כאן כל אחד מכיר את כל התרגילים, אחרת אינך יכול להתקים. הדרך הפשוטה היא כששמים את המדחם מתחת לזרועך, שפשף את קצהו מעט באצבעותיך, כשאין הרופא או האחות מסתכלים. אבל עליך להיות זהיר! אני מכיר ברנש אחד ששפשף כל כך חזק, עד שהרופא העיד בבית משפט, ששום יצור אנוש אינו יכול לחיות עם חם גבוה כל כך, והוא קבל חמש שנים. יש דרך נוספת - עצר את נשימותיך ככל שתוכל, זה יעלה את החם שלך, אבל האחות תצפה לכך ותדבר אליך כל הזמן". עבר עלי לילה ללא שנה. מכל התכניות הללו שום דבר לא נראה לי באמת מעשי. ביום הבא הבחנתי באטיות שבה עובדים הפועלים. התשלום לא הלך לכיסם אלא לקולקטיב, וכך לא היה להם שום ענין להגביר את קצב העבודה שלהם. שום דבר אינו יכול באמת להניע אדם לעבודה, מלבד יוזמה אישית, שאותה גדעה באיבה השיטה הקומוניסטית. למחרת חלק מנהל העבודה הודעות רשמיות. האנשים קרעו אותן מיד לחתיכות לצרך הכנת סיגריות, בלי שטרחו לקרא אותם. אני, שמנהגי היה לקרא כל דבר שמזדמן לי, עלעלתי בכתוב, והבחנתי מיד בחשיבות ההודעה בשבילי - זו היתה ממש עזרה משמים. במכתב הודיע מנהל המפעל על פרמיה מיחדת עבור אלו שיעברו את המכסה ב-50%. הם יכרזו 'סטחנוביצים' ויקבלו פרס מיחד של חמשה ליטר ויסקי. אם אני ושתפי נוכל לעמד בכך, אוכל לבלות את יום השבת במשרד לצרך קבלת הפרס! אבל איך נוכל להגיע לכך אם לא יכלנו כרגע להשיג את המכסה הרגילה?! שיטת העבודה הקומוניסטית עודדה יזמות של הכפלת כמויות יצור תמורת תמריצים מיחדים, אבל קטלה את ה'אוזה' עוד לפני שהיה בידה מספיק להטיל את 'ביצת הזהב', משום שברגע שהפועלים החלו להגביר את הקצב כדי להשיג פרסים, החליטה ההנהלה שאם אפשר להגביר יצור על ידי תמריצים, הרי שנתן לעשות זאת גם בלעדיהם, וכך העלו המכסות לכלם. כך יצא שכאשר החליט מישהו להתאמץ כדי להגביר את היצור ולזכות בפרס, זעמו עליו כל שאר חברי הקבוצה שידעו כי התוצאה תהיה הגברת קצב היצור שלהם.

נזכרתי במקרה של 'סטחנוביץ' אחד שכדי להעלות את התפוקה שלו, גיס לעזרתו עובדים נוספים, ולפתע הבריק בי רעיון להשתמש ברעיון הזה גם כאן - אולי אוכל לשכנע את הפועלים האחרים להעביר אלי כמות מן העצים שלהם? תמורת לגימת ויסקי הגונה הם ודאי לא יסרבו. בין כך ובין כך הם לא הצליחו למלא את המכסה שלהם בכוחות עצמם.

למחרת בבקר שטחתי את הרעיון שלי בזהירות לפני בוראק: ידידי, האם כעת רוצה לשתות משהו? כונתי לויסקי אמתי, ויסקי טוב! כמובן לא יהיה לו את הטעם המיחד של הויסקי שלך, אבל בכל זאת הוא יהיה משבח! עוד לא סימתי לדבר וכבר הזקן צעק: מה? למה כונתך? אתה מתכון לדבר האמתי?! מן החר האפל שבפניו הפראיים השתרבבה לשון אדמה שלקקה את שפתיו בשקיקה.

הסברתי לו את תכניתי, הודעתי לו כי מצדי הוא יקבל את כל הויסקי משום שאיני שותה, אבל יש לי תנאי אחד - שאני הוא זה שאלך למשרד בסוף השבוע לקבל את הפרס.

הודעתי לו שבשבילי זה ענין של כבוד. הוא הסכים מיד, אבל שאל איך נצליח להגדיל את המכסה שלנו. אמרתי: "כאן לא תהיה לנו בררה אלא להעזר באחרים, אבל עליך להסכים לותר על קצת ויסקי לצרך הענין". הוא הבין שגם כך יקבל מספיק וביחד הלכנו לשכנים שעבדו בסמוך אלינו. בתחלה הם התלהבו מן הרעיון. הסברתי להם שיהיה עליהם להפיל חלק מן העצים שלהם בסמוך אלינו, וברגע שבו ילך מנהל העבודה, הם ישאו אותם אל הערמה שלנו. כמובן, שבמקדם או במאחר יגלה מנהל העבודה את התרמית, אבל ודאי לא יסרב גם הוא ללגימה הגונה... ומלבד זאת הוא גם לא יתנגד לכבוד שיפל בחלקו על כך שבפלגה שלו יש פועלים חרוצים כל כך, סטאחאנוביצים אמתיים! כלם שקעו במחשבות, ולבסוף פתח הזקן ביניהם ואמר: "אינך מבין דבר אחד. ברגע שבו נגדיל את כמות העצים, נגלה שהמכסה עלתה לכלם, וחיבים להספיק את הכמות הזו גם בלי פרסים". כלם הסכימו שדבריו נכונים ותכניתי נגנזה. לפתע עלתה במחי הבנה מאירה. חזרתי בריצה לעבר האנשים: "שמעו חברים, הרי אתם יודעים שאיננו נשארים כאן לנצח, אלא למשך חדש אחד בלבד. הם לא יגדילו את המכסה מיד, זה יקח להם כמה שבועות, ואז כבר יתם זמננו. מה דעתכם"? השאלה היתה מיתרת. הם צעקו מיד: "זהו זה! עשינו עסק! למה לנו לדאג לפועלים שיבואו אחרינו"? ביום ששי הרגיש מנהל העבודה במה שקרה. הוא נחפז אלי ואל בוראק: "הי חברים! עשיתם זאת! חשבו על כל הויסקי שתקבלו מחר! אהה"!... לחצתי את ידו והבטחתי לו שלא נשכח לספר למנהל שבלעדיו לא היינו מצליחים לעשות זאת, ואגב כך הבטחתי לו לגימה. הוא שפע חיוכים. למחרת, בשבת, הוא הגיע בשעה מקדמת - הוא התבקש להוביל את העצים לעבר בית החרשת, ואני הגעתי יחד אתו אל מנהל העבודה. המנהל ברך אותי על הנצחון הסטליני בשדה אספקת העצים, והושיט לי פסת ניר שבה נרשמה כמות הויסקי שאנו זכאים לקבל. לאחר מכן נכנסה למשרד כתבת של בטאון המפלגה הקומוניסטית המקומי. היא שאלה אותי מספר שאלות על הדרך שבה עלה בידי הנצחון הגדול הזה, ידעתי שהמפקד הצבאי יציץ בעתון, ואולי יציץ שוב בבקשתי להתקבל לצבא, לכן ספרתי לה על שנאתי לגרמנים, ועל ההחלטה המשתפת שלי ושל שתפי לעשות כל מאמץ למען צבאנו. לאחר מכן הלכתי לקבל את הויסקי. לאחר שעות ארכות של עמידה בתור, התברר לי שעלי לשלם על הויסקי... שום מתנה אינה נתנת בחנם. התשלום ינכה מן המשכרת שלי. הפרס היה רק הרשאה לקנות ויסקי. כשחזרתי ליער זכיתי לקבלת פנים נרגשת. החובאשי חבק אותי בזרועותיו והעתיר נשיקות עלי ועל בקבוק הויסקי.

חברי לקבוצה עמדו על כך שאעצם את עיני לקראת הפתעה. הרגשתי שחולצים את נעלי וכשפקחתי אותן הייתי נעול בנעלים חדשות. בצורה כזו הם הביעו את תודתם. בשבוע הבא חזרנו על ההשג. הגעתי כבר ברגילות אל המשרד לקבל את הפרס. מאז - בכל ארבעת השבועות נצלתי בזכותו מעבודה בשבת! ['ומתוק האור' - שבת קדש]