בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת אמור

דבר העורך

בפרשת השבוע, פרשת אמר, מצוה התורה על קדוש ה', שנאמר (כ"ב, ל"ב-ל"ג): "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה' ".

הרמב"ן מביא את דברי רבותינו בתורת כהנים (ט', ד'): שזוהי מצוות עשה לקדש את שמו יתברך במצוות, ולהיות מוכן לההרג ולא לעבר עליהן. וזה לשונו: "על דעת רבותינו מצות עשה שנקדש את שמו במצות לההרג עליהן ולא נעבר, וזה טעם 'המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים', שהוא טעם יכלל כל המצות שראוי לקדש שמו עליהם בעבור שאנחנו עבדיו אשר גאלנו ממצרים".

הרמב"ן מסביר כי ה' יתברך מצוה אותנו ב-2 מצוות: לא לחלל את שם ה' ובמקביל, לקדש את שם ה'. הסבה לכך היא: "אני ה' מקדשכם המוציא אתכם מארץ מצרים", הינו הסבה: שראוי לקדש שמו עליהם בעבור שאנחנו עבדיו אשר גאלנו ממצרים. וכלשון רבותינו: "לשם כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על מנת שתקדשו את שמי ברבים".

ספר ה'חנוך' כותב על מצות קדוש ה' דברים נעלים: "שנצטוינו לקדש את השם. שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'... ולשון ספרא (אמר ח, ו) 'על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים', שתקדישו את שמי ברבים. ה'חנוך' מסביר את טעם המצוה: "שרש מצוה זו ידוע כי האדם לא נברא רק לעבד את בוראו ומי שאינו מוסר גופו על עבודת אדוניו איננו עבד טוב, והרי בני אדם ימסרו נפשותם על אדוניהם, קל וחמר על מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".

והנה אך לפני כמה ימים התקים יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעלות האיבה. אותם חללים נעקדו כי הם יהודים, ומסרו נפשם על קדוש ה'! ועליהם נאמר במותם צוו לנו את החיים.

רבי אריה לוין, הידוע כ"אבי האסירים", היה דמות של חסד טהור. פעם אחת, הוא קנה מעיל חדש ומהדר לכבוד החגים. יום אחד, בעודו הולך ברחוב, נגש אליו אדם עני, לבוש סחבות ורועד מקור, ובקש עזרה.

רבי אריה לא הסס, פשט את מעילו החדש והעניק אותו לעני. תלמידיו, שראו זאת, תהו: "רבי, זהו מעיל יקר שקנית לכבוד החג! יכלת לתת לו סכום כסף שיקנה בו מעיל פשוט יותר". רבי אריה חיך והשיב: "אם הייתי נותן לו כסף, הוא היה קונה מעיל של עניים. רציתי שפעם אחת בחייו, הוא ירגיש איך זה ללבש מעיל של עשירים. רציתי שהוא ירגיש מכבד".

זהו קדוש ה' שבחמלה - היכלת לראות את כבודו של הזולת מעבר לצרכים הבסיסיים שלו.

ספור נוסף מימי השואה: מספר על נער שהצב בעבודת כפיה מפרכת. בכל בקר, הוא היה מסכן את חייו כדי להניח תפלין לכמה דקות לפני היציאה לעבודה. באחד הימים תפס אותו קצין גרמני. הקצין, שהיה המום מהתעוזה, שאל אותו: "למה אתה עושה את זה? אתה יודע שאני יכול להרג אותך על זה ברגע". הנער ענה לו ברגע: "את הגוף שלי אתה יכול לקחת, אבל את הזמן שלי - את הדקות האלו בבקר ששיכות לקשר שלי עם בורא העולם - את זה אף אחד לא יכול לקחת ממני". הקצין היה המום מהעצמה הרוחנית של הנער, שהוא פשוט הסתובב ועזב אותו לנפשו. זהו קדוש ה' של הרוח והנשמה.

קדוש ה' יכול להתאפין כמעט בכל הבט שיש לנו בחיים, אדם צריך לשאל את עצמו לפני כל פעלה ולהתבונן האם זה קדוש ה', או חלילה חלול ה'. ואו במלים אחרות האם זה רצון ה' או שלא.

קדוש ה' הוא לא רק מעשה של גבורה עלאית ברגעי קצה, אלא לעתים דוקא היכלת לנהג באצילות, ביושר ובחמלה שגורמים לאחרים לומר עליו: "אשרי מי שזהו אלקיו". וישמע החכם ויוסיף לקח.

אמר - תוכן ענייני הפרשה

א. הלכות קדשת הכהנים וישראל:

א. אסור על הכהן להטמא למת (מלבד שבעה קרובים).

ב. אסור עשית קרחת ושריטה, כצער על פטירת מת.

ג. אסור גלוח פאות הראש והזקן.

ד. אסור לכהן לשאת אשה שאינה ראויה לקדשת הכהנה.

ה. מצוה על ישראל לנהג כבוד וקדושה בכהנים.

ו. קדשתו המיחדת של הכהן הגדול ביחס לטמאת המת, (ובהלוית המת) ובנשואין (כ"א, י'-ט"ו).

ז. מומים שבגוף הפוסלים את הכהנים מלהכנס למשכן, ולהקריב קרבנות (כ"א, ט"ז-כ"ד).

ח. אסור אכילת קדשים לטמא ולזר (כ"ב, א'-ט').

ט. המתרים והאסורים באכילת תרומה וקדשים (כ"ב, י'-ט"ו).

י. המומים הפוסלים בהמות מלהקריבן לה' (כב, יז-כה).

יא. זמן הבהמה להקדש, ולשחיטה. ואסור נותר (כ"ב, כ"ו-ל"ג).

ב. מצוות המועדים והחגים בימות השנה וקרבנותיהם:

א. אזהרה על השבת (כ"ג, א'-ג').

ב. הקרבת הפסח ביום י"ד ניסן, וקרבנות ימי הפסח (ד'-ח').

ג. מצות הקרבת קרבן העמר, ומצות ספירת העמר.

ד. הבאת שני הלחם מחטה חדשה, בחג שבועות ('חג הבכורים') עם קרבנותיהם (כ"ג, ט"ו-כ"א).

ה. הלכות הקציר - מתנות עניים: פאה ולקט (כ"ג, כ"ב).

ו. יום זכרון תרועה - ראש השנה (כ"ג, כ"ג-כ"ה).

ז. יום כפורים: התענית בו, קדשתו ומצוותיו (כ"ג, כ"ו-ל"ב).

ח. דיני חג הסכות - לולב, ומיניו, וסכה (כ"ג, ל"ג-מ"ד).

ט. סדור המנורה בכל יום, ולחם הפנים בשבת (כ"ד, א'-ט').

ג. המשך הלכות התורה:

א. מעשה המגדף - החטא וענשו (כ"ד, י'-ט"ז).

ב. דיני נזיקין של מכה אדם או בהמה (כ"ד, י"ז-כ"ב).

ג. קיום מצות ענשו של המגדף (כ"ד, כ"ג).

"בני עליה - ואם שנים הם... אני ובני הן" (סוכה מ"ה:) - בגדלת רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר

בנו של רבי שמעון בר יוחאי, רבי אלעזר, עבר את 13 שנות הסבל והיסורים במערה יחד עם אביו. הגמרא (מסכת שבת ל"ג:) מספרת כי בצאתם בפעם השניה מהמערה "כל היכא דהוה מחי (כל מכה שהכה על ידי ראית עיניו) רבי אלעזר, הוה מסי (היה מרפא) רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה".

אביו המליץ עליו כי די בזכותו וזכות בנו לפטר העולם כלו מהדין מיום בריאתו ועד עכשו. עוד אמר רבי שמעון בר יוחאי (בגמרא סכה מ"ה:): ראיתי בני עליה והמה מועטין... ואם מספרם עומד על 2 צדיקים בלבד - אני ובני הנם אותם צדיקים.

פעם אחת רבי שמעון שלח את בנו להתברך מפי שני תנאים, שלדבריו הנם אנשים קדושים. אותם תנאים היו רבי יונתן בן עסמי ורבי יהודה בן גרים. הם ברכו אותו בברכות שנראו כקללות, וכשבא לאביו פרש לו כי כונתם היתה לברכו, ואמרו דבריהם בצורה נסתרת (מועד קטן ט.).

חכמי דורו העריצוהו והרבו לכבדו, כך אנו מוצאים את רבן שמעון בן גמליאל, אביו של רבנו הקדוש, האומר לבנו: אתה ארי בן שועל, אך הוא - רבי אלעזר - ארי בן ארי (ירושלמי שבת י, ה). רבי אלעזר היה בן קרוב אצל אביו יותר משאר התלמידים, אביו אמר לו כי השעה עמדה לו, ובאותו פרק עמד והשמיע באזנו רזי חכמה במשך שתי יממות, בהן לא אכלו ולא שתו, וכאשר קמו ממקומם קרא על כך רבי שמעון את המקרא שנאמר על משה רבנו "ויהי שם עם ה' ארבעים יום לחם לא אכל ומים לא שתה'. כשספר רבי חיא הדברים לפני רבי יהודה הנשיא ורבן שמעון בן גמליאל אביו, אמר לו רבן שמעון בן גמליאל: מדוע הנך תמה, הלא רבי שמעון בר יוחאי הנו ארי ובנו רבי אלעזר אריה, והם אינם אריות כשאר האריות, עליו נאמר "אריה שאג מי לא יירא"! (זהר שמות ט"ו).

אלו מצוות יש לקים בעמידה, מה המקור לכך והיכן נרמז דבר זה בפסוקי דזמרה

כתב השלחן ערוך (תפ"ט א'): צריך לספר ספירת העמר מעומד, והמקור לכך מביא ה'באור הלכה' בשם הרי"ץ - רבי יצחק בן רבי יהודה אבן גיאת זצ"ל, אסמכתא לספירת העמר בעמידה, כפי שכתוב "מהחל חרמש בקמה" - אל תקרי "בקמה" אלא "בקומה". טעם נוסף מופיע ב"שבולי הלקט", משום שספירת העמר הוקש מקצירה, ודרך קצירה להיות מעומד.

ובהגהות רבנו פרץ על הסמ"ק - ס'פר מ'צות ק'טן (ס' צ"ב) כתב: תקיעת שופר צריך להיות מעומד, שכתוב בה "יום תרועה יהיה לכם", ולומדים "לכם" - "לכם" מספירת העמר. וכן בציצית כתוב "והיה לכם לציצית", לכך צריך להתעטף בציצית בעמידה. סימן לדבר זה מה שאומרים בתפלה "עצת ה' לעולם תעמד". "עצת" - ראשי תבות ע'ומר צ'יצית ת'קיעה.

וכן נפסק בשלחן ערוך לגבי ציצית (סימן ח') ולגבי תקיעת שופר (סימן תקפ"ה) - שהם בעמידה.

ובהגהות רבנו פרץ (סימן קמ"ה) כתב: מילה צריכה להיות מעומד, שנאמר "המול לכם כל זכר", וכן בלולב "ולקחתכם לכם". והסימן עצמ"ל - ע'ומר, מ'ילה, צ'יצית ולולב.

וה'פרי מגדים' (או"ח סימן ח') העיר למה השמיט תקיעת שופר. וב"עטרת זקנים" (שלחן ערוך סימן ח') כתב: ז' דברים צריכים להיות בעמידה, וסימנך "עצת ה' לעולם תעמד" - "עצת" - ראשי תבות - ת'פלין, צ'יצית, ת'קיעה.

"לעולם" - ל'בנה (קדוש לבנה), ע'מר, ל'ולב ומ'לה.

"ובבשרם לא ישרטו שרטת" (כ"א, ה') - "ושמרתם מצותי ועשיתם אתם" (כ"ב, ל"א) - סיפור מרגש

בצפון תל אביב התגורר רבי יוסל פאלוך זצ"ל, אשר התמסר לקרוב רחוקים, ותמיד חפש הזדמנויות למסר שעורי תורה. בשנת תשס''ט נפטר ר' יוסל.

בימי השבעה נכנס יהודי לנחם את בני משפחתו, וספר להם: "שנים רבות היה אביכם מוסר שעורי גמרא בתל אביב. פעם יצא מביתו ביום קר וגשום כדי למסר את שעורו, בתקוה שאולי ימצא יהודי אחד שיבוא לשעור במזג אויר כה קשה. בהגיעו לבית המדרש לא מצא שם נפש חיה, ויצא לרחובה של עיר לחפש יהודי שיסכים לבוא לשמע שעור בגמרא. הוא עצר מספר אנשים ושאל אותם אם הם מוכנים לבוא לבית המדרש כדי לשמע שעור בגמרא, אולם הם הביטו בו בתמיהה ואפלו לא טרחו לענות לו. ר' יוס'ל לא התיאש. הוא נכנס לבנין מגורים הסמוך לבית הכנסת ונקש על כמה דלתות, אך לא היה כל מענה לדפיקותיו. בלית בררה הוא שב לרחוב, בתקוה שיעלה בידו למצא יהודי אותו יזכה לקרב לה' ולתורתו, אך גם הפעם לא עלה בידו הדבר. ר' יוס'ל חזר לבנין המגורים אליו נכנס מקדם, דפק בחזקה על אחת הדלתות, ולפתע נפתחה הדלת. מולו נצב איש זעוף פנים, גבוה וחסון כארי, ששערותיו ארכות ומתלתלות. ר' יוס'ל התחלחל, אולם עד מהרה התעשת ושאל: "אולי תרצה לבוא לבית המדרש הסמוך לשמע שעור בגמרא"? - "מי שלח אותך"?? שאל אותו בתקיפות בעל הבית זעוף הפנים. ר' יוס'ל לא נבהל, וחזר על שאלתו. כאן פקעה סבלנותו של בעל הבית. הוא תפס את ר' יוסל בכוח, וגררו לתוך הבית ושוב שאל: "מי שלח אותך"? ור' יוס'ל בשלו, משיב לו: "אולי תבוא עמי לשעור בתלמוד"? בעל הבית הכניס את ר' יוס'ל לאחד מחדרי הבית, שם ראה לחרדתו חבל תליה משתלשל ויורד מהתקרה... או-אז פתח האיש את פיו וספר לו: "בודד אני בעולמי, מעולם לא הקמתי בית. עם הורי הסתכסכתי לפני כארבעים שנה, ומאז לא דרכה נפש חיה זולתי בביתי. מעולם אף לא דפק אדם על דלת זו. זה תקופה ארכה שאני מתהלך בשברון לב, וביאושי החלטתי שהיום אאבד את עצמי, וכך אפסיק לסבל... כפי שהנך רואה הכנתי את חבל התליה, אך לפתע תקפוני לראשונה בחיי מחשבות טובות. פניתי אל בוראי, ואמרתי לו: 'אלוקי השמים והארץ, אם אתה קים, תראה לי סימן אחד קטן שרצונך שאשאר בין החיים'. כבר קשרתי את החבל היטב סביב צוארי, ולפתע שמעתי, לראשונה מזה 40 שנה, דפיקות על דלת ביתי! הבנתי כי הנה הקדוש ברוך הוא שלח לי סימן שרצונו בחיי. הסרתי במהירות את החבל מעל צוארי, אך עד שנגשתי לפתח את הדלת, לא מצאתי נפש חיה. הבנתי כי רק דמיוני הטעה אותי, ואם כך עלי לשוב אל החבל. וכשהייתי כפסיעה ביני לבין המות, שוב שמעתי דפיקות חזקות בדלת. מהרתי לשחרר שוב את החבל ההדוק על צוארי, ומצאתיך עומד מולי. לרב תדהמתי שאלתי אותך, 'מי שלח אותך'? כי רציתי לדעת אם הקדוש ברוך הוא שלח אותך הנה"... "אביכם קרב את אותו האיש והשקיע בו שעות רבות, עד שנהפך לבעל תשובה גמור. הוא הקים בית בישראל והצליח בכל דרכיו". סים היהודי את דבריו ואמר: "התדעו מיהו אותו אדם שכמעט שם קץ לחייו? אני הוא זה העומד לפניכם! ואת כל חיי הרוחניים והגשמיים גם יחד הנני חב לאביכם המנוח"! ['ילקוט איש לרעהו']

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו שבת הוא לה' בכל מושבתיכם" (כ"ג, ג) - מסירות נפש של יהודי לשמירת שבת - סיפור

במלחמת העולם השניה התגלגל הרב חיים שפירא, אז - בחור מישיבת קמניץ, לכפר נדח ברוסיה הקומוניסטית. בספרו "לך לך בני" הוא מגולל את מסע התלאות שעבר עליו. לבדו עשה את מסלול ההצלה המיחד שלו, בלי שום בדל ידיעה אודות המתרחש עם הוריו ואחיו הקטנים, ללא רבנים או חברים שיורו לו את הדרך, ומתוך נתוק מחלט מכל הוי החיים הישיבתי, כשהוא מתמודד עם נסיונות רוחניים לא פשוטים, עם עבודה מפרכת ועם תנאי חיים המתאימים לאכרים גסים. זהו ספורו על אחת מתחנות חייו בקולחוז קרובקה: בתקופה שבה עברתי בקולחוז הצלחתי להתחמק מעבודה בשבת. ועם כל העבודה הקשה ואף המסכנת, בקצירה, בחטיבת עצים ובשאר עבודות הכפר, היתה בכך איזושהי נחמה. אלא שבאחד הימים הגיעה אלי הידיעה כי התמניתי ליצג את הכפר בבית החרשת ליצר אלכוהול. בית החרשת לאלכוהול סבל ממחסור בכל דבר הדרוש לו לצרך המשך היצור. התכשיר נדרש בדחיפות על ידי הצבא האדם בחזית הצפונית והמזרחית. עקב המחסור החמור בכח אדם ובעצי הסקה, צותה ההנהלה האזורית על כל משק שתופי לשלח איש אחד לבית החרשת לאלכוהול למשך חדש ימים. החדשות הדאיגו אותי. אהיה חיב לחטב עצים בשבת! אבל איך אפשר לסרב? אף אחד לא העז לסרב פקדה, וכאן מדבר היה בעבודת הגנה חיונית עבור הצבא, כך שמכל הבחינות היה קשה יותר להתחמק. הבעיה הראשונה המעשית שבה נתקלתי היא - שלא היו לי מכנסים. החליפה שאתה הגעתי לכאן היתה קרועה לקרעים. במכנסים שקבלתי מבעלת הבית שבו התגוררתי, שהיו מכנסיו הישנות של בעלה אשר גיס לצבא - רבו הטלאים על האריג המקורי. בסופו של דבר השיג לי טטרי שהכיר אותי זוג מכנסים ומקטרן חמים, מיצרים ומרפדים מבד כתנה. מעשה זה הצביע על החשיבות הגדולה של המשימה שאליה נשלחתי. בבית החרשת חלקו האנשים לקבוצות ולחטיבות. מנהל העבודה הקצה שני אנשים לכל מסור יד, והשתף שלי היה חובאשי קשיש בשם בורקסאן, אך מכיון שהיה לו אף אדם, כנראה כתוצאה מלגימת ויסקי, ומכיון שברוסית קוראים לסלק 'בוראק', קראתי לו 'דדושקה בוראק'. השם מצא חן בעיניו. הוא צחק לעברי בפיו חסר השנים, שהיה נראה לי כמו חר אפל בינות השער האפר שכסה את פניו ואת ראשו. הוא עשן ללא הרף, ומריח בגדיו נכר היה שלא התרחץ כבר כמה שנים, אם בכלל... אבל הוא היה טוב לב בהתגלמותו, חרוץ וחזק. הזקן אהב לשוחח על משפחתו ועל ביתו, ומעל הכל על איך הוא יצר את הויסקי שלו. הוא נהג תמיד לומר: האם אינך יכול לעבד בעץ סמוך אלי, כדי שאוכל לשוחח אתך? אבל אני השתדלתי לברח מן הריח האיום שנדף ממנו, ותמיד הסברתי שעלי לעבד במרחק ממנו מטעמי בטיחות. דאגתי מן השבת הקרבה ובאה לא עזבה אותי לרגע. רק חמשה ימים נותרו עד שבת...

האם אוכל להעמיד פני חולה? היו בעיר רופא ובית חולים, אבל אם לא היה לי חם, אהיה בצרה גדולה בשל העמדת הפנים הזו. אולי אם אתקרב לזקן אצליח לחלות מריחו האים?! בהפסקת העבודה הבאה הכרחתי את עצמי להתקרב אליו. הוא התגרד ללא הפסק, ומדי פעם בקש שאעזר לו ב'גרוד בריא'... סרבתי, בהעמידי פנים שאני עסוק מדי בגרוד עצמי...

הוא עבר לדבר על יצור הויסקי הפרטי שלו, וגלה לי שהוא מערב בו גללי סוסים אחרי שתפוחי האדמה מתבשלים.

הוא סרב לומר לי באיזו כמות, כי זה הסוד הפרטי שלו שגורם לויסקי שלו להיות חריף. הוא בקש ממני לנסות להשיג לו קצת חלב סוסות שיוסיף לו טעם וחזק, ושאל אם ביכלתי להשפיע על מנהל העבודה שלנו לשלח אותו הביתה ליום אחד. התרחקתי מעט, מפני שלא יכלתי לעמד יותר בריח, ואמרתי: "הדרך היחידה להגיע הביתה היא לחלות. אתה יודע איך לגרם לחם שיעלה"? "בודאי אני יודע, אתם הפולנים לא יודעים כנראה מאומה! איך אתם מסתדרים בכלל בעולם הזה? כאן כל אחד מכיר את כל התרגילים, אחרת אינך יכול להתקים. הדרך הפשוטה היא כששמים את המדחם מתחת לזרועך, שפשף את קצהו מעט באצבעותיך, כשאין הרופא או האחות מסתכלים. אבל עליך להיות זהיר! אני מכיר ברנש אחד ששפשף כל כך חזק, עד שהרופא העיד בבית משפט, ששום יצור אנוש אינו יכול לחיות עם חם גבוה כל כך, והוא קבל חמש שנים. יש דרך נוספת - עצר את נשימותיך ככל שתוכל, זה יעלה את החם שלך, אבל האחות תצפה לכך ותדבר אליך כל הזמן". עבר עלי לילה ללא שנה. מכל התכניות הללו שום דבר לא נראה לי באמת מעשי. ביום הבא הבחנתי באטיות שבה עובדים הפועלים. התשלום לא הלך לכיסם אלא לקולקטיב, וכך לא היה להם שום ענין להגביר את קצב העבודה שלהם. שום דבר אינו יכול באמת להניע אדם לעבודה, מלבד יוזמה אישית, שאותה גדעה באיבה השיטה הקומוניסטית. למחרת חלק מנהל העבודה הודעות רשמיות. האנשים קרעו אותן מיד לחתיכות לצרך הכנת סיגריות, בלי שטרחו לקרא אותם. אני, שמנהגי היה לקרא כל דבר שמזדמן לי, עלעלתי בכתוב, והבחנתי מיד בחשיבות ההודעה בשבילי - זו היתה ממש עזרה משמים. במכתב הודיע מנהל המפעל על פרמיה מיחדת עבור אלו שיעברו את המכסה ב-50%. הם יכרזו 'סטחנוביצים' ויקבלו פרס מיחד של חמשה ליטר ויסקי. אם אני ושתפי נוכל לעמד בכך, אוכל לבלות את יום השבת במשרד לצרך קבלת הפרס! אבל איך נוכל להגיע לכך אם לא יכלנו כרגע להשיג את המכסה הרגילה?! שיטת העבודה הקומוניסטית עודדה יזמות של הכפלת כמויות יצור תמורת תמריצים מיחדים, אבל קטלה את ה'אוזה' עוד לפני שהיה בידה מספיק להטיל את 'ביצת הזהב', משום שברגע שהפועלים החלו להגביר את הקצב כדי להשיג פרסים, החליטה ההנהלה שאם אפשר להגביר יצור על ידי תמריצים, הרי שנתן לעשות זאת גם בלעדיהם, וכך העלו המכסות לכלם. כך יצא שכאשר החליט מישהו להתאמץ כדי להגביר את היצור ולזכות בפרס, זעמו עליו כל שאר חברי הקבוצה שידעו כי התוצאה תהיה הגברת קצב היצור שלהם.

נזכרתי במקרה של 'סטחנוביץ' אחד שכדי להעלות את התפוקה שלו, גיס לעזרתו עובדים נוספים, ולפתע הבריק בי רעיון להשתמש ברעיון הזה גם כאן - אולי אוכל לשכנע את הפועלים האחרים להעביר אלי כמות מן העצים שלהם? תמורת לגימת ויסקי הגונה הם ודאי לא יסרבו. בין כך ובין כך הם לא הצליחו למלא את המכסה שלהם בכוחות עצמם.

למחרת בבקר שטחתי את הרעיון שלי בזהירות לפני בוראק: ידידי, האם כעת רוצה לשתות משהו? כונתי לויסקי אמתי, ויסקי טוב! כמובן לא יהיה לו את הטעם המיחד של הויסקי שלך, אבל בכל זאת הוא יהיה משבח! עוד לא סימתי לדבר וכבר הזקן צעק: מה? למה כונתך? אתה מתכון לדבר האמתי?! מן החר האפל שבפניו הפראיים השתרבבה לשון אדמה שלקקה את שפתיו בשקיקה.

הסברתי לו את תכניתי, הודעתי לו כי מצדי הוא יקבל את כל הויסקי משום שאיני שותה, אבל יש לי תנאי אחד - שאני הוא זה שאלך למשרד בסוף השבוע לקבל את הפרס.

הודעתי לו שבשבילי זה ענין של כבוד. הוא הסכים מיד, אבל שאל איך נצליח להגדיל את המכסה שלנו. אמרתי: "כאן לא תהיה לנו בררה אלא להעזר באחרים, אבל עליך להסכים לותר על קצת ויסקי לצרך הענין". הוא הבין שגם כך יקבל מספיק וביחד הלכנו לשכנים שעבדו בסמוך אלינו. בתחלה הם התלהבו מן הרעיון. הסברתי להם שיהיה עליהם להפיל חלק מן העצים שלהם בסמוך אלינו, וברגע שבו ילך מנהל העבודה, הם ישאו אותם אל הערמה שלנו. כמובן, שבמקדם או במאחר יגלה מנהל העבודה את התרמית, אבל ודאי לא יסרב גם הוא ללגימה הגונה... ומלבד זאת הוא גם לא יתנגד לכבוד שיפל בחלקו על כך שבפלגה שלו יש פועלים חרוצים כל כך, סטאחאנוביצים אמתיים! כלם שקעו במחשבות, ולבסוף פתח הזקן ביניהם ואמר: "אינך מבין דבר אחד. ברגע שבו נגדיל את כמות העצים, נגלה שהמכסה עלתה לכלם, וחיבים להספיק את הכמות הזו גם בלי פרסים". כלם הסכימו שדבריו נכונים ותכניתי נגנזה. לפתע עלתה במחי הבנה מאירה. חזרתי בריצה לעבר האנשים: "שמעו חברים, הרי אתם יודעים שאיננו נשארים כאן לנצח, אלא למשך חדש אחד בלבד. הם לא יגדילו את המכסה מיד, זה יקח להם כמה שבועות, ואז כבר יתם זמננו. מה דעתכם"? השאלה היתה מיתרת. הם צעקו מיד: "זהו זה! עשינו עסק! למה לנו לדאג לפועלים שיבואו אחרינו"? ביום ששי הרגיש מנהל העבודה במה שקרה. הוא נחפז אלי ואל בוראק: "הי חברים! עשיתם זאת! חשבו על כל הויסקי שתקבלו מחר! אהה"!... לחצתי את ידו והבטחתי לו שלא נשכח לספר למנהל שבלעדיו לא היינו מצליחים לעשות זאת, ואגב כך הבטחתי לו לגימה. הוא שפע חיוכים. למחרת, בשבת, הוא הגיע בשעה מקדמת - הוא התבקש להוביל את העצים לעבר בית החרשת, ואני הגעתי יחד אתו אל מנהל העבודה. המנהל ברך אותי על הנצחון הסטליני בשדה אספקת העצים, והושיט לי פסת ניר שבה נרשמה כמות הויסקי שאנו זכאים לקבל. לאחר מכן נכנסה למשרד כתבת של בטאון המפלגה הקומוניסטית המקומי. היא שאלה אותי מספר שאלות על הדרך שבה עלה בידי הנצחון הגדול הזה, ידעתי שהמפקד הצבאי יציץ בעתון, ואולי יציץ שוב בבקשתי להתקבל לצבא, לכן ספרתי לה על שנאתי לגרמנים, ועל ההחלטה המשתפת שלי ושל שתפי לעשות כל מאמץ למען צבאנו. לאחר מכן הלכתי לקבל את הויסקי. לאחר שעות ארכות של עמידה בתור, התברר לי שעלי לשלם על הויסקי... שום מתנה אינה נתנת בחנם. התשלום ינכה מן המשכרת שלי. הפרס היה רק הרשאה לקנות ויסקי. כשחזרתי ליער זכיתי לקבלת פנים נרגשת. החובאשי חבק אותי בזרועותיו והעתיר נשיקות עלי ועל בקבוק הויסקי.

חברי לקבוצה עמדו על כך שאעצם את עיני לקראת הפתעה. הרגשתי שחולצים את נעלי וכשפקחתי אותן הייתי נעול בנעלים חדשות. בצורה כזו הם הביעו את תודתם. בשבוע הבא חזרנו על ההשג. הגעתי כבר ברגילות אל המשרד לקבל את הפרס. מאז - בכל ארבעת השבועות נצלתי בזכותו מעבודה בשבת! ['ומתוק האור' - שבת קדש]

"כל מלאכה לא תעשו..." (כ"ג, ג) - סיפור

במושבה הצעירה מגדיאל נפרצה חומת השבת. בעל הקולנוע פתח אותו בשבת והחל למכר כרטיסים.

רבי פרץ אריאל רב המושבה בא למחות.

בעל הקולנוע התרגז, שפך עליו מים ודחף אותו.

לפני שהלך אמר לו הרב אריאל 'בשבת הבאה אתה לא תמכר פה'! ביום ששי האיש שבק חיים ותהום מגדיאל...

כששמע זאת הסטיפלר אמר אין בכך פלא, אם מתעסקים עם רב, הקדוש ברוך הוא לא שותק! ["נר לשלחן שבת"]

אמר אל הכהנים בני אהרן... לנפש לא יטמא בעמיו" (כ"א, א')- סיפור

סיפר רבי יעקב ברוך מרדכי זקס: שמעתי מסבתי, הרבנית פיגא בתו של ה'חפץ חיים', כי בעירה ראדין היתה שמועה שמתחת לככר העירה יש קבר של יהודי מומר משנים עברו.

הדבר העלה חשש לטמאת מת על שטח גדול, ומאחר שהכהנים לא רצו להטמא, היו מאריכים את דרכם ולא עברו דרך הככר כדי שלא להכנס בחשש טמאה.

לעת זקנותו של ה'חפץ חיים', קשתה עליו ההליכה. וכשהגיע למקום היה עליו להתאמץ להאריך את הדרך. או-אז היה נעצר ואומר 'הרי אני נכד של אהרן הכהן 'ברוך אשר קדשנו בקדשתו של אהרן'! כך בכוחות מחזקים היה מאריך והולך מסביב. [קנטרס הלכות טמאה לכהנים]

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]