"הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי" (כ"ג, כ) - הנני בידך, כחמר ביד היוצר - ספור

"את הספור הבא ספר רבי בנימין מהודאהז, אוד מצל מאש: הייתי ילד צעיר לימים כשהגיעו הרוצחים הגרמנים ימ"ש להונגריה. לא הייתי בקי כל כך בהתרחשיות הפוליטיות, אבל הלילה בו נלקח אבא נותר צרוב בזכרוני.

חילים הונגרים נכנסו הביתה באמצע הלילה, קראו בשמו של אבא והודיעו לו שהוא מגיס לצבא ההונגרי ומכרח לצאת מיד. אמא ארזה בקדחתנות כמה פריטים נחוצים ודחפה לתוך ידו. כשעמד שם, ליד הדלת, כשחילים מימינו ומשמאלו, סובב לעברנו את פניו ואמר לכלנו משפט אחד: 'היום, כאשר כלנו במצב סכנה, ואין מי יודע מה טוב יותר עבורו, לא כדאי שאדם יבחר לעצמו את גורלו, אלא רק ילך להיכן שיוליכוהו מן השמים ויקים בנפשו: "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו" (שמואל ב' כ"ד, י"ד)'. דמעות רבות נשפכו בביתנו בלילה ההוא.

בבקר התעשתה אמא, ואצה לברר מה עושים השכנים, איך חושבים יהודים אחרים להציל את הילדים. נודע לה כי הרב מנסים להסתיר את ילדיהם בבתי אכרי הסביבה, שהסכימו להחביא ילדים תמורת העסקתם בעבודות שונות.

חלק מאנשי העירה שלחו את ילדיהם למנזרים, אולם אמא סרבה לשמע על כך. היא חזרה הביתה במרוצה וזרזה אותנו לצאת אתה לעבר מקום המפגש עם האכרים. בדרך הסבירה לנו את פרטי התכנית. היינו שבעה ילדים. שלבנו ידינו זה בזה והשתדלנו להדביק את קצב פסיעותיה המהיר של אמא.

"כשהגענו למקום כבר המתינו שם רבים מאנשי העירה. המתח נתן היה למישוש. האם יגיעו האכרים, או שהבטחותיהם שוות כקליפת השום? האם יסכימו לקחת את כלם, או שיהיו כאלו שיאלצו לשוב כלעמת שבאו?! עמדנו וחכינו במשך שעה ארכה, כשלפתע נראה מרחוק הגוי הראשון.

כשהתקרב מעט הצלחנו להתרשם ממראהו - גוי אוסטרי. שערות ראשו סדורות וזקנו מגדל ונאה. כל חזותו עשתה רשם של אדם הגון. הוא הרים את עיניו אל קבוצת האנשים שמולו, ורפרף עליהם במבטו כדי לקלוט ידים עובדות.

תוך רגעים ספורים הקיף אותו מעגל הדוק של מבוגרים וילדים חפצים בחיים. אמא נטלה אותנו בידיה ופנתה לעברו.

כשעשתה את הפסיעה הראשונה נתקפתי בחרדה. זכרון דברי אבא עמד עדין חי מול עיני. משכתי אותה במעילה כשאני בוכה וצורח. זעקתי: 'אבא אמר לא לבחר"!...

"אמא נעצרה על עומדה ולא פסעה לעברו אפלו פסיעה אחת. הגוי סקר את ה'שוק'. הוא בחר לו עוד ילד ועוד ילד מן המעגל שהקיף אותו. בסופו של דבר עזב את המקום עם קבוצה גדולה של בני-מזל. אנחנו נותרנו על מקומנו. למרבה הנס לא עוד הרבה זמן המתנו כך.

כעבר זמן מה הגיע גוי אחר וצרף אותנו לקבוצה שלו. אמא חזרה הביתה לחפש מקום מחבוא עבור עצמה. אנחנו, הבנים, עבדנו מספר חדשים אצל כפרי יערן. כך חלפו עלינו הימים, עד שהגיעה בשורת השחרור.

כשהשתחררנו, פנינו לראות מה שלום החברים מן הקבוצה במשק הסמוך הקרוב אלינו - תחת פקוחו של הגוי האוסטרי. כשהתקרבנו למקום, נגלה לעינינו מחזה אים: כלם היו שרועים על האדמה הרוגים!

מה קרה? ברגע שנודע לגוי האוסטרי על השחרור, פקד על כל הילדים שבחסותו לשכב ארצה, ובדם קר רצח את כלם ביריות אקדח. בחסדי השם נצלנו.

בשבת אחרי הצהרים חזרנו לביתנו ומצאנו את אבא יושב לבדו ומזמר 'בני היכלא'. לבדו ישב, אולם הנה התקבצו ובאו הביתה כל שבעת ילדיו, אחד מהם לא נעדר.

מאז נקבע בלבי הדבר כדרך חיים: לא לבחר! כי אם להיכן שהשם יתברך מוליך אותי - הנני הולך! מעולם לא בקשתי מה שקוראים 'פרוטקציה', אף פעם לא חפשתי רופא טוב יותר, ואפלו בעניני שדוכים של צאצאי הריני נוהג בדרך זו - אני הולך רק להיכן שקוראים לי, ונזהר מאד שלא לפנות למקום אחר ולא ללכת לשום מקום שלא הקרה השם יתברך לפני. אינני אץ להעשיר, אינני חושש אף פעם שמא מישהו יקדימני או יחטף לי, ובסייעתא דשמיא הצלחתי בכל עניני.

'בן אדם, הלא ידעת כי השם יתברך רועה ישראל כרועה עדרו, לכן הוי צופה לו, והימסר לו בכל דבריך, וקרא בכל יום: "מזמור לדוד ה' רעי", והוא יודע הטוב לך ויעשה' (ספר 'חרדים').

"הנני בידך, כחמר ביד היוצר". ['הנני בידך']