דבר העורך

פרשת משפטים מופיעה מיד לאחר מעמד הר סיני וקבלת עשרת הדברות שמופיעה בפרשת יתרו. והנה תאור מעמד הר סיני קדם קבלת עשרת הדברות מופיעה בסוף פרשתנו, לומר לך שהתורה היא כמו מטטלת ואין מקדם ומאחר בתורה.

פרשת משפטים היא הבסיס למשפט העברי, ואינה רק ספר חקים עתיק, אלא מפת דרכים לבנית חברה הוגנת, שויונית ומוסרית, שבה הצדק החברתי והדאגה לזולת עומדים בראש סדר העדיפויות, והיא משפיעה על יחסינו לזולת, למשפט ולעסוקנו עד ימינו. אומר המדרש (שמות רבה ל, י"ט): "אמר רבי אלעזר כל התורה תלויה במשפט, לכך נתן הקדוש ברוך הוא דינין אחר עשרת הדברות, לפי שהבריות מעבירין על הדין והוא נפרע מהם ומלמד את באי עולם, שלא הפך את סדום עד שעברה את הדין, שנאמר (יחזקאל ט"ז, מ"ט): 'גאון שבעת לחם ושלות השקט'. ואף ירושלים לא גלתה עד שעברה את הדין, שנאמר (ישעיה א, כ"ג): 'יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם', ולמה נתן הקדוש ברוך הוא כתר ליהודה, והלוא לא לבדו הוא גבור מכל אחיו, והלוא שמעון ולוי גבורים והאחרים, אלא שדן דין אמת לתמר, לכן נעשה דין העולם. עכ"ל.

כתוב בפרשה (כ"ד, י"ז-י"ח): "ומראה כבוד ה' כאש אכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה".

וברש"י: 'בתוך הענן' - ענן זה כמין עשן הוא, ועשה לו הקדוש ברוך הוא למשה שביל בתוכו.

כאשר הקדוש ברוך הוא רוצה לתת לבני ישראל את התורה הקדושה הוא מצוה את משה לעלות אל ההר שהיה מקף כלו בענן ומראה ה' נגלה אליו בתוך האש. ועולה לה התמיהה, הרי לא מצינו בשום מקום שעצם מציאותו של משה רבנו בתוך האש עוררה רשם גדול בעולם, שמשה שהיה בשר ודם הצליח לחיות במשך ארבעים יום וארבעים לילה בתוך מראה אש מבלי שיאנה לו כל רע, ולכאורה דבר זה היה צריך לעורר התפעלות עצומה. ומנגד רואים אנו שבזמן שאברהם אבינו השלך לכבשן האש באור כשדים, כל העולם כלו רגש ורעש על כך שאברהם זכה לצאת מתוך האש מבלי להפגע כלל, מדוע בזמן אברהם התרגשו כלם מהצלתו הפלאית, בעוד שמציאותו של משה בתוך האש במשך ימים ארכים לא עוררה שום תדהמה בעולם, ויש לדעת מהו ההבדל בין שני המקרים. ונראה לישב הענין שישנו הבדל מהותי בין אש התורה לאש הגשמית, שבעוד שאש גשמית היא שורפת ומכלה, הרי שאש התורה לא רק שהיא אינה שורפת את האדם, אלא אדרבה, היא אף מעניקה לו חיות.

ושרש ההבדל בין אברהם למשה, שאברהם השלך לאש גשמית ועל כן עצם יציאתו ממנה בחיים מגדרת נס גדול, ולפיכך היה זה בגדר נס גלוי שכל העולם רעש ממנו.

אך משה רבנו היה מצוי בתוך אש התורה ולכן מציאותו בתוך האש לא הרעישה את העולם מכיון שאש זו לא רק שאינה מכלה, אלא היא מעניקה חיים שהתורה נקראת 'סם חיים'.

חז"ל אומרים (ברכות ס"ג:) - ש"אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה", דהינו שהאדם מנמיך עצמו מפני התורה ועושה אותה כעקר, ובזכות זה שאדם מנמיך עצמו מפני התורה הוא זוכה שאש תורה תבער בעצמותיו ותחיה אותו.

ולעמת זאת אש התאוה הגשמית היא שורפת, וביכלתה להעביר את האדם הן מהעולם הזה, והן מהעולם הבא. לכן, על האדם להתבונן פנימה לעמק נשמתו, ולודא שהפנימיות שלו גוברת על הגשמיות תמיד.