"ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר" (כ"ד, י') - הנושא בעל חברו

וברש"י: כמעשה לבנת הספיר, היא היתה לפניו בעת השעבוד לזכר צרתן של ישראל, שהיו משעבדים במעשה לבנים, עכ"ל. הקדוש ברוך הוא, שאין שכחה לפניו ואין דבר נפקד ממנו, בכל זאת, כדי להרגיש כביכול בצערם של ישראל, היה מציר לפניו בחוש מעשה לבנה כדי לזכר את צרתן של ישראל.

הנה כתוב בתהלים (קי"ט, צ"ו): 'לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד'. ונשאלת השאלה, הרי יש מנין קצוב לכמות המצוות שיש בתורה - תרי"ג מצות, ואין יותר מזה, ואם כן מה הכונה במה שאומר דוד המלך 'רחבה מצותך מאד'? מסביר 'חובות הלבבות' (בהקדמה): אכן מנין המצוות הוא תרי"ג, אבל מצוות הלבבות - אין שעור לגדלן ולעמקן, ועליהן אמר דוד המלך 'רחבה מצותך מאד'. ודבריו תמוהים, הרי גם מצוות הלבבות נמנות בתרי"ג מצוות, כאהבת ה' ויראת ה', ואיך שיך לומר עליהן 'רחבה מצותך מאד'? והבאור לכך הוא: למצוות המעשיות יש שעור וגבול, כהנחת תפלין - המצוה היא עצם ההנחה, וכשאדם הניח תפלין על ידו ועל ראשו - הוא קים וסים בזה את עשית המצוה. אך מצוות וחיובים התלויים בלב - אין להם שעור, אפשר להרחיב אותם עד בלי די באיכות ובעמק. זו כונת הפסוק 'רחבה מצותך מאד', מצוות הלבבות - רחבות הן, אפשר להעמיקן ולהרחיבן בלי גבול ושעור.

כאן בפרשה מוצאים אנו דגמה נפלאה עד כמה גדול ועמק החיוב להיות נושא בעל עם חברו, עד שאפלו אצל הקדוש ברוך הוא, שאין לפניו שכחה, מנחת היתה לבנה להזכיר צרתן של ישראל, כי כל כך רחב הוא ענין נושא בעל עם חברו. והנה, בשעה שגדל משה רבנו בבית פרעה, נתן לבו ועיניו לראות בסבלות בני ישראל, המדרש (שמות רבה א, כ"ז) מתאר שמשה לא הסתפק בראיה, אלא פעל ועשה: "משה היה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם... והיה נותן כתפיו ומסיע לכל אחד ואחד מהן" (בנשיאת הלבנים).

משה רבנו לא הסתפק בהשתתפות בלב, אלא יצא בפעל מבית פרעה והלך לעזר לבני ישראל. הוא נשא יחד אתם לבנים, ולמרות שבכך העמיד את חייו בסכנה, כי פרעה עשוי היה לחשש כי מבני העבריים הוא, והיה עליו למות ביאור, אך משה לא שת לבו לסכנה, אלא נשא בפעל בעל עם בני ישראל. וגם בכך עדין לא הסתפק, אלא הרג את המצרי הנוגש והוכיח את המכה, למרות שהיה זה סכנת חיים בשבילו, כפי שבסוף גזר עליו פרעה דין מות. [דעת שרגא]

רבותינו במסכת אבות (ו, ו) קבעו שאחד מ-48 קניני התורה הוא: נושא בעל עם חברו.

אומרת הגמרא (מנחות ק"י.): חז"ל אומרים כי במקרים מסימים בטולה של תורה זהו יסודה.

רש"י מפרש: כגון שמבטל תורה ללוית המת או להכנסת כלה (מצוות שהן חסד). כלומר, המצוה של נשיאה בעל עם חברו (בארועי שמחה או צער) גדולה כל כך, שהיא נחשבת כחלק מהתורה עצמה, ומקבל עליה שכר כאלו יושב ועוסק בה.

ללמדנו, החיוב להיות נושא בעל עם חברו - רחב ומקיף מאוד, ומה שאפשר להוסיף, חיבים להוסיף - 'רחבה מצותך מאד'.