"נפש תחת נפש" (כ"א, כ"ג) - בין אדם לחברו - אש - לקט ספורים

א. בגמרא שמחות (פ"ח, ובתנא דבי אליהו ל') מספר שכשהוציאו את רבי ישמעאל ורבי שמעון בן גמליאל מעשרה הרוגי מלכות להריגה, היה רבי ישמעאל בוכה. אמר לו רבי שמעון: אברך, בשתי פסיעות אתה נתון בחיקם של צדיקים ואתה בוכה?

אמר לו: אני בוכה על שאנו נהרגים כשופכי דמים וכמחללי שבתות. אמר לו: שמא בסעודה היה יושב וישן, ובאה אשה לשאל על טהרות שלה, ואמר לה השמש, ישן הוא!

והתורה אמרה (שמות כ"ב, כ"ב-כ"ג): 'אם ענה תענה אתו'... והרגתי אתכם בחרב'. הדברים לכאורה מוזרים, האם רב אינו צריך לאכל ולישן? האם אשה שזכתה להכנס ולדבר אישית עם מנהיג הדור נעלבה כל כך שנאלצה להמתין מספר דקות.

ב. מובא במדרש: בנימין גרם לשבטים לקרע כשנמצא הגביע באמתחתו, והיכן נפרע לו? בשושן הבירה: 'ויקרע מרדכי את בגדיו' (אסתר ד). הדברים מבהילים! הרי בנימין לא גנב את הגביע, הגביע הטמן באמתחתו ללא ידיעתו ולא היה לו קשר למעשה.

ועוד, הסבה להטמנת הגביע היתה מכירת יוסף, ואף לזה לא היה קשור בנימין. ואף על פי כן נענש. שאלת המדרש מדוע יענש בנימין על שקרעו האחים בגדיהם בגללו, הרי הוא לא עשה כל מעשה ולא היה לו קשר למעשה?...

ג. כאשר אברהם אבינו היה חולה עקב מלתו, הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה כדי שלא יהיו עוברים ושבים ולא יצטרך אברהם לטרח בהכנסת אורחים. אברהם מצטער על כך, והקדוש ברוך הוא שלח לו מלאכים בדמות ערביים. למרות שאברהם דבר באותו זמן עם השכינה, וגם הבין שהקדוש ברוך הוא דאג שלא להטריחו בחוליו - רץ אברהם לקראתם ורוצה להזמינם לביתו. אבל יש בעיה: האורחים נראים ערביים, והם משתחוים לאבק רגליהם. ואסור לאברהם להכניס את אבק רגליהם, שהוא חלק מעבודה זרה, לביתו. אסור לו לומר בפרוש דבר זה, כי זה יפגע בהם. מצד שני, לותר על הכנסת אורחים הוא אינו מוכן.

מה העצה לקים מצות הכנסת אורחים ולא להכניס עבודה זרה הביתה? 'יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם' (בראשית י"ח, ד'). ובגמרא (בבא מציעא פ'"ו:) מובא: 'אמרו לו: וכי בערביים חשדתנו המשתחוים לאבק רגליהם? כבר יצא ממנו ישמעאל', ופרש רש"י: ממך יצא בן הרגיל לעשות כן - להשתחוות לאבק הרגלים. והוא פליאה עצומה! הרי עשה אברהם מעשה נפלא, גם לא עבר על עבודה זרה וגם לא נמנע מהכנסת אורחים ולמה נענש?...

ד. הגמרא (בבא בתרא צ"א) מספרת: 'אמר רבה בר רב הונא אמר רב: 120 משתאות עשה בעז לבניו, שנאמר (שופטים י"ב, ט'): "ויהי לו שלשים בנים ושלשים בנות שלח החוצה ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ". וכל אחת ואחת עשה שתי משתאות, אחד בבית אביו ואחד בבית חמיו, ובכלן לא זמן את מנוח. אמר: אין לו בנים, במה יפרע לי?

המהרש"א מדגיש: מה שלא הזמין בעז את מנוח - לא נבע מכונה רעה. מקבל היה שהאורח מביא מתנה לחתנה, ואת שוי המתנה היה המקבל מחזיר לנותן כשהוא יערך חתנה. בעז ידע שלא יוכל להחזיר למנוח 120 מתנות, כיון שלמנוח אין ילדים, והוא לא יעשה חתנה. לכן לא רצה לקבל מתנות חנם, ולא הזמין את מנוח לשמחותיו.

מה קרה לבעז, על אף שעשה לשם שמים? מספרת הגמרא שכל 60 ילדיו מתו בחייו. דברים נוראים! בעז נאלץ לשלם מחיר כבד של קבורת כל ששים ילדיו מפני שלא הזמין את מנוח לשמחותיו ובכך גרם לו צער. והדברים סתומים וטעונים באור!...

ה. מובא בגמרא (בבא בתרא ט"ז.) אמר רבי לוי: שטן ופנינה לשם שמים התכונו. פנינה צערה את חנה כדי שתתפלל על עקרותה, שראתה ברוח הקדש שעד שחנה לא תמלא כוס דמעות - לא תלד, והיתה פנינה שואלת אותה כל בקר: מדוע אינך מלבישה את ילדיך לתלמוד תורה?! וזאת כדי שתבכה ותתפלל ותזכה לילדים.

והקשה הגר"ח שמואלביץ זצ"ל (ב'שיחות מוסר' תשל"א כ"ד): אם התכונה פנינה לשם שמים, מדוע נענשה בענש הנורא שאבדה את עשרת בניה, שכל בן שחנה ילדה - קברה פנינה שנים?...

ו. מספרת הגמרא (כתובות ס"ב:): רב רחומי רגיל היה לבוא אל ביתו בכל ערב יום כפור. שנה אחת נמשך בלמודו והתעכב מלשוב לביתו, ואשתו, שצפתה לבואו - חלשה דעתה והורידה דמעה. הוי יתיב באגרא (היה יושב בגג), נפחתה קרקעית העליה מתחתיו, ומת.

והקשה הגר"ח שמואלביץ זצ"ל (שם מאמר כ"ד): אם על אחור קל הזילה דמעה, כמה דמעות הזילה כשאבדה את בעלה?! אם כן למה נענש, הרי ענשה גדול פי כמה?

ז. גדולה מזו מצינו ברבי יוחנן ורב כהנא (בבא קמה קי"ז), שרצה ר' יוחנן לראות את רב כהנא, הרימו לר' יוחנן את גבות עיניו שכסו את עיניו, והוא ראה את רב כהנא מחיך, ולא באמת חיך אלא ששפתו נקרעה ממכה, והיה נראה כאלו מחיך. חלש דעתה ונח נפשה (נחלשה דעתו והוא נפטר) דרב כהנא. ומבהיל הדבר, שרב כהנא לא עשה מאומה, מה פשעו על שפתו השסועה שנדמית לר' יוחנן כלועגת ומחיכת, האם על זה מגיע מיתה לרב כהנא?

עתה נבאר, את היסוד לשאלות אלו אומר ה'גן רוה' בשם ה'קול אליהו': 'אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו' (כ"ב, כ"ב), ולכאורה תיבת 'כי' מיתרת, אלא שהתורה באה ללמדנו: אם אתה בא לצער את הזולת, גם אם כונתך לשם שמים - אסור! 'וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב' (כ"ב, כ"ג).

באר הגר"ח שמואלביץ זצ"ל, שבעברות שבין אדם לחברו - לא מועילה כונה טובה, ואפלו לשם שמים, כפי שמצינו בפנינה שהתכונה לשם שמים ואף על פי כן נענשה שמתו כמעט כל בניה, לפי שהפוגע בחברו, יהיו מחשבותיו אשר יהיו, הריהו כמכניס ידו לתנור אש ואין כונה טובה יכולה לשנות מאומה!

הסכנה שבעברה בין אדם לחברו היא כמציאות טבעית, 'התכונת או לא התכונת' - זה לא משנה, בין אדם לחברו זה אש, ועם אש לא מתעסקים! כל עולה קטנה עלולה להסתים באש! כל מי שמתעסק בשלום בית, יוכל להעיד כי מחלוקות ומריבות קשות יכולות היו להמנע אם הבעל או האשה היו חוסכים דבור אחד מפיהם. גם כשעוסקים עם חברים ושכנים, לכל מלה יש חשיבות, ובין איש לאשתו על אחת כמה וכמה. שחז"ל דמו מצב בבית שיש מריבה ל'אש', וכמו שמביאה הגמרא (סוטה י"ז.): 'איש ואשה זכו - שכינה ביניהם, לא זכו - אש אוכלתן'.

את הקשר בין מצב זה ל'אש' הסביר הגר"י קונשטט: בית יהודי דומה לבית המקדש, וכיון שכל עולה שהיתה נעשית בבית המקדש היתה כרוכה בשרפה, כאלעזר ואיתמר בני אהרן, או בת כהן שזנתה שדינה בשרפה, לכן גם בבית היהודי, הדומה לבית המקדש, כל עולה קטנה עלולה להסתים באש. ולכן יש לחשב יותר מפעמים לפני מעשה או דבור בין ד' קירות הבית. יש לקחת בחשבון את כל התוצאות העלולות להגרם מכך, ורק אם בטוחים שהכל 'גלאט' - אפשר לדבר... [הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א]