בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת משפטים

דבר העורך

פרשת משפטים מופיעה מיד לאחר מעמד הר סיני וקבלת עשרת הדברות שמופיעה בפרשת יתרו. והנה תאור מעמד הר סיני קדם קבלת עשרת הדברות מופיעה בסוף פרשתנו, לומר לך שהתורה היא כמו מטטלת ואין מקדם ומאחר בתורה.

פרשת משפטים היא הבסיס למשפט העברי, ואינה רק ספר חקים עתיק, אלא מפת דרכים לבנית חברה הוגנת, שויונית ומוסרית, שבה הצדק החברתי והדאגה לזולת עומדים בראש סדר העדיפויות, והיא משפיעה על יחסינו לזולת, למשפט ולעסוקנו עד ימינו. אומר המדרש (שמות רבה ל, י"ט): "אמר רבי אלעזר כל התורה תלויה במשפט, לכך נתן הקדוש ברוך הוא דינין אחר עשרת הדברות, לפי שהבריות מעבירין על הדין והוא נפרע מהם ומלמד את באי עולם, שלא הפך את סדום עד שעברה את הדין, שנאמר (יחזקאל ט"ז, מ"ט): 'גאון שבעת לחם ושלות השקט'. ואף ירושלים לא גלתה עד שעברה את הדין, שנאמר (ישעיה א, כ"ג): 'יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם', ולמה נתן הקדוש ברוך הוא כתר ליהודה, והלוא לא לבדו הוא גבור מכל אחיו, והלוא שמעון ולוי גבורים והאחרים, אלא שדן דין אמת לתמר, לכן נעשה דין העולם. עכ"ל.

כתוב בפרשה (כ"ד, י"ז-י"ח): "ומראה כבוד ה' כאש אכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה".

וברש"י: 'בתוך הענן' - ענן זה כמין עשן הוא, ועשה לו הקדוש ברוך הוא למשה שביל בתוכו.

כאשר הקדוש ברוך הוא רוצה לתת לבני ישראל את התורה הקדושה הוא מצוה את משה לעלות אל ההר שהיה מקף כלו בענן ומראה ה' נגלה אליו בתוך האש. ועולה לה התמיהה, הרי לא מצינו בשום מקום שעצם מציאותו של משה רבנו בתוך האש עוררה רשם גדול בעולם, שמשה שהיה בשר ודם הצליח לחיות במשך ארבעים יום וארבעים לילה בתוך מראה אש מבלי שיאנה לו כל רע, ולכאורה דבר זה היה צריך לעורר התפעלות עצומה. ומנגד רואים אנו שבזמן שאברהם אבינו השלך לכבשן האש באור כשדים, כל העולם כלו רגש ורעש על כך שאברהם זכה לצאת מתוך האש מבלי להפגע כלל, מדוע בזמן אברהם התרגשו כלם מהצלתו הפלאית, בעוד שמציאותו של משה בתוך האש במשך ימים ארכים לא עוררה שום תדהמה בעולם, ויש לדעת מהו ההבדל בין שני המקרים. ונראה לישב הענין שישנו הבדל מהותי בין אש התורה לאש הגשמית, שבעוד שאש גשמית היא שורפת ומכלה, הרי שאש התורה לא רק שהיא אינה שורפת את האדם, אלא אדרבה, היא אף מעניקה לו חיות.

ושרש ההבדל בין אברהם למשה, שאברהם השלך לאש גשמית ועל כן עצם יציאתו ממנה בחיים מגדרת נס גדול, ולפיכך היה זה בגדר נס גלוי שכל העולם רעש ממנו.

אך משה רבנו היה מצוי בתוך אש התורה ולכן מציאותו בתוך האש לא הרעישה את העולם מכיון שאש זו לא רק שאינה מכלה, אלא היא מעניקה חיים שהתורה נקראת 'סם חיים'.

חז"ל אומרים (ברכות ס"ג:) - ש"אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה", דהינו שהאדם מנמיך עצמו מפני התורה ועושה אותה כעקר, ובזכות זה שאדם מנמיך עצמו מפני התורה הוא זוכה שאש תורה תבער בעצמותיו ותחיה אותו.

ולעמת זאת אש התאוה הגשמית היא שורפת, וביכלתה להעביר את האדם הן מהעולם הזה, והן מהעולם הבא. לכן, על האדם להתבונן פנימה לעמק נשמתו, ולודא שהפנימיות שלו גוברת על הגשמיות תמיד.

משפטים - תוכן ענייני הפרשה

א. הלכות עבד עברי, עבד נרצע, ואמה עבריה (כ"א א'-י"א).

ב. משפט רוצח במזיד וגלות רוצח בשוגג לעיר מקלט.

ג. ענש החובל באביו ובאמו, הגונב נפש, ומקלל אביו ואמו.

ד. תשלומי אדם שהזיק (נזק, שבת, רפוי, צער ובשת), דיני ממית עבדו, דין דמי ולדות, ויציאת עבד כנעני בשן ועין שהשחית אדונו.

ה. דיני שור תם ושור מועד שהרגו אדם, עבד ובהמה, חיוב החופר בור או המסיר כסוי בור בתשלום נזקי הבור.

ו. דיני הגנב, ותשלומי הגונב שור ושה (כפל) וטבחו או מכרו (ארבעה וחמשה).

ז. דיני תשלומי נזקי בהמות בשן ורגל ונזקי האש.

ח. דיני השומרים ושבועתם: שומר חנם, שומר שכר, שואל ושוכר.

ט. דיני המכשף ועובד עבודה זרה (כ"ב, י"ז-י"ט).

י. אסור לצער גר, אלמנה ויתום בדבור ובמעשה, והענש.

יא. אסור למלוה לנהג כנושה, אסור רבית, ודיני משכון.

יב. האסור לקלל (כל אדם, ובודאי שלא את החשובים יותר ממנו שבעם ישראל).

יג. שלא לאחר נתינת תרומה בכורים ובכור.

יד. אסור טרפה (ונתינתה לכלב - כהכרת הטוב) אסור קבלת לשון הרע.

טו. הלכות עדות, והלכות הסנהדרין.

טז. השבת אבדה, אסור שקר, ואסור קבלת שחד.

יז. אזהרה נוספת שלא ללחץ את הגר.

יח. מצות שמטה, ואסור הזכרת ונתינת כבוד לעבודה זרה.

יט. שבת, פסח, בכורים, וסכות. אסור בשר בחלב.

כ. הבטחות ה' בכבוש ארץ ישראל, וברכותיו אם ישמרו את התורה.

כא. פרוט סדר קבלת התורה - נעשה ונשמע, ברית התורה. עלית משה רבנו להר סיני לארבעים יום.

"ואלה המשפטים"

הדא הוא דכתיב (תהלים קמ"ז, י"ט): 'מגיד דבריו ליעקב', פעם אחת אמר לו עקילס (אונקלוס) לאדרינוס (הקיסר היה דודו) המלך, רוצה אני להתגיר ולהעשות ישראל, אמר לו לאמה זו אתה מבקש, כמה בזיתי אותה, כמה הרגתי אותה, לירודה שבאמות אתה מבקש להתערב, מה ראית בהם שאתה רוצה להתגיר?

אמר לו, הקטן שבהם יודע היאך ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, מה נברא ביום ראשון ומה נברא ביום שני, כמה יש משנברא העולם, ועל מה העולם עומד, ותורתן אמת.

אמר לו, לך ולמד תורתן ואל תמול. אמר לו עקילס, אפלו חכם שבמלכותך וזקן בן מאה שנה אינו יכול ללמד תורתן אם אינו מל, שכן כתוב: 'מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי', ולמי? לבני ישראל. [שמות רבה ל, י"ב]

"ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר" (כ"ד, י') - הנושא בעל חברו

וברש"י: כמעשה לבנת הספיר, היא היתה לפניו בעת השעבוד לזכר צרתן של ישראל, שהיו משעבדים במעשה לבנים, עכ"ל. הקדוש ברוך הוא, שאין שכחה לפניו ואין דבר נפקד ממנו, בכל זאת, כדי להרגיש כביכול בצערם של ישראל, היה מציר לפניו בחוש מעשה לבנה כדי לזכר את צרתן של ישראל.

הנה כתוב בתהלים (קי"ט, צ"ו): 'לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד'. ונשאלת השאלה, הרי יש מנין קצוב לכמות המצוות שיש בתורה - תרי"ג מצות, ואין יותר מזה, ואם כן מה הכונה במה שאומר דוד המלך 'רחבה מצותך מאד'? מסביר 'חובות הלבבות' (בהקדמה): אכן מנין המצוות הוא תרי"ג, אבל מצוות הלבבות - אין שעור לגדלן ולעמקן, ועליהן אמר דוד המלך 'רחבה מצותך מאד'. ודבריו תמוהים, הרי גם מצוות הלבבות נמנות בתרי"ג מצוות, כאהבת ה' ויראת ה', ואיך שיך לומר עליהן 'רחבה מצותך מאד'? והבאור לכך הוא: למצוות המעשיות יש שעור וגבול, כהנחת תפלין - המצוה היא עצם ההנחה, וכשאדם הניח תפלין על ידו ועל ראשו - הוא קים וסים בזה את עשית המצוה. אך מצוות וחיובים התלויים בלב - אין להם שעור, אפשר להרחיב אותם עד בלי די באיכות ובעמק. זו כונת הפסוק 'רחבה מצותך מאד', מצוות הלבבות - רחבות הן, אפשר להעמיקן ולהרחיבן בלי גבול ושעור.

כאן בפרשה מוצאים אנו דגמה נפלאה עד כמה גדול ועמק החיוב להיות נושא בעל עם חברו, עד שאפלו אצל הקדוש ברוך הוא, שאין לפניו שכחה, מנחת היתה לבנה להזכיר צרתן של ישראל, כי כל כך רחב הוא ענין נושא בעל עם חברו. והנה, בשעה שגדל משה רבנו בבית פרעה, נתן לבו ועיניו לראות בסבלות בני ישראל, המדרש (שמות רבה א, כ"ז) מתאר שמשה לא הסתפק בראיה, אלא פעל ועשה: "משה היה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם... והיה נותן כתפיו ומסיע לכל אחד ואחד מהן" (בנשיאת הלבנים).

משה רבנו לא הסתפק בהשתתפות בלב, אלא יצא בפעל מבית פרעה והלך לעזר לבני ישראל. הוא נשא יחד אתם לבנים, ולמרות שבכך העמיד את חייו בסכנה, כי פרעה עשוי היה לחשש כי מבני העבריים הוא, והיה עליו למות ביאור, אך משה לא שת לבו לסכנה, אלא נשא בפעל בעל עם בני ישראל. וגם בכך עדין לא הסתפק, אלא הרג את המצרי הנוגש והוכיח את המכה, למרות שהיה זה סכנת חיים בשבילו, כפי שבסוף גזר עליו פרעה דין מות. [דעת שרגא]

רבותינו במסכת אבות (ו, ו) קבעו שאחד מ-48 קניני התורה הוא: נושא בעל עם חברו.

אומרת הגמרא (מנחות ק"י.): חז"ל אומרים כי במקרים מסימים בטולה של תורה זהו יסודה.

רש"י מפרש: כגון שמבטל תורה ללוית המת או להכנסת כלה (מצוות שהן חסד). כלומר, המצוה של נשיאה בעל עם חברו (בארועי שמחה או צער) גדולה כל כך, שהיא נחשבת כחלק מהתורה עצמה, ומקבל עליה שכר כאלו יושב ועוסק בה.

ללמדנו, החיוב להיות נושא בעל עם חברו - רחב ומקיף מאוד, ומה שאפשר להוסיף, חיבים להוסיף - 'רחבה מצותך מאד'.

"אם אדניו יתן לו אשה... האשה וילדיה תהיה לאדניה והוא יצא בגפו" (כ"א, ד) - ה' יתברך קובע את הזווג - ספור

במדרש רבה (בראשית ס"ח, ד) מספר: מטרונה אחת שאלה את רבי יוסי בר חלפתא: לכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא עולמו? אמר לה: בששה ימים, כפי שכתוב (שמות כ', י'): 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ'.

אמרה לו: מה הוא עושה מאז ועד עכשו? אמר לה: יושב ומזוג זווגים, בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני.

אמרה לו: זו היא אמנותו? אף אני יכולה לעשות כן, עבדים ושפחות יש לי, לשעה קלה אני יכולה לזוגן.

אמר לה, אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף. מה עשתה, לקחה אלף עבדים ואלף שפחות, והעמידה אותן שורות שורות. אמרה: פלוני ישא לפלונית, ופלונית תנשא לפלוני, וזווגה אותן בלילה אחד.

למחרת באו אליה אחד ראשו פצוע, אחד ללא עין, אחד רגלו שבורה. אמרה להם: מה התרחש אתכם? זו אמרה: איני רוצה לזה, וזה אמר: איני רוצה לזו, מיד שלחה והביאה את רבי יוסי בר חלפתא. אמרה לו, אין אלו-ה כאלהכון ואמת היא תורתכם, נאה ומשבחת ויפה אמרת.

אמר לה: לא כך אמרתי לך שקשה היא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף?! וזהו מה שנאמר בתהלים (ס"ח) 'אלקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות' - בכי ושירות. מי שרוצה - אומר שירה, ומי שלא רוצה - בוכה.

מספר על הסולטן התורכי ששאל את החכם באשי, ראש הרבנים, מה מעשיו של הבורא מששת ימי בראשית ועד היום? סח לו הרב את דברי המדרש הנ"ל.

אמר לו הסולטן: שוטה היתה אותה מטרוניתה, אין לזוג אלף עבדים ואלף שפחות כלאחר יד, אבל אחת לאחד, גם אני יכול! השיבו החכם באשי כתשובת רבי יוסי: אם קלה היא בעיניך, קשה היא בפני הקדוש ברוך הוא!

אמר הסולטן: הנה הו'זיר - ראש השרים, התאלמן זה עתה ואני אשיאו אשה! יצא לרחוב העיר וראה נערה נאה וחסודה אשר מצאה חן בעיניו. שאל לשמה ולמשפחתה, והיתה בת שועי הארץ. נתן בידה מכתב ואמר לה: לכי לו'זיר, תני לו את המכתב ויתן הוא לך 10 דינרי זהב! נטלה הנערה את המכתב מבלי שתדע את תכנו.

בדרכה לארמון הו'זיר פגשה בדרכה קבצנית זקנה פושטת יד, שהתחננה לפניה: אנא גברתי, נדבה! נכמרו רחמיה של הנערה, אך לא היה לה כסף בידה.

לפתע צץ רעיון במוחה: 'לכי לארמון הו'זיר', אמרה לה, 'תני לו מכתב זה. הוא יתן לך תמורתו 10 דינרי זהב, ותתכלכלי בהם שבועות רבים'.

נטלה הזקנה את המכתב ופנתה לדרכה. כעבר מספר ימים הסב הסולטן עם הו'זיר לסעודה.

ראה הסולטן כי הוזיר בוחר מעדנים רכים ונמוחים כקביות רחת לקום מסכרות ושם בצקלונו.

תמה הסולטן על כך, והו'זיר הסביר לו: הלא עתה שלחת לי ישישה רועדת, חסרת שנים וחולת חניכים, ופקדת עלי לשאתה לאשה. לא הרהרתי אחרי דבריך וקימתי את הצווי שלך. הרשה נא לי להביא לה מעדנים לשמחה... חשכו עיני הסולטן, קרא לחכם באשי ואמר לו: אלקיכם אמת ותורתכם אמת, ומהשם אשה לאיש! [מעשה הגדולים י"ט]

"נפש תחת נפש" (כ"א, כ"ג) - בין אדם לחברו - אש - לקט ספורים

א. בגמרא שמחות (פ"ח, ובתנא דבי אליהו ל') מספר שכשהוציאו את רבי ישמעאל ורבי שמעון בן גמליאל מעשרה הרוגי מלכות להריגה, היה רבי ישמעאל בוכה. אמר לו רבי שמעון: אברך, בשתי פסיעות אתה נתון בחיקם של צדיקים ואתה בוכה?

אמר לו: אני בוכה על שאנו נהרגים כשופכי דמים וכמחללי שבתות. אמר לו: שמא בסעודה היה יושב וישן, ובאה אשה לשאל על טהרות שלה, ואמר לה השמש, ישן הוא!

והתורה אמרה (שמות כ"ב, כ"ב-כ"ג): 'אם ענה תענה אתו'... והרגתי אתכם בחרב'. הדברים לכאורה מוזרים, האם רב אינו צריך לאכל ולישן? האם אשה שזכתה להכנס ולדבר אישית עם מנהיג הדור נעלבה כל כך שנאלצה להמתין מספר דקות.

ב. מובא במדרש: בנימין גרם לשבטים לקרע כשנמצא הגביע באמתחתו, והיכן נפרע לו? בשושן הבירה: 'ויקרע מרדכי את בגדיו' (אסתר ד). הדברים מבהילים! הרי בנימין לא גנב את הגביע, הגביע הטמן באמתחתו ללא ידיעתו ולא היה לו קשר למעשה.

ועוד, הסבה להטמנת הגביע היתה מכירת יוסף, ואף לזה לא היה קשור בנימין. ואף על פי כן נענש. שאלת המדרש מדוע יענש בנימין על שקרעו האחים בגדיהם בגללו, הרי הוא לא עשה כל מעשה ולא היה לו קשר למעשה?...

ג. כאשר אברהם אבינו היה חולה עקב מלתו, הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה כדי שלא יהיו עוברים ושבים ולא יצטרך אברהם לטרח בהכנסת אורחים. אברהם מצטער על כך, והקדוש ברוך הוא שלח לו מלאכים בדמות ערביים. למרות שאברהם דבר באותו זמן עם השכינה, וגם הבין שהקדוש ברוך הוא דאג שלא להטריחו בחוליו - רץ אברהם לקראתם ורוצה להזמינם לביתו. אבל יש בעיה: האורחים נראים ערביים, והם משתחוים לאבק רגליהם. ואסור לאברהם להכניס את אבק רגליהם, שהוא חלק מעבודה זרה, לביתו. אסור לו לומר בפרוש דבר זה, כי זה יפגע בהם. מצד שני, לותר על הכנסת אורחים הוא אינו מוכן.

מה העצה לקים מצות הכנסת אורחים ולא להכניס עבודה זרה הביתה? 'יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם' (בראשית י"ח, ד'). ובגמרא (בבא מציעא פ'"ו:) מובא: 'אמרו לו: וכי בערביים חשדתנו המשתחוים לאבק רגליהם? כבר יצא ממנו ישמעאל', ופרש רש"י: ממך יצא בן הרגיל לעשות כן - להשתחוות לאבק הרגלים. והוא פליאה עצומה! הרי עשה אברהם מעשה נפלא, גם לא עבר על עבודה זרה וגם לא נמנע מהכנסת אורחים ולמה נענש?...

ד. הגמרא (בבא בתרא צ"א) מספרת: 'אמר רבה בר רב הונא אמר רב: 120 משתאות עשה בעז לבניו, שנאמר (שופטים י"ב, ט'): "ויהי לו שלשים בנים ושלשים בנות שלח החוצה ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ". וכל אחת ואחת עשה שתי משתאות, אחד בבית אביו ואחד בבית חמיו, ובכלן לא זמן את מנוח. אמר: אין לו בנים, במה יפרע לי?

המהרש"א מדגיש: מה שלא הזמין בעז את מנוח - לא נבע מכונה רעה. מקבל היה שהאורח מביא מתנה לחתנה, ואת שוי המתנה היה המקבל מחזיר לנותן כשהוא יערך חתנה. בעז ידע שלא יוכל להחזיר למנוח 120 מתנות, כיון שלמנוח אין ילדים, והוא לא יעשה חתנה. לכן לא רצה לקבל מתנות חנם, ולא הזמין את מנוח לשמחותיו.

מה קרה לבעז, על אף שעשה לשם שמים? מספרת הגמרא שכל 60 ילדיו מתו בחייו. דברים נוראים! בעז נאלץ לשלם מחיר כבד של קבורת כל ששים ילדיו מפני שלא הזמין את מנוח לשמחותיו ובכך גרם לו צער. והדברים סתומים וטעונים באור!...

ה. מובא בגמרא (בבא בתרא ט"ז.) אמר רבי לוי: שטן ופנינה לשם שמים התכונו. פנינה צערה את חנה כדי שתתפלל על עקרותה, שראתה ברוח הקדש שעד שחנה לא תמלא כוס דמעות - לא תלד, והיתה פנינה שואלת אותה כל בקר: מדוע אינך מלבישה את ילדיך לתלמוד תורה?! וזאת כדי שתבכה ותתפלל ותזכה לילדים.

והקשה הגר"ח שמואלביץ זצ"ל (ב'שיחות מוסר' תשל"א כ"ד): אם התכונה פנינה לשם שמים, מדוע נענשה בענש הנורא שאבדה את עשרת בניה, שכל בן שחנה ילדה - קברה פנינה שנים?...

ו. מספרת הגמרא (כתובות ס"ב:): רב רחומי רגיל היה לבוא אל ביתו בכל ערב יום כפור. שנה אחת נמשך בלמודו והתעכב מלשוב לביתו, ואשתו, שצפתה לבואו - חלשה דעתה והורידה דמעה. הוי יתיב באגרא (היה יושב בגג), נפחתה קרקעית העליה מתחתיו, ומת.

והקשה הגר"ח שמואלביץ זצ"ל (שם מאמר כ"ד): אם על אחור קל הזילה דמעה, כמה דמעות הזילה כשאבדה את בעלה?! אם כן למה נענש, הרי ענשה גדול פי כמה?

ז. גדולה מזו מצינו ברבי יוחנן ורב כהנא (בבא קמה קי"ז), שרצה ר' יוחנן לראות את רב כהנא, הרימו לר' יוחנן את גבות עיניו שכסו את עיניו, והוא ראה את רב כהנא מחיך, ולא באמת חיך אלא ששפתו נקרעה ממכה, והיה נראה כאלו מחיך. חלש דעתה ונח נפשה (נחלשה דעתו והוא נפטר) דרב כהנא. ומבהיל הדבר, שרב כהנא לא עשה מאומה, מה פשעו על שפתו השסועה שנדמית לר' יוחנן כלועגת ומחיכת, האם על זה מגיע מיתה לרב כהנא?

עתה נבאר, את היסוד לשאלות אלו אומר ה'גן רוה' בשם ה'קול אליהו': 'אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו' (כ"ב, כ"ב), ולכאורה תיבת 'כי' מיתרת, אלא שהתורה באה ללמדנו: אם אתה בא לצער את הזולת, גם אם כונתך לשם שמים - אסור! 'וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב' (כ"ב, כ"ג).

באר הגר"ח שמואלביץ זצ"ל, שבעברות שבין אדם לחברו - לא מועילה כונה טובה, ואפלו לשם שמים, כפי שמצינו בפנינה שהתכונה לשם שמים ואף על פי כן נענשה שמתו כמעט כל בניה, לפי שהפוגע בחברו, יהיו מחשבותיו אשר יהיו, הריהו כמכניס ידו לתנור אש ואין כונה טובה יכולה לשנות מאומה!

הסכנה שבעברה בין אדם לחברו היא כמציאות טבעית, 'התכונת או לא התכונת' - זה לא משנה, בין אדם לחברו זה אש, ועם אש לא מתעסקים! כל עולה קטנה עלולה להסתים באש! כל מי שמתעסק בשלום בית, יוכל להעיד כי מחלוקות ומריבות קשות יכולות היו להמנע אם הבעל או האשה היו חוסכים דבור אחד מפיהם. גם כשעוסקים עם חברים ושכנים, לכל מלה יש חשיבות, ובין איש לאשתו על אחת כמה וכמה. שחז"ל דמו מצב בבית שיש מריבה ל'אש', וכמו שמביאה הגמרא (סוטה י"ז.): 'איש ואשה זכו - שכינה ביניהם, לא זכו - אש אוכלתן'.

את הקשר בין מצב זה ל'אש' הסביר הגר"י קונשטט: בית יהודי דומה לבית המקדש, וכיון שכל עולה שהיתה נעשית בבית המקדש היתה כרוכה בשרפה, כאלעזר ואיתמר בני אהרן, או בת כהן שזנתה שדינה בשרפה, לכן גם בבית היהודי, הדומה לבית המקדש, כל עולה קטנה עלולה להסתים באש. ולכן יש לחשב יותר מפעמים לפני מעשה או דבור בין ד' קירות הבית. יש לקחת בחשבון את כל התוצאות העלולות להגרם מכך, ורק אם בטוחים שהכל 'גלאט' - אפשר לדבר... [הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א]

"הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי" (כ"ג, כ) - הנני בידך, כחמר ביד היוצר - ספור

"את הספור הבא ספר רבי בנימין מהודאהז, אוד מצל מאש: הייתי ילד צעיר לימים כשהגיעו הרוצחים הגרמנים ימ"ש להונגריה. לא הייתי בקי כל כך בהתרחשיות הפוליטיות, אבל הלילה בו נלקח אבא נותר צרוב בזכרוני.

חילים הונגרים נכנסו הביתה באמצע הלילה, קראו בשמו של אבא והודיעו לו שהוא מגיס לצבא ההונגרי ומכרח לצאת מיד. אמא ארזה בקדחתנות כמה פריטים נחוצים ודחפה לתוך ידו. כשעמד שם, ליד הדלת, כשחילים מימינו ומשמאלו, סובב לעברנו את פניו ואמר לכלנו משפט אחד: 'היום, כאשר כלנו במצב סכנה, ואין מי יודע מה טוב יותר עבורו, לא כדאי שאדם יבחר לעצמו את גורלו, אלא רק ילך להיכן שיוליכוהו מן השמים ויקים בנפשו: "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו" (שמואל ב' כ"ד, י"ד)'. דמעות רבות נשפכו בביתנו בלילה ההוא.

בבקר התעשתה אמא, ואצה לברר מה עושים השכנים, איך חושבים יהודים אחרים להציל את הילדים. נודע לה כי הרב מנסים להסתיר את ילדיהם בבתי אכרי הסביבה, שהסכימו להחביא ילדים תמורת העסקתם בעבודות שונות.

חלק מאנשי העירה שלחו את ילדיהם למנזרים, אולם אמא סרבה לשמע על כך. היא חזרה הביתה במרוצה וזרזה אותנו לצאת אתה לעבר מקום המפגש עם האכרים. בדרך הסבירה לנו את פרטי התכנית. היינו שבעה ילדים. שלבנו ידינו זה בזה והשתדלנו להדביק את קצב פסיעותיה המהיר של אמא.

"כשהגענו למקום כבר המתינו שם רבים מאנשי העירה. המתח נתן היה למישוש. האם יגיעו האכרים, או שהבטחותיהם שוות כקליפת השום? האם יסכימו לקחת את כלם, או שיהיו כאלו שיאלצו לשוב כלעמת שבאו?! עמדנו וחכינו במשך שעה ארכה, כשלפתע נראה מרחוק הגוי הראשון.

כשהתקרב מעט הצלחנו להתרשם ממראהו - גוי אוסטרי. שערות ראשו סדורות וזקנו מגדל ונאה. כל חזותו עשתה רשם של אדם הגון. הוא הרים את עיניו אל קבוצת האנשים שמולו, ורפרף עליהם במבטו כדי לקלוט ידים עובדות.

תוך רגעים ספורים הקיף אותו מעגל הדוק של מבוגרים וילדים חפצים בחיים. אמא נטלה אותנו בידיה ופנתה לעברו.

כשעשתה את הפסיעה הראשונה נתקפתי בחרדה. זכרון דברי אבא עמד עדין חי מול עיני. משכתי אותה במעילה כשאני בוכה וצורח. זעקתי: 'אבא אמר לא לבחר"!...

"אמא נעצרה על עומדה ולא פסעה לעברו אפלו פסיעה אחת. הגוי סקר את ה'שוק'. הוא בחר לו עוד ילד ועוד ילד מן המעגל שהקיף אותו. בסופו של דבר עזב את המקום עם קבוצה גדולה של בני-מזל. אנחנו נותרנו על מקומנו. למרבה הנס לא עוד הרבה זמן המתנו כך.

כעבר זמן מה הגיע גוי אחר וצרף אותנו לקבוצה שלו. אמא חזרה הביתה לחפש מקום מחבוא עבור עצמה. אנחנו, הבנים, עבדנו מספר חדשים אצל כפרי יערן. כך חלפו עלינו הימים, עד שהגיעה בשורת השחרור.

כשהשתחררנו, פנינו לראות מה שלום החברים מן הקבוצה במשק הסמוך הקרוב אלינו - תחת פקוחו של הגוי האוסטרי. כשהתקרבנו למקום, נגלה לעינינו מחזה אים: כלם היו שרועים על האדמה הרוגים!

מה קרה? ברגע שנודע לגוי האוסטרי על השחרור, פקד על כל הילדים שבחסותו לשכב ארצה, ובדם קר רצח את כלם ביריות אקדח. בחסדי השם נצלנו.

בשבת אחרי הצהרים חזרנו לביתנו ומצאנו את אבא יושב לבדו ומזמר 'בני היכלא'. לבדו ישב, אולם הנה התקבצו ובאו הביתה כל שבעת ילדיו, אחד מהם לא נעדר.

מאז נקבע בלבי הדבר כדרך חיים: לא לבחר! כי אם להיכן שהשם יתברך מוליך אותי - הנני הולך! מעולם לא בקשתי מה שקוראים 'פרוטקציה', אף פעם לא חפשתי רופא טוב יותר, ואפלו בעניני שדוכים של צאצאי הריני נוהג בדרך זו - אני הולך רק להיכן שקוראים לי, ונזהר מאד שלא לפנות למקום אחר ולא ללכת לשום מקום שלא הקרה השם יתברך לפני. אינני אץ להעשיר, אינני חושש אף פעם שמא מישהו יקדימני או יחטף לי, ובסייעתא דשמיא הצלחתי בכל עניני.

'בן אדם, הלא ידעת כי השם יתברך רועה ישראל כרועה עדרו, לכן הוי צופה לו, והימסר לו בכל דבריך, וקרא בכל יום: "מזמור לדוד ה' רעי", והוא יודע הטוב לך ויעשה' (ספר 'חרדים').

"הנני בידך, כחמר ביד היוצר". ['הנני בידך']

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]