"זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים" (י"ג, ג) - ספור

פעם התקים דין תורה בבית דינו של רבי נסים קרליץ זצ"ל, בין שכן אחד לשאר השכנים בבנין. השכנים רצו להרחיב את דירותיהם, אך אחד השכנים התנגד לכך בנחרצות.

רבי נסים נסה לדבר עם האיש בצורה ענינית, אך נוכח לדעת כי לפניו אגוז קשה לפצח.

מדבר היה ביהודי מבגר, נצול שואה, אשר שפע מרירות וטינה. הצדדים החלו להשמיע את טענותיהם וחלופי הצעקות העכירו את האוירה. ואז, לפתע, עצר הרב את הדיון. הוא פנה ברכות אל השכן המבגר ואמר לו: "ספר לי, באיזה מחנה השמדה היית בשנות המלחמה"?...

היהודי החל לספר את תלאותיו בימי הזעם, ורבי נסים ועמו כל הדינים ישבו והאזינו לתאוריו הקשים.

הנוכחים הרהרו בלבם: מדוע הרב מדבר אתו על ההיסטוריה שלו? מה זה נוגע לעניננו? עזבנו את ה'כולל' והעבודה כדי לדון דין תורה ולא כדי לשמע זכרונות מימי השואה, יש לסים את הדיון ולהכריע מי צודק!

אך רבי נסים ישב והקשיב ליהודי בסבלנות, ולאחר שסים הוא אף בקש ממנו ברכה, באמרו: "יהודי שסבל סבל נוראי שכזה - יש לו זכויות גדולות בשמים"!

ואז פנה רבי נסים אל היהודי המבגר: "כעת אמר לי, מה אנחנו עושים עם השכנים, כיצד פותרים את הבעיה"?

"כבוד הרב, אני מוכן לפשרה", השיב האיש במפתיע... מה גרם לו לשנות את עמדתו ולהתהפך במאה שמונים מעלות? רבי נסים, בחכמתו, הבין כי עקשנותו של אותו יהודי נצול שואה נבעה מכך שהוא חש כי לאיש לא אכפת ממנו. כאשר הטה הרב אזן לספורו והזדהה עם כאבו, העניק לו את התחושה שהוא חשוב בעיני אחרים ויש מי שאכפת להם ממנו, בבת אחת התיתר הדיון והעמות עם השכנים... [שש באמרתך - שמות]