דבר העורך

בפרשתנו מתארות שלשת המכות האחרונות שהקדוש ברוך הוא הכה את מצרים והיא המשך לפרשת וארא.

התשעית בעשר המכות - מכת החשך, מתארת (י', כ"א-כ"ט) כמכה יחודית ביותר - לא רק בגלל עצמתה, אלא גם בשל השלוב המיחד בין פגיעה פיזית לרוחנית, ובין השפעתה על המצרים לבין ההגנה על בני ישראל.

המדרש (תנחומא ב, ג) מתאר את עצמת המכה: "וימש חשך" - כמה היה אותו חשך? אמרו רבותינו זכרונם לברכה: עבה כדינר, שנאמר: וימש חשך.

"ויט משה את ידו על השמים ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים" - אמרו רבותינו זכרונם לברכה: שבעה ימים של חשך היו. כיצד? שלשה ימים הראשונים מי שהיה יושב ובקש לעמד, עומד. והעומד שבקש לישב, יושב. שלשה ימים האחרונים, כל מי שהיה יושב, לא היה יכול לעמד. והעומד אינו יכול לישב. ומי שהוא רבוץ, לא היה יכול לזקף.

וברש"י: ולמה הביא עליהם חשך, שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה, כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הם לוקין כמונו. ועוד, שחפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידנו כלום, אומר לו, אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא (הכונה לרכוש שלהם).

החשך מסמל את חוית העבדות עצמה - בידוד, חסר תנועה ויאוש - והוא גורם לתפנית אמתית אצל פרעה, שמתחיל להבין את כוחו של ה' מעבר לטבע.

החשך מסמל תקופות של הסתר פנים והתלבטויות פנימיות בחיים, שבהן האדם מרגיש תקוע ומבדד, ומרגיש שאף אחד אינו יכול לעזר לו. בחשכה רוחנית כזו, כש"לא ראו איש את אחיו" - כלומר, כשאנחנו לא רואים את הזולת ולא מקבלים ממנו תמיכה - קשה מאוד להתרומם ולהתקדם בעבודת ה' או במאבקים אישיים, חיצוניים ופנימיים. הרעיון הוא שתמיכה הדדית היא המפתח: לתת יד וכתף לאחר, במיחד בזמנים קשים, זה מה שמאפשר לנו "לקום" ולצאת אל האור.

והרב סולוביצ'יק אמר, החשך אינו סוף, אלא הזמנה לצאת ממנו יחד, כעם.

מכת החשך, אם כן, אינה רק ענש - היא שעור על כוחו של ה' יתברך, על חלשת האדם ועל הפוטנציאל לגאלה.

ברם, עלינו לדעת גם כשאדם נמצא "בחשך" מכל מיני סבות, הכל מדוד מן השמים ובמנון המדיק לכל אדם והרי כבר נאמר באיוב (כ"ח, ג): "קץ שם לחשך", דהינו כל דבר בסוף חולף ולשאב עידוד מכך. ואפשר ללמד מהאדם הראשון שסלק מגן עדן כתוצאה מאכילה מעץ הדעת. כשירדה החשכה חשב שהוא מחזיר את נשמתו לבורא העולם, והלך לישן, והנה בבקר הוא מתעורר רואה את האור ומבין שהוא חי, מיד הוא אמר את מזמור צ"ב בתהלים: "מזמור שיר ליום השבת, טוב להדות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות"...

כלומר כשמגיע החשך ואז הלילה, אדם הולך לישן מתוך אמונה שהוא יתעורר בבקר שהאור יפציע. כך היא הגלות שבה אנחנו נמצאים. אנו מאמינים בני מאמינים בביאת משיח צדקנו שיצאנו מאפילה לאורה.

יזכנו ה' לראות באורו של משיח כפי שנאמר (ישעיהו ס, ב): "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה".