בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת בא

דבר העורך

בפרשתנו מתארות שלשת המכות האחרונות שהקדוש ברוך הוא הכה את מצרים והיא המשך לפרשת וארא.

התשעית בעשר המכות - מכת החשך, מתארת (י', כ"א-כ"ט) כמכה יחודית ביותר - לא רק בגלל עצמתה, אלא גם בשל השלוב המיחד בין פגיעה פיזית לרוחנית, ובין השפעתה על המצרים לבין ההגנה על בני ישראל.

המדרש (תנחומא ב, ג) מתאר את עצמת המכה: "וימש חשך" - כמה היה אותו חשך? אמרו רבותינו זכרונם לברכה: עבה כדינר, שנאמר: וימש חשך.

"ויט משה את ידו על השמים ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים" - אמרו רבותינו זכרונם לברכה: שבעה ימים של חשך היו. כיצד? שלשה ימים הראשונים מי שהיה יושב ובקש לעמד, עומד. והעומד שבקש לישב, יושב. שלשה ימים האחרונים, כל מי שהיה יושב, לא היה יכול לעמד. והעומד אינו יכול לישב. ומי שהוא רבוץ, לא היה יכול לזקף.

וברש"י: ולמה הביא עליהם חשך, שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה, כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הם לוקין כמונו. ועוד, שחפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידנו כלום, אומר לו, אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא (הכונה לרכוש שלהם).

החשך מסמל את חוית העבדות עצמה - בידוד, חסר תנועה ויאוש - והוא גורם לתפנית אמתית אצל פרעה, שמתחיל להבין את כוחו של ה' מעבר לטבע.

החשך מסמל תקופות של הסתר פנים והתלבטויות פנימיות בחיים, שבהן האדם מרגיש תקוע ומבדד, ומרגיש שאף אחד אינו יכול לעזר לו. בחשכה רוחנית כזו, כש"לא ראו איש את אחיו" - כלומר, כשאנחנו לא רואים את הזולת ולא מקבלים ממנו תמיכה - קשה מאוד להתרומם ולהתקדם בעבודת ה' או במאבקים אישיים, חיצוניים ופנימיים. הרעיון הוא שתמיכה הדדית היא המפתח: לתת יד וכתף לאחר, במיחד בזמנים קשים, זה מה שמאפשר לנו "לקום" ולצאת אל האור.

והרב סולוביצ'יק אמר, החשך אינו סוף, אלא הזמנה לצאת ממנו יחד, כעם.

מכת החשך, אם כן, אינה רק ענש - היא שעור על כוחו של ה' יתברך, על חלשת האדם ועל הפוטנציאל לגאלה.

ברם, עלינו לדעת גם כשאדם נמצא "בחשך" מכל מיני סבות, הכל מדוד מן השמים ובמנון המדיק לכל אדם והרי כבר נאמר באיוב (כ"ח, ג): "קץ שם לחשך", דהינו כל דבר בסוף חולף ולשאב עידוד מכך. ואפשר ללמד מהאדם הראשון שסלק מגן עדן כתוצאה מאכילה מעץ הדעת. כשירדה החשכה חשב שהוא מחזיר את נשמתו לבורא העולם, והלך לישן, והנה בבקר הוא מתעורר רואה את האור ומבין שהוא חי, מיד הוא אמר את מזמור צ"ב בתהלים: "מזמור שיר ליום השבת, טוב להדות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות"...

כלומר כשמגיע החשך ואז הלילה, אדם הולך לישן מתוך אמונה שהוא יתעורר בבקר שהאור יפציע. כך היא הגלות שבה אנחנו נמצאים. אנו מאמינים בני מאמינים בביאת משיח צדקנו שיצאנו מאפילה לאורה.

יזכנו ה' לראות באורו של משיח כפי שנאמר (ישעיהו ס, ב): "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה".

בא - תוכן ענייני הפרשה

א. המשך המכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים:

ארבה - ההתראה והמכה (י', א-כ). חשך - המכה (י', כא-כט).

בכורות - התראה על מכת בכורות, וסיום דברי משה רבנו לפרעה (י"א, א-י).

ב. תחלת צווי המצוות למשה בארץ מצרים:

א. ב-א' ניסן, הראה ה' למשה ואהרן את מולד הלבנה.

ב. צווי קדוש החדשים והשנים ע"י הסנהדרין.

ג. מצות פסח מצרים: לקחת ב-י' ניסן שה לקרבן פסח.

ד. ביום י"ד בניסן "בין הערבים" לשוחטו, ולסמן את פתחי בתיהם בדם השה, ובליל ט"ו לאכל את בשרו הצלוי באש, עם מצות ומרור, בעוד שהם מוכנים ליציאה ומאידך מצוים לא לצאת מביתם כל הלילה.

ה. מצוות פסח לדורות: לחג את היום (ט"ו ניסן) באסור מלאכה, וחג - קרבנות לה' שבעת ימים, ושלא יאכל ושלא ימצא חמץ בבתי בני ישראל.

ג. עם ישראל קבל על עצמו לקים את מצוות הפסח, ולקים מצות ספור הצלתם ע"י חמשה דברים [הגדה של פסח, פרשת ציצית, ברכות אמת ויציב, ואמת ואמונה].

ד. מכת בכורות: בליל השמורים, ליל ט"ו ניסן, ה' עובר בכל ארץ מצרים וכל בכורי מצרים מתו, ולאחר שפרעה עצמו והמצרים - מתחננים לעם ישראל שיצאו, ואף נתנו לישראל כסף זהב ושמלות - ב-"עצם היום הזה", בדיוק 430 שנה מברית בין הבתרים - יוצא עם ישראל ממצרים.

ה. דיני אכילת קרבן פסח: כדרך מלכים, בחבורה אחת, אסור לשבר עצם, ואין להותיר מהקרבן, ואסור לגוי, ולישראל מומר או ערל - לאכל ממנו.

ו. פרשת 'קדש לי כל בכור': דיני הקדשת בכור אדם, בכור שור ושה, ופדיון פטר (בכור) החמור - זכר למכת בכורות, מצות תפלין של יד ושל ראש.

ז. פרשת 'והיה כי יביאך': מצות זכרון יציאת מצרים, ומצוות פסח - אכילת מצה, אסור חמץ, והגדה בליל הסדר, ומצות קדשת בכורות, ומצוות תפלין של יד ושל ראש, זכר ליציאת מצרים (יג).

"ויעל הארבה..." (י, י"ד)

'ארבה' הוא שם כללי לסוגי החגבים, כמו שאמר רבי אבימי בן רבי אבהו (מסכת חלין ס"ג:): 800 מיני חגבים ישנם בעולם, ושבעה שמות נקראים: ארבה, חגב, סלעם, חרגול, ילק, חסיל וגזם. ומענין מה שכתב הירושלמי (ברכות ו' ה"ג): ראה 'גובאי' (וזהו סוג חגבים טהורים) אומר 'ברוך דין האמת'.

ובירושלמי (תענית פ"ג ה"ו) מובא: "למה נקרא שמו חסיל - שמחסל את הכל, ולמה נקרא שמו גובאי - שגובה דין אדוניו". ופרש שם ב'קרבן העדה' שבעוון הדור הוא בא.

"ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'" (י, ב) - "יושב בשמים ישחק ה' יושב בשמים ילעג למו"

וברש"י: התעללתי - שחקתי.

וברמב"ן: כי אני מצחק בו, שאני מכביד את לבו ועושה הנקמות בו כטעם "יושב בשמים ישחק ה' יושב בשמים ילעג למו" (תהלים ב, ד).

כתב ב'באר יוסף': מדברי רש"י והרמב"ן מבאר שמצות ספור יציאת מצרים כוללת גם את הספורים אודות מה ששחק והתל הקב"ה במצרים, ובאר שם ב-ד' אפנים איך ומה היה השחוק ששחק בהם הקב"ה. ונראה לבאר, שהנה הקב"ה הורה לפרעה לשלח את בני ישראל מארצו. פרעה התעקש ולא רצה לשלחם, וחשב שירויח בזה שבני ישראל ישארו במצרים לעולם, ויהיו לו עבדים לעולם ועד. ומה הרויח בעקשותו? לבסוף גם שלח את בני ישראל, גם הנחילם את ממון מצרים, גם ספג מכה אחר מכה וכל מצרים מתו ובני ישראל נשארו חיים וקימים, והוא כעין המעשה ברבי יוסי בן קיסמא שנשבו שני בניו מירושלים ע"י שר אחד מאדם, שגזל אותם ושבאם. הלך רבי יוסי לשם ואמר לשר: טל מאה מנה ותן לי את שני בני, ולא רצה. הלך רבי יוסי, התענה והתפלל לפני הקב"ה להושיעו ולהשיב לו את שני בניו. שלח הקב"ה את המלאך מיכאל שילקה את השר בחולי גדול בבטנו, והיה צערו גדול ולא יכול היה לסבלו.

אמרו לו אוהביו: שמא חלי זה בא לך בסבתו של אותו יהודי שבא לפדות את בניו ולא רצית לתנם לו? מיד שלח השר אחרי רבי יוסי שיבוא אליו. כיון שנכנס רבי יוסי לחדרו, סר ממנו כאבו. אמר לו השר: תן לי המאה מנה שאמרת וטל את שני הילדים. אמר לו רבי יוסי: נותרו לי רק 80 מנה. כעס עליו השר וגרשו מביתו. לאחר שיצא, גבר חליו של השר וחש מאוד ברע, חזר וקרא לרבי יוסי ואמר לו: תביא את ה-80 וקח את הילדים. אמר לו רבי יוסי: נותרו לי רק 50 מנה!

גער בו השר, והיה החלי הולך וגדל עד שלא יכול היה השר לסבל יותר. סוף דבר אמר השר לרבי יוסי: מה רצונך? אמר לו: רצוני לטל הילדים בחנם. אמר לו: טוב, קח ולך.

ענה רבי יוסי ואמר: ומה עם שכר העבודה שעבדת בהם בפרך מאז ששבית אותם עד היום?! איני זז מכאן עד שתפרע לי אותו. סוף דבר עשו חשבון ועלה לו 80 מנה, הכרח השר לשקל לו 80 מנה, לקח רבי יוסי את הכסף והילדים והלך לביתו. מה הועילה לו עקשנותו - רק הפסד! [מובא בפירוש "מקדש דודי' לר' דוד הנגיד נכדו של הרמב"ם, מס' אבות פ"ו]

"וכל פטר חמר תפדה" (י"ג, י"ג) - ספור

ספר רבי שלום כהן זצ"ל על הזדמנות בה התגלה כי לקיום מצוה נדירה זו נודעה משמעות נוספת ששמשה כסגלה גדולה: 'בשכונת מאה שערים בירושלים חי יהודי ממוצא עיראקי שלפרנסתו היה עושה בתי תפלין. הוא היה נשוי לרעיתו 14 שנה, אך טרם זכו לילדים. לצערם הרב החליטו להתגרש. היה זה לפני חג הפסח.

כששמע על כך חכם רבי יעקב מוצפי, אמר לבעל שימתין עד חג השבועות: בינתים תשתדל לקים פדיון פטר חמור, זה מסגל מאד לילדים'. חפש וטרח אותו יהודי ומצא אתון מבכירה, הוא זכה ונולד עיר, והוא פדה אותו אצלנו. ויהי לפלא, עוד לפני חג השבועות אשתו הרתה! ונולדו לזוג ג' בנים זה אחר זה! [נר לשלחן שבת]

"ליל שמרים... להוציאם מארץ מצרים... לכל בני ישראל לדרתם" (י"ב, מ"ב) - שבט לוי בשעבוד מצרים

בזכות מה יצאו שבט לוי ממצרים, והרי לא היו בשעבוד מצרים. ויש לומר: א. בזכות שעזרו לאחיהם. ב. שבט לוי במצרים ישבו ועמלו בתורה, ועמל התורה בא במקום שעבוד של חמר ולבנים. ג. במדרש רבה (במדבר ג סי' ז') מובא: כשם שהיו צדיקים במדבר, היו צדיקים במצרים, ולמדו תורה לישראל.

הטעם שלא נשתעבדו שבט לוי במצרים

א. ב'תורה שלמה' הביא בשם יש מפרשים, כי ביום הראשון בו בקש פרעה לבוא לעבד, לא באו שבט לוי, ולכן לא יכול היה לשעבדם.

ב. כתב הש"ך (פרשת במדבר): כשפרעה לקחם לעבודה לא נמצאו שבט לוי בתוכם, כי קבלו צווי מאביהם לעסק בתורה, וכל המקבל עליו על תורה - פורקין ממנו על מלכות.

ג. ה'חזקוני' (א, י) כתב: שבט לוי הושיבו ישיבות במצרים, ולא ידעו מלאכה, לפי שרק בתורה היה עסקם, ולא נשתעבדו במצרים, לפי שנועדו לשמש בעבודת בית המקדש, לכן לא היתה למצרים שליטה להעבידם.

ד. כתב ב'חן טוב': משום ששבט לוי לא בטל מצות מילה, ואלו שאר השבטים בטלו מצות מילה. משראו המצרים שהולכים ומתרבים, היו סבורים שמדרך הטבע הוא, ולכן חפשו דרכים להמעיטם ע"י זה שיעבדו בלבנים ויתיש כוחם. אולם שבט לוי שמלו גם במצרים ואף על פי כן התרבו, הבינו המצרים מתרבים על פי נס, ואין זה מדרך הטבע ולכן עזבו אותם.

ה. ב'פרשת דרכים' כתב: כל גזרת 'ועבדום וענו אותם' נאמר למי שיהיה לו חלק ונחלה בארץ ישראל, אולם לשבט לוי אין חלק ונחלה, ולכן לא היו בכלל הגזרה.

ו. בפרוש ה'יפה תאר' (על המדרש רבה) מפרש: המצריים ראו שיעקב חלק כבוד לשבט לוי, שצוה ששבט לוי לא ישאו את ארונו, לפי שנועדו לשאת את ארון ברית ה'. וכאשר התחיל השעבוד בדרך טובה, לא מתוך כפיה, שבט לוי לא הגיע לעבודה, וממילא הבינו המצרים שבשבט לוי יש לנהג כבוד ולא לשעבדם.

ז. ה'דורש לציון' כתב, אמרו בני ישראל לפרעה מלך מצרים: נחשב כמה תפוקת עבודה עושים שבט לוי ביום אחד, ואנו נחלק בינינו את עבודת שבט לוי. והסכים פרעה לכך.

ועין ב'משך חכמה' (במדבר ט"ז, ט) שכתב: יתכן כי הבדלו הם מכל ישראל במצרים שלא נשתעבדו שם, והיו מקימין המצוות במצרים, ולדעתי היו השוטרים במצרים משבט לוי, כי לא היו משעבדים, ולכן אמרו בגמרא (מסכת יבמות פ"ו): אמר רב חסדא, תחלה לא היו מעמידין שוטרים אלא מהלויים, כי זכו לזה במצרים והיו מזככי השכל ודבוקים במשכלות, ולא היו טרודים בחמר ובלבנים ולא עבדו עבודה זרה, ולכן ראויים לעבד עבודת ה' יתברך.

"מי ומי ההלכים" (י, ח)

כתב 'בעל הטורים': פרעה אמר למשה, מה אתם מבקשים כל כך ללכת, וכי סבורים אתם להכנס לארץ? 'מי ומי ההולכים' - כלם ימותו במדבר, מלבד יהושע וכלב. 'מי ומי ההלכים' - בגימטריה 'כלב ובן נון'. והשיבו משה: 'בנערינו ובזקנינו נלך' כי לא נגזרה הגזרה על פחות מבן כ' שנה ועל יותר מבן ס'.

"ויפן ויצא מעם פרעה" (י, ו) - ספור

משה רבנו מתרה בפרעה על מכת הארבה העומדת לבוא על מצרים אם לא ישלח את בני ישראל. מיד לאחר ההתראה, אומרת התורה שמשה פנה ויצא החוצה.

לאחר מכן פרעה שומע לעצת יועציו ושולח להודיע למשה: "לכו עבדו את ה' אלקיכם, מי ומי ההלכים" (י, ח). יש להבין: מה קרה? מה הכניע את לבבו?...

נוכל להבין זאת על פי המעשה הבא: נפולאון, המצביא הדגול, שליט צרפת, נחל הצלחות כבירות בשדה הקרב. הוא כבש מדינה אחר מדינה, ונראה היה כי עומד הוא להשתלט על כל העולם. בשלב מסים הוא נעצר על ידי התארגנות של כמה מדינות שהתלכדו כדי לעצר אותו. לאחר שספג כמה מפלות, נציגי המדינות שלחו אליו מתוך, אשר הציע לו להחזיר את כל מה שכבש, ובתמורה לכך יאפשרו לו לחזר לשלט במדינתו, צרפת, מבלי שיאנה לו כל רע.

נפולאון לא ידע האם אכן מתכונים הם להותירו על כסאו, או שמכינים לו מלכדת. הוא האזין ברב קשב להצעת השליח והחל להסתובב בחדר אנה ואנה ועשה עצמו כמי ששוקל את ההצעה מכל הכוונים. השליח המתין בסבלנות להחלטתו. לפתע, תוך כדי שהסתובב בחדר, הפיל את הכמתה מעל ראשו, מבלי שהשליח יבחין שעשה זאת בכונה.

כעבר כמה שניות פנה לשליח ואמר: "אני דוחה מכל וכל את ההצעה! אנו ממשיכים להלחם עד טפת הדם האחרונה"! לאחר מכן, הסביר את החלטתו: אם כונותיהם היו רציניות ואמתיות, והם מסכימים להשאיר אותי כמלך, מדוע כשנפלה הכמתה שלי על הרצפה, לא מהר השליח להרים אותה? כשמישהו רואה שכמתה של מלך נפלה מעל ראשו - באפן אינסטינקטיבי הוא רץ להרים אותה! אם השליח לא נע ולא זע - אות וסימן הוא כי אין הם מכירים בי כמלך, וההצעה שלהם היא רק מלכדת"... על פי זה נוכל להבין מה קרה לפרעה. כשפרעה ראה את "ויפן ויצא מעם פרעה", שמשה כבר לא מתיחס אליו כמלך, אלא אומר את דברו, מסתובב ויוצא. כאן הוא הבין שהוא בצרות! כאן הוא הבין שהמלכות שלו מערערת.

אנחנו אומרים: 'ה' מלך ה' מלך ה' ימלך לעלם ועד'. מתי אנו נבחנים האם אנו מתכונים לכך ברצינות, או שרק אומרים זאת מן השפה ולחוץ? שעת המבחן היא: האם כואב לנו כבוד שמים! האם אנחנו מוכנים להלחם למען כבוד שמים! אם אנו אומרים: 'זה הדור, זה המצב. אין מה לעשות. אין עם מי לדבר. העסק אבוד'... סימן שאנחנו לא מאמינים באמת שה' מלך וימלך לעולם ועד. מי שמאמין שה' ימלך לעולם ועד - רץ, צועק ומוחה על כבוד שמים! אכפת לו אם קורה חלול ה' והוא מנסה להתחזק כדי להוסיף קדוש ה' בעולם. [שש באמרתך - שמות]

"ויקרא למשה ולאהרן לילה..." (י"ב, ל"א)

היה פרעה קורא בלילה בכל שוק ושוק ואומר: היכן הוא משה? והיכן הוא אהרן? והיו נערים קטנים של ישראל עומדים על גזזטראות בתיהם כי לא יכלו לצאת איש מפתח ביתו עד בקר, ומשחקים בפרעה ואומרים לו: להיכן אתה הולך ואת מי אתה מבקש והוא אומר להם: את משה אוהבי אני מבקש. והם אומרים לו זה כאן וזה כאן, עד שמצא את הבית שהיה שם משה.

והיה פרעה ושריו עומדים על ביתו של משה, והם למטה ומשה בביתו למעלה. פרעה קורא: משה, משה, צא אלי!

ומשה משיב לו: הרי גזרת עלי: ביום ראתך פני תמות'!

אמר לו פרעה: והרי לילה עתה ולא יום... השיב לו משה: כבר נצטוינו מפי ה' 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר', היאך אני יוצא אליך, חזר ואמר לו: הבט אלי מהחלון. וכן עשה משה. היה פרעה מתחנן ונופל על פניו ומבקש לפני משה: 'קומו צאו מתוך עמי'!

אמר לו משה: וכי גנבים אנו שנצא בלילה, לא נצא אלא לאחר שיאיר הבקר ובעצומו של יום. שכך מזהרים אנו שלא לצאת אלא בפרהסיא.

ראהו משה לפרעה שהוא מפחד ביותר, אמר לו: למה אתה מטריח הרבה, אמר לו: שאני בכור ומתירא אני שמא אמות! אמר לו משה: אל תתירא מדבר זה, לגדלה מזו אתה מתקן (להאבק על גלי ים סוף). אמר לו משה לפרעה: אף על פי כן, אם תרצה, אלמד לך דבר ותנצל אתה ולא תמות. הרם קולך ואמר: בני ישראל הרי אתם ברשותכם, קומו צאו מתוך עמי! עד עכשו הייתם עבדי פרעה, מכאן ואילך אתם ברשות ה'. 'לכו עבדו את ה' אלקיכם'! וכן עשה שתי פעמים.

אמר רבי לוי: כשם שנתן כוח בקולו של משה, כך נתן כוח בקולו של פרעה. והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך 40 יום. באותה שעה אמרו ישראל (תהלים קי"ג): 'הללויה הללו עבדי ה' ' - ולא עבדי פרעה. ואף על פי שמתחילה לא בקש משה אלא 'דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו' ולא בקש שחרור גמור, איך רצה עתה שיאמר פרעה 'הרי אתם בני חרין'? אלא אדם ההולך להקריב זבח לקונו, צריך שלא תהא עליו שום אדנות אחרת בלתי ה' לבדו, כפי שאמרו חכמים במצות עליה לרגל שהעבד פטור ממנה - שכתוב (שמות כ"ג): 'אל פני האדן ה' " - יצא מי שיש לו שני אדונים. וזה אפלו פרעה הבין, אלא חשב, אני משחררם עתה לצרך הזבחים, ואחר כך חוזרים לשעבוד. [ספר הפרשיות]

"ויצא מעם פרעה בחרי אף" (ב, יב) - ספור

ספר רבי ראובן קרלנשטין זצ"ל: יהודי בא אל הרב ובקש ממנו עצה כנגד הגאוה. "איך נפטרים מהגאוה"? שאל היהודי. אמר הרב: "הכנס לבית המדרש ותמתין לי ליד הבימה, כרגע אני טרוד מאוד. המתן לי שם, ועוד מעט אתפנה אליך". לאחר כמה דקות נכנס אל הרב יהודי אחר ובקש ממנו עצה: "אנשי מס הכנסה פשטו על העסק שלי, ודורשים ממני סכומים שאין לי! מה לעשות"? - "לך לבית המדרש, ליד הבימה נמצא יהודי שאמרתי לו להמתין, ותבקש ממנו עצה". נגש אליו היהודי והחל לתנות את צרותיו עם מס ההכנסה. עצר אותו הממתין ואמר לו: "טעית, אני לא הרב".

"אבל הרב אמר לי שאבוא אליך ואתה תתן לי עצה ותפתר את בעיותי".

חזרו שניהם לרב. "למה הרב שלח אותו אלי"? תמה הממתין, "וכי יש לי ׳ראש׳ בשביל עצות כנגד מס הכנסה"? אמר הרב: "אתה לא יכול לעזר לו? טוב, תחזר ותמתין לי ליד הבימה". לאחר מכן נכנס אל הרב יהודי שעומד להשיא את שתי בנותיו וכסף אין. אמר לו הרב: "תגש אל בית המדרש, שם עומד יהודי ליד הבימה. הוא יעזר לך".

נגש אבי הבנות אל היהודי הממתין והחל לפרט את סכומי הכסף להם הוא זקוק לצרך נשואי בנותיו.

עצר אותו הממתין ואמר לו: "למה הרב שלח אותך אלי"? נגשו שניהם לרב. אמר הרב: "אין לך כסף לעזר לו? טוב, תחזר אל בית המדרש ותמתין לי שם".

בינתים נכנס אל הרב יהודי ובידיו ראה של בהמה שיש עליה שאלה לגבי כשרותה, וחכה לפסק. שלח אותו הרב אל מידענו ליד הבימה. "מאיפה שאדע לפסק לך"? תמה הממתין וגרר את היהודי לרב. אמר לו הרב: "תפסק לו לגבי הראה, האם היא כשרה"?... "אני לא מבין כלום בענינים כאלה, אני לא יודע מאיזה צד פותחים את ה׳שלחן ערוך׳ "... "טוב", אמר הרב, "תמתין לי ליד הבימה".

נכנס אל הרב יהודי, עגלון, שעגלתו נתקעה בבץ והוא נזקק לאדם בעל כוח שיעזר לו לחלצה. "אין בעיה", אמר הרב, "תגש ליד הבימה, שם עומד יהודי, תבקש ממנו".

שוב השתומם מידענו על שהרב הפנה אליו אנשים לפתר להם בעיות, ונגש אל הרב: "רבי, עברתי נתוח לא מזמן, ובכלל אני יהודי חלש... איך אוכל לחלץ את העגלה מהבץ"?! או-אז פנה אליו הרב ואמר: "שכל? אין לך; כסף? גם אין לך; הלכה - הרי אתה לא יודע מאיזה צד פותחים את ה׳שלחן ערוך׳; כח? שכחת מה היה לך? - ואתה מחפש עצה כנגד גאוה? על מה יש לך להתגאות?!... [ומתוק האור]

"זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים" (י"ג, ג) - ספור

פעם התקים דין תורה בבית דינו של רבי נסים קרליץ זצ"ל, בין שכן אחד לשאר השכנים בבנין. השכנים רצו להרחיב את דירותיהם, אך אחד השכנים התנגד לכך בנחרצות.

רבי נסים נסה לדבר עם האיש בצורה ענינית, אך נוכח לדעת כי לפניו אגוז קשה לפצח.

מדבר היה ביהודי מבגר, נצול שואה, אשר שפע מרירות וטינה. הצדדים החלו להשמיע את טענותיהם וחלופי הצעקות העכירו את האוירה. ואז, לפתע, עצר הרב את הדיון. הוא פנה ברכות אל השכן המבגר ואמר לו: "ספר לי, באיזה מחנה השמדה היית בשנות המלחמה"?...

היהודי החל לספר את תלאותיו בימי הזעם, ורבי נסים ועמו כל הדינים ישבו והאזינו לתאוריו הקשים.

הנוכחים הרהרו בלבם: מדוע הרב מדבר אתו על ההיסטוריה שלו? מה זה נוגע לעניננו? עזבנו את ה'כולל' והעבודה כדי לדון דין תורה ולא כדי לשמע זכרונות מימי השואה, יש לסים את הדיון ולהכריע מי צודק!

אך רבי נסים ישב והקשיב ליהודי בסבלנות, ולאחר שסים הוא אף בקש ממנו ברכה, באמרו: "יהודי שסבל סבל נוראי שכזה - יש לו זכויות גדולות בשמים"!

ואז פנה רבי נסים אל היהודי המבגר: "כעת אמר לי, מה אנחנו עושים עם השכנים, כיצד פותרים את הבעיה"?

"כבוד הרב, אני מוכן לפשרה", השיב האיש במפתיע... מה גרם לו לשנות את עמדתו ולהתהפך במאה שמונים מעלות? רבי נסים, בחכמתו, הבין כי עקשנותו של אותו יהודי נצול שואה נבעה מכך שהוא חש כי לאיש לא אכפת ממנו. כאשר הטה הרב אזן לספורו והזדהה עם כאבו, העניק לו את התחושה שהוא חשוב בעיני אחרים ויש מי שאכפת להם ממנו, בבת אחת התיתר הדיון והעמות עם השכנים... [שש באמרתך - שמות]

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]