איך מתעטפים בטלית?

לפני העטיפה

בודקים שהציציות שלמות ושזורות כדין (קיצור ט, ז). השולחן ערוך (או״ח ח, א) פוסק: ״יתעטף בציצית ויברך מעומד״. נוהגים לומר לפני כן פסוקים מ״ברכי נפשי״ – ״עוטה אור כשלמה״ – ויש שאומרים ״לשם ייחוד״.

הברכה

מחזיקים את הטלית פרוסה ומברכים ״ברוך אתה ה׳ אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להתעטף בציצית״. מיד אחרי הברכה מתעטפים, בלי הפסק.

העטיפה

״סדר עטיפתו כדרך בני אדם שמתכסים בכסותן… ונכון שיכסה ראשו בטלית״ (ח, ב). המנהג הנפוץ: מניחים את הטלית על הראש, מכסים את הראש ואת הפנים עד הפה, ומשליכים את ארבע הכנפות על הכתף השמאלית – ״עטיפת ישמעאלים״ – ושוהים כך כדי הליכת ארבע אמות. אחר כך מורידים את הכנפות, כך ש״שתי ציציות לפניו ושתיים לאחוריו, כדי שיהא מסובב במצוות״ (ח, ד).

במשך התפילה

יש נוהגים להשאיר את הטלית על הראש במשך כל התפילה, ויש – במיוחד צעירים – שמניחים אותה על הכתפיים. מי שמניח תפילין – מתעטף קודם בטלית, שהיא ״תדירה״ יותר, ואחר כך מניח תפילין. הטלית צריכה לכסות את הגוף כעטיפה, ולא להיות מונחת רק על הצוואר כצעיף, כי המצווה היא ״להתעטף״.

אחרי התפילה

מקפלים את הטלית בסדר ומכניסים לתיק. יש שמקפידים לקפל ולהניח את העטרה באותו כיוון בכל פעם. מי שמוריד את הטלית ומתכוון לחזור ולהתעטף מיד – אינו מברך שוב. יש בזה פרטים, ושואלים רב כשמסירים את הטלית לזמן ארוך.