האם צריך לעמוד עם רגליים צמודות בעמידה?

המקור

השולחן ערוך (או״ח צה, א): ״יכוון רגליו זה אצל זה בכיוון, כאילו אינם אלא אחד, להידמות למלאכים, דכתיב בהן ׳ורגליהם רגל ישרה׳ – כלומר רגליהם נראים כרגל אחד״. הפסוק ביחזקאל א, ז, והגמרא (ברכות י ע״ב) לומדת ממנו את הדין.

הכוונה

המלאכים עומדים במקום אחד, בלי תנועה ובלי ״הליכה״ – כי הם שלמים בייעודם. המתפלל, ברגעי שמונה עשרה, מבקש להיות כמותם: לעמוד לפני ה׳ בלי הסחת דעת, כולו מכוון לתפילה.

עוד דיני עמידה

בסעיף ב: ״צריך שיכוף ראשו מעט, שיהיו עיניו למטה לארץ, ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש, ובליבו יכוון למעלה לשמיים״. ובסעיף ג: ״מניח ידיו על ליבו כפותין, הימנית על השמאלית, ועומד כעבד לפני רבו באימה, ביראה ובפחד״.

בקדושה

בסעיף ד: ״טוב לכוון רגליו גם בשעה שאומר קדושה עם שליח ציבור״. וכך גם בקכה, ב. לכן בקדושה של חזרת הש״ץ עומדים ברגליים צמודות עד ״ימלוך״.

מי שאינו יכול

זקן, חולה או מי שיש לו קושי בשיווי משקל – אינו חייב להצמיד ממש, ויכול לעמוד כפי יכולתו, ואף לשבת אם צריך. התפילה כשרה. העיקר הוא הכוונה וההכנעה.

אחרי התפילה

את הרגליים מזיזים רק בסוף, בשלוש הפסיעות לאחור. ראו שלוש פסיעות ושמונה עשרה – מדריך התפילה.