איפה כורעים בשמונה עשרה?

המקור

השולחן ערוך (או״ח קיג, א): ״אלו ברכות ששוחין בהם: באבות תחילה וסוף, ובהודאה תחילה וסוף. ואם בא לשחות בסוף כל ברכה או בתחילתה – מלמדין אותו שלא ישחה, אבל באמצעיתן יכול לשחות״. מקור הדין בגמרא (ברכות לד ע״א).

איך כורעים

בסעיף ד: ״המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה... וגם ראשו יכוף כאגמון״. ובסעיף ז: ״כשכורע – כורע בברוך, וכשזוקף – זוקף בשם״. נוהגים לכופף את הברכיים ב״ברוך״, להשתחוות ב״אתה״, ולהזדקף לפני שאומרים את השם.

במהירות ובנחת

בסעיף ו: ״כשהוא כורע – יכרע במהירות בפעם אחת, וכשהוא זוקף – זוקף בנחת, ראשו תחילה ואחר כך גופו, שלא תהא עליו כמשאוי״. ובסעיף ה – לא ישחה יותר מדי, ״עד שיהיה פיו כנגד חגור״. זקן או חולה שאינו יכול – די שירכין את ראשו.

לא להוסיף

בסעיף ג: הכורע ב״וכל קומה לפניך תשתחווה״ או ב״לך אנחנו מודים״ – ״הרי זה מגונה, שאין לכרוע אלא במקום שתיקנו חכמים״. כריעות נוספות נראות כמוסיף על התקנה.

ובימים הנוראים

בסעיף ב: הנוהגים לשחות בראש השנה וביום הכיפורים ב״זכרנו״ וב״מי כמוך״ – צריכים לזקוף כשמגיעים לסוף הברכה. ובסוף התפילה – כורעים ופוסעים שלוש פסיעות.

ראו שלוש פסיעות, מודים דרבנן ושמונה עשרה.