מה עושים כשמישהו מתפלל לידי בקול רם?

הדין

השולחן ערוך (או״ח קא, ב) קובע שבתפילת העמידה ״מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו״. מי שאינו יכול לכוון בלחש – מותר לו להגביה קולו, ״והני מילי בינו לבין עצמו, אבל בציבור אסור, דאתי למטרד ציבורא״. המקור הוא חנה, שנאמר עליה ״רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע״.

למה זה חשוב

קול רם בתפילה מקשה על המתפללים האחרים לכוון, ולפעמים גורם להם לטעות במילים. זו פגיעה בציבור ולא רק עניין של סגנון. הרמ״א שם מוסיף שבביתו מותר להשמיע את קולו כדי שבני ביתו ילמדו ממנו, אבל בבית הכנסת – לא.

מה אפשר לעשות

אם ידוע מראש שמישהו נוהג כך – אפשר לבחור מקום אחר בבית הכנסת. מי שכבר באמצע העמידה – לא יפסיק ולא יעיר, אלא ינסה להתרכז בסידור ובמילים. אחרי התפילה אפשר לגשת אליו בנחת ובפרטיות, ולומר משהו כמו ״קשה לי להתרכז כשאני שומע, אולי תוכל להנמיך מעט?״. לרוב אנשים פשוט לא שמים לב לעוצמת הקול שלהם.

דרך כבוד

יש אנשים שמתפללים בקול בגלל קושי – כבדות שמיעה, קושי בריכוז, או התרגשות. לכן אין לבייש אותם ברבים, ואין להעיר בכעס. אם הבעיה נמשכת – אפשר לפנות לרב בית הכנסת או לגבאי, שיטפלו בזה בעדינות.

בחזרת הש״ץ ובפסוקי דזמרה

בחזרת הש״ץ, בקדיש ובפיוטים – אמירה בקול היא חלק מהתפילה. גם בפסוקי דזמרה ובקריאת שמע יש נוהגים לומר חלקים בקול. ההקפדה החמורה היא בתפילת העמידה עצמה, שנאמרת בלחש. ראו מדריך שמונה עשרה.