מה זה מצווה טאנץ?

המנהג

בחתונות חסידיות רבות, בשעה מאוחרת בסוף הסעודה, נערך ״מצווה טאנץ״. ה״בדחן״ או המנחה מזמין בשמם את קרובי המשפחה – הסבים, האבות, הדודים והרבנים – אחד אחרי השני. כל אחד אוחז בקצה אבנט (״גארטל״) או מטפחת, והכלה אוחזת בקצה השני, והם רוקדים זמן קצר. בסיום רוקד החתן עם הכלה, לעיתים עם כל המשפחה סביבם. האחיזה באבנט נועדה לשמירת גדרי הצניעות, כדי שלא תהיה נגיעה ישירה.

המקור: שמחת חתן וכלה

הגמרא בכתובות (טז ע״ב) שואלת ״כיצד מרקדין לפני הכלה״, ומביאה (יז ע״א) סיפורים על חכמים שהשקיעו בשמחת הכלה: רבי יהודה בר אילעאי היה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר ״כלה נאה וחסודה״, רב שמואל בר רב יצחק היה מרקד בשלושה ענפים, ורב אחא ״מרכיב לה אכתפיה ומרקד״. כשהחכמים שאלו אם מותר להם לעשות כמוהו, ענה להם: ״אי דמיין עלייכו ככשורא – לחיי, ואי לא – לא״. מכאן שגדולי ישראל ראו בריקוד לפני הכלה מצווה ממש, אבל רק למי שכוונתו טהורה לגמרי.

בקהילות שונות

במנהג החסידי ה״מצווה טאנץ״ הוא שיא החתונה, ויש חצרות שבהן הרבי עצמו רוקד מול הכלה באבנט. בקהילות ליטאיות, ספרדיות ודתיות־לאומיות המנהג פחות מקובל, ובדרך כלל הריקוד לפני הכלה נעשה בנפרד – הגברים לפני החתן והנשים לפני הכלה.

דברים שכדאי לדעת

המנהג נעשה רק עם קרובי משפחה ואנשים מכובדים שהמשפחה בחרה, ובשליטה של מנהל הטקס. מי שאינו רגיל במנהג – לא ינהג בו על דעת עצמו, וישאל את רב הקהילה.

ראו גם הכנסת כלה ושמחת חתן ויום החתונה.