מה זה שרויה (גברוקטס) ולמה יש שלא אוכלים?

הדין

מצה שנאפתה כראוי – כבר אינה יכולה להחמיץ, גם כשבאה במגע עם מים. לכן מותר לבשל מצה, לשרות אותה ולעשות ממנה מאכלים. השולחן ערוך (או״ח תסא, ד) כותב אפילו ש״יוצא אדם במצה שרויה, והיא שלא נימוחה״ – כלומר, מצה ששרו אותה במים נשארת מצה, ואין בה חשש חמץ מעיקר הדין.

החשש

בדורות האחרונים, בקהילות חסידיות, נהגו להחמיר ולא לאכול ״שרויה״. החשש: בשעת הלישה, ייתכן שנשאר בבצק מעט קמח שלא התערבב היטב, ולא נאפה כהלכה. כשהמצה נשרית במים – הקמח הזה יכול להחמיץ. החשש נחשב רחוק, ולכן לא נאסר מעיקר הדין, אבל מי שנוהג – מקפיד מאוד: גם מצה בשולחן מונחת בשקית, ולא מניחים אותה ליד אוכל רטוב.

ביום האחרון

גם הנוהגים להחמיר – רבים מהם אוכלים שרויה ביום השמיני של פסח (בחוץ לארץ), כי הוא מדרבנן, וזה נחשב ״חיבוב״ של המצווה. בארץ ישראל, שאין בה יום שמיני, יש שנוהגים כך במוצאי החג.

למעשה

ספרדים ומרבית האשכנזים שאינם חסידים – אוכלים שרויה. חסידים רבים – אינם. בבית שיש בו שני המנהגים – כל אחד ינהג כמנהג אבותיו, ואפשר לבשל בכלים נפרדים. מי שהתחתן – יש פוסקים שכתבו שהולכים אחרי מנהג הבעל.

ראו קטניות – אשכנזייה שנישאה לספרדי ומצה עשירה בפסח.