למה מחביאים עשר פתיתי חמץ לפני הבדיקה?

הדין

הרמ״א (או״ח תלב, ב) כותב: ״ונוהגים להניח פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה. ומיהו אם לא נתן – לא עיכב, דדעת כל אדם עם הברכה לבער אם נמצא״.

הטעם

הברכה ״על ביעור חמץ״ נאמרת על הבדיקה, שמטרתה לבער. כשהבית כבר נוקה לפסח, יש חשש שהבודק לא ימצא דבר, והברכה תיראה כמיותרת. הפתיתים מבטיחים שיהיה חמץ לבער. בכל זאת, הרמ״א מדגיש שגם בלי פתיתים הברכה אינה לבטלה, כי הבדיקה עצמה היא המצווה.

למה עשר

המספר עשר אינו מוזכר בשולחן ערוך, והוא מנהג מקובל בקהילות רבות, שיש מייחסים אותו לכתבי האר״י. יש שנותנים לו טעמים ברמז. מי שנוהג במספר אחר – אינו מפסיד.

איך עושים

עוטפים כל פתית בנייר או בשקית קטנה, כדי שלא יתפורר ויפזר פירורים. מחביאים במקומות שונים בבית, ורושמים ברשימה היכן הונח כל אחד. הבודק מחפש עם נר או פנס, ואוסף את הפתיתים לשקית. בסוף הבדיקה סופרים שכולם נמצאו.

אם פתית חסר

אם לא נמצא אחד הפתיתים – מחפשים שוב. אם לא נמצא – הביטול שאומרים אחרי הבדיקה (״כל חמירא״) חל עליו, אבל יש להמשיך לחפש, כדי שלא יימצא בפסח. ראו מצאתי חמץ בפסח.

למחרת

את הפתיתים שנמצאו שומרים במקום אחד עם שאר החמץ שנשאר לאכילה, ושורפים אותם בבוקר בביעור חמץ. ראו בדיקת חמץ.