האם מותר להגזים בסיפור?

״דברה תורה לשון הבאי״

הגמרא (חולין צ ע״ב) מביאה: ״דברה תורה לשון הואי, דברו נביאים לשון הואי, דברו חכמים לשון הואי״. למשל, התורה מתארת ערים ״גדולות ובצורות בשמים״ – ואיש אינו מבין שהחומות מגיעות באמת לשמים. ובאותו עמוד מביא רבא כמה תיאורים של המשנה במקדש ואומר עליהם ״גוזמא״. מכאן שהגזמה ברורה, שהשומע מבין את רוחה, היא דרך דיבור לגיטימית.

מתי זה כבר שקר

התורה מצווה ״מדבר שקר תרחק״. הגבול עובר במקום שבו השומע עלול להבין את הדברים כפשוטם. מי שמספר ״היו שם מאה איש״ כשהיו עשרים, והשומע אינו יודע זאת – אמר שקר. גם ״הגזמה קטנה״ בפרטים, כדי שהסיפור יישמע מרשים יותר, נכנסת לגדר שינוי מן האמת.

מקרים חמורים

הגזמה בעסקים – בתיאור מוצר, בניסיון מקצועי או בקורות חיים – עלולה להיות גניבת דעת ואונאה. הגזמה בסיפור על אדם אחר – ״הוא תמיד מאחר״, ״הוא אף פעם לא עוזר״ – עלולה להיות לשון הרע, גם כשיש בה גרעין של אמת. ובעדות, בדיווח או בהצהרה – אין מקום להגזמה כלל.

בהומור ובחינוך

בהומור, בסיפור לילדים או בשיחה קלילה – הגזמה ברורה מותרת. אבל מי שמרגיל את עצמו להגזים בכל דבר – מתרגל לדיוק נמוך באמת, וגם הסובבים מפסיקים להאמין לו. חז״ל מספרים שאמוראים הקפידו לא לשנות מן האמת אפילו בדברים קטנים.

ראו גם אמת ושקר במדור בין אדם לחברו.