מה עושים כשחיית המחמד מתה – יש אבלות?

אבלות – רק על קרובים

דיני אבלות נוהגים רק על שבעת הקרובים: אב, אם, בן, בת, אח, אחות ובן או בת זוג (שו״ע יו״ד שעד, ד). על בעל חיים אין קריעה, אין שבעה, אין שלושים ואין אמירת קדיש, ואין לנהוג מנהגי אבלות שנועדו לאדם – כי הם מבטאים את כבוד נשמת האדם, שנברא בצלם.

הצער מותר

עם זאת, מי שגידל כלב או חתול שנים – מרגיש צער אמיתי, ובמיוחד ילדים. אין בצער הזה שום פגם. התורה מצווה על רחמים לבעלי חיים, והקשר של אדם עם חיה שהוא מטפל בה הוא חלק מאותה מידת רחמים. ראוי להסביר לילדים בעדינות, לתת להם לבטא את הצער, ולא לזלזל בו.

קבורה

אין חובת קבורה לבעל חיים, אבל ראוי לנהוג בגופה בכבוד ובהיגיינה: לקבור בחצר פרטית או במקום שהרשות מתירה, או להעביר לווטרינר לטיפול מסודר. אין לקבור בעל חיים בבית קברות של אדם, ואין להעמיד לו מצבה כשל אדם או לחרות עליה פסוקים או ״תנצב״ה״.

לפני המוות

כשהחיה סובלת ממחלה קשה – מותר להרדים אותה בידי וטרינר, כדי למנוע ממנה צער. הרמ״א (אה״ע ה, יד) קובע שכל דבר שנעשה לצורך האדם או לרפואה – אין בו משום צער בעלי חיים, ופוסקים רבים למדו מכאן גם לגבי המתה ללא כאב כשאין דרך לרפא.

מה עושים לזכרה

אין ״עילוי נשמה״ לבעל חיים כמו לאדם. אבל אפשר להודות על השנים הטובות, לתת צדקה לארגון שמטפל בבעלי חיים, או לאמץ חיה נטושה. כך הצער הופך למעשה של חסד.