למה מכסים את המראות בבית האבל?

מנהג ולא דין

בגמרא ובשולחן ערוך נזכר מנהג קדום דומה – ״כפיית המיטה״, הפיכת המיטות בבית האבל (יו״ד שפז, א). מנהג זה בטל ברוב הקהילות, ובמקומו נפוץ מנהג כיסוי המראות. הוא מובא בספרי האחרונים ובספרי מנהגים, והתקבל ברוב קהילות ישראל.

הטעמים

תפילה: בבית האבל מתפללים במניין כל השבעה, ונאמר בפוסקים שאין להתפלל מול מראה, כדי שלא ייראה כמשתחווה לדמותו. ולכן מכסים. מראה האדם: האבל אינו עוסק בהופעתו – אינו מסתפר, אינו מתגלח ואינו מתייפה – והמראה מזכירה עיסוק כזה. לכן מסירים אותה מן העין. צער: הדמות הנראית במראה מזכירה את הצלם שאבד, והבית כולו משקף את הצער. יש שהביאו גם טעמים על פי הקבלה.

אילו מראות

מכסים בעיקר מראות בחדרים שבהם יושבים האבלים ומתפללים. מראות בחדר הרחצה – יש שמכסים ויש שלא, לפי המנהג. גם מסכי טלוויזיה ומחשב – יש שמכסים, בעיקר בחדר שבו מתפללים.

מתי

מכסים מתחילת השבעה, ומסירים את הכיסוי כשקמים מן השבעה ביום השביעי. בשבת שבתוך השבעה – יש שמשאירים מכוסה, כי זה דבר שבצנעה בבית.

עוד מנהגים

נר נשמה בבית האבל כל השבעה, ישיבה נמוכה, ואי־פתיחת הדלת לרווחה – אלה מנהגים נוספים. ראו שבעה, נר נשמה וניחום אבלים.

כיסוי המראות הוא גם תזכורת שקטה לכל הנכנס לבית: כאן שוררת אבלות, וכאן מתנהגים בצניעות, בלי עיסוק בהופעה ובלי שיחה בטלה. כך הבית עצמו משתתף בצער המשפחה.

מי שאינו נוהג במנהג זה – אין לו לשנות ממנהג קהילתו, אבל ברוב הקהילות כיום נוהגים לכסות, ובני המשפחה או חברה קדישא דואגים לכך כבר בשעת החזרה מן הלוויה.