האם מותר להתחתן בתוך שנת האבל על הורה?

הדין

השולחן ערוך (יו״ד שצב, א) פוסק: ״אסור לישא אשה כל שלושים יום אפילו בלא סעודה, ולאחר שלושים מותר אפילו על אביו ואמו, ואפילו לעשות סעודה״. וכך בקיצור (ריג, א): ״כל שלושים אסור לישא אשה, וכן אשה שהיא אבלה אסורה שתינשא עד לאחר שלושים. ולאחר שלושים – מותרין אפילו על אב ואם. אבל להתקשר בשידוכין ובלא סעודה – מותר אפילו תוך שבעה״. כלומר, שנת האבל על הורה אינה מונעת חתונה, ויש בזה אף מצווה – שלא לעכב את בניין הבית.

חתונה שהייתה קבועה

כשהחתונה כבר נקבעה ונפטר אחד מקרובי החתן או הכלה – הקיצור (ריג, ג) כותב שבזמן הזה ״דוחין את הנישואין עד לאחר ימי האבל״. כלומר, אין מקיימים את החתונה בתוך השבעה, ונוהגים לדחותה לאחר מכן. האם צריך להמתין עד אחרי השלושים – תלוי במצב, ושואלים רב, כי יש מצבים שבהם התירו מוקדם יותר.

דינים בחתונה עצמה

גם כשמותר להתחתן, החתן או הכלה שהם אבלים – ממשיכים בדיני שנת האבל בשאר הדברים. שאלות כמו נגינה וריקודים, השתתפות האבל בריקודים, אמירת קדיש ביום החתונה, ושבע הברכות – נידונות בפוסקים, ויש בהן מנהגים שונים. ראו חתונה בשנת אבל לגבי השתתפות אבל בחתונה של אחרים.

אלמן או אלמנה

מי שנפטרה אשתו – יש דין מיוחד: השולחן ערוך (שצב, ב) כותב שימתין שלושה רגלים, כדי שתישכח אהבת הראשונה, אלא אם לא קיים פרייה ורבייה, או שיש לו ילדים קטנים, או שאין לו מי שישמשנו. אישה שנפטר בעלה ממתינה תשעים יום מטעמים אחרים.

הרגש והכבוד

מעבר להלכה, יש מקום לשקול את רגשות המשפחה – לעשות את השמחה בצורה מכובדת, להזכיר את ההורה בדברי תורה או בצדקה, ולשמוח בשמחה שההורה עצמו היה רוצה בה.