שמיטת כספים ופרוזבול – מה זה ואיך עושים?

המצווה

״מקץ שבע שנים תעשה שמטה. וזה דבר השמטה, שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמטה לה׳״ (דברים טו, א–ב). הרמב״ם (שמיטה ויובל ט, א) מונה כאן מצוות עשה להשמיט, ולא תעשה לתבוע חוב שעברה עליו שביעית.

שמיטת כספים אינה תלויה בקרקע, ולכן נוהגת בכל מקום. אבל מן התורה היא נוהגת רק בזמן שהיובל נוהג; בזמן הזה – מדברי סופרים, ״כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל״ (ט, ב–ג; י, ט). קיצור שולחן ערוך (קפ, א) כותב ש״הסכמת רוב הפוסקים״ שהיא נוהגת היום, גם בחוץ לארץ.

מתי, ומה נשמט

השביעית משמטת ״בסופה״ – בשקיעת החמה של ערב ראש השנה של השנה השמינית (רמב״ם ט, ד). נשמטים הלוואות בשטר ושלא בשטר (משנה שביעית י, א; קיצור קפ, ב). אינם נשמטים, בין השאר: הקפה בחנות ושכר שכיר, אלא אם הפכו להלוואה; הלוואה על משכון; חוב שנמסר לבית דין; וחוב שזמן פירעונו אחרי סוף השמיטה (משנה י, ב; רמב״ם ט, ט).

לווה שבא לפרוע חוב שנשמט – המלווה אומר ״משמט אני״, ואם הלווה מתעקש לשלם – מותר לקבל. ״רוח חכמים נוחה ממנו״.

תקנת הפרוזבול

התורה עצמה מזהירה: ״השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע... ולא תתן לו״ (דברים טו, ט). כשראה הלל הזקן ״שנמנעו העם מלהלוות זה את זה״, תיקן פרוזבול (משנה שביעית י, ג; גיטין ד, ג). היסוד: ״המוסר שטרותיו לבית דין... אינו נשמט״, כי ״לא יגש״ נאמר על היחיד, לא על בית הדין (רמב״ם ט, טו–טז).

נוסח הפרוזבול במשנה קצר: ״מוסר אני לכם, איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה״, והדיינים או העדים חותמים (משנה י, ד; רמב״ם ט, יח). הדיון בגמרא – גיטין לו ע״א.

איך עושים פרוזבול היום

לקראת סוף שנת השמיטה, בדרך כלל בערב ראש השנה, כל מי שהלווה כסף – גם לחבר, למשפחה או דרך גמ״ח – אומר בפני שלושה אנשים כשרים, שמשמשים כבית דין, נוסח של מסירת החובות, או חותם על טופס פרוזבול ששלושה חותמים עליו. נוסחים מוכנים מתפרסמים בבתי כנסת ובלוחות.

פרוזבול מועיל רק אם ללווה יש קרקע כלשהי, ונהגו להקנות לו מעט קרקע לשם כך; ויש פרטים בשולחן ערוך (חו״מ סז). מי שמנהל גמ״ח או מלווה לאחרים – כדאי שיתכונן מראש. השמיטה הבאה – תשפ״ט, ולכן הפרוזבול הבא – בערב ראש השנה תש״צ.

טעויות נפוצות

• לחשוב ששמיטת כספים נוהגת רק בארץ ישראל.
• לחשוב שפרוזבול הוא ״ביטול״ המצווה. זו תקנה שמבוססת על דין התורה עצמו – חוב שנמסר לבית דין.
• לשכוח הלוואות קטנות לחברים או למשפחה.